lulisa

בגלל תופעת ההסתגלות, הגשמת חלום מביאה לאושר רגעי וחולף. אחת הדוגמאות הנודעות היא מה קורה לזוכים בפרסים הגדולים בהגרלות. http://www.efshar-a.co.il/ViewContentPage.aspx?id=53 זאת גם הסיבה המאלצת מגשימי חלומות להגשמה אובססיבית של חלום אחרי חלום. ובעניין גשר שער-הזהב, אכן, באמת מותר לחנות, בתשלום ולזמן קצר, במפרץ החניה שבקצהו המזרחי, כמוראה בתמונה שצירפת. אבל במציאות (לפני שלוש-עשרה שנים) נקודת התצפית הזאת נראית קצת אחרת: צפופה, ממוסחרת, לחוצה. האם כדאי להחליף חלום בטרם אכזבה?

מתחילים להתכונן ליום שלאחר הצבע: מערכת החשמל. http://wp.me/pXLKy-St

כשיירת נמלים, פרור אחרי פרור, מתקדם השיפוץ: http://wp.me/pXLKy-S2

כשנה וחצי מאז החל הפרויקט, ושנה לאחר התחלת הרכבת המכונית מחדש - מתחילה הצביעה. הרי "משיחות המכחול" הראשונות: http://wp.me/pXLKy-RH

מכיר הרבה יותר ממה שאתה מתאר לעצמך... ולא אכנס לפרטים מדוע ואיך. לא לשוא כתבתי שמי שלא היה שם לא יבין. יש משהו שנקרא "רוח לחימה" וזה מה שקרה לצבא (ולעם) כשנודע שדיין עומד בראשו. זה קסמה המתעתע של הכריזמה. אין לזה שום קשר לעבודה הדיפלומטית והארגונית, ואולי אפילו לא למציאות. כבודה של זו במקומה מונח - אבל היא לא מספיקה כדי שצבא יסתער. אולי להיפך.

זהו. אחרי שקרענו את משה דיין לגזרים ולא השארנו ממנו אפילו בדל אוזן שלם, כדאי לציין כי בלעדיו לא היה צה"ל מה שהוא היום - לטוב ולרע. כשהתמנה דיין לראש אג"ם ואחר-כך לרמטכ"ל מצא צבא בהתפוררות ולא נכון לקרב. בהתמודדות ברמה גדודית עם הסורים באל-חמה (לפני מינויו) נסוג צה"ל בבהלה, וכמו-כן לא הצליח להשתלט על המסתננים. הוא הקים את יחידה 101 ואחר-כך את הצנחנים. בהמשך, עם פרס, שם את היסודות לחיל השריון המודרני ולחיל האויר (ההסכמים עם צרפת). הוא הנחיל להם את התנהגותו משולחת הרסן והבועטת בחוק ובמוסכמות (קראו את זכרונותיו של מאיר הר-ציון כדי לדעת במה מדובר) ובעיקר את התעוזה וחוסר הפחד. כך הביא לנורמות שונות בצה"ל שהפך לצבא שש לקרב ונכון לקורבנות עצומים. כמי שהיה חייל בששת הימים אני עדיין זוכר את התרוממות הרוח וזריקת המרץ שהביאה הידיעה על מינויו כשר בטחון. כל העבודה שעשה אשכול (לא לבדו! את הרוב כבר עשה שמעון פרס לפניו) באפסנאות לא היתה שווה ללא עצם הידיעה כי דיין עומד בראש הצבא. מי שלא היה שם אולי לא יבין. לא תוכלו לקחת את זה ממנו. כן, דווקא כל אותן מגרעות שצוינו כאן היו מקור כוחו - בנוסף לקסם אישי בלתי רגיל. ואלו בדיוק אותן התכונות שהיו משותפות לו ולפטון: זלזול במוסכמות, כולל בחוק, אומץ שגובל בטירוף וקסם אישי בלתי רגיל. אי אפשר לתעב את דיין ולהעריץ את פטון. ואני שב לשאלה שהציתה את הדיון הזה: למה להקדיש את הפרויקט הזה דווקא לפטון, ולא לעומר ברדלי, למשל?

אני חושש להיות נודניק או תועמלן - אבל גם הצמיגים שהוא יבא עבורי אינם מיוצרים על ידי היצרנים שהוא מייצג... כאמור אלו הם צמיגים סופר-נדירים שמיוצרים אחת לכמה שנים על ידי יצרן זניח המייצר במיוחד לרכבי אספנות. לא ברור לי ממה אתה מפחד - אם לא תנסה לעולם לא תדע.

כן. ודיין העריץ את פטון וניסה לחקות אותו ואת מעשיו. ועל זה אמרו חז"ל (בפארפרזה): אמור לי מי חבריו ואומר לך מי הוא...

פטון היה אישיות שנויה במחלוקת. אחד ממעלליו קשור בתולדות ישראל, בצורה כמעט הזויה. בן-אחיו של פטון נפל בשבי הגרמני. כשהכח של פטון התקרב לגבולות גרמניה הוא החליט לשחרר אותו. הוא אירגן טור משוריין, אמר לו לנסוע בכל המהירות מרחק של 130 ק"מ מעבר לקווים, כשהם יורים כל הזמן לכל הצדדים כמו משוגעים, לפרוץ למחנה השבויים, לקחת משם את בן האח ולחזור באותה דרך. וכך היה. עשרות אנשים נהרגו במהלך המבצע הפרטי הזה. כשפרצה מלחמת השחרור הגיעו ארצה מתנדבים מחו"ל. ביניהם היה קולונל יהודי מצבא ארה"ב בשם מרכוס (לימים - האלוף דוד). הוא התמנה לתפקיד בכיר בחזית ירושליים, אך בטרם הספיק לעשות משהו יצא ערב אחד מחוץ לגדר להשתין. כשחזר לא ידע את הססמה או ביטא אותה במבטא אמריקאי לא-מובן, והש"ג ירה בו והרג אותו. המנוח הועלה לדרגת אלוף והוחלט לשלחו לקבורה בארה"ב במטוס תובלה של חיל האויר, דקוטה כנראה. כמלווה נבחר סגן-אלוף משה דיין, אז מג"ד גדוד פשיטה ממוכן. הטיסה נמשכה שלשה ימים עם חניות ביניים מרובות. האגדה מספרת כי לא היו מקומות ישיבה במטוס ודיין ישב על הארון. אחרי הלוויה נערכה אסיפה גדולה של המגבית בניו-יורק ואורח הכבוד היה דיין. לידו על הבמה ישב ראש איגוד ה"היטלמאכער" (הכובענים) היהודים שהשתתף כחייל אמריקאי באותה פשיטה של פטון, וסיפר עליה בהתלהבות לדיין. המטוס חזר ארצה כשבארון הפעם מיליון לירות ישראליות - הכסף הישראלי הראשון שהודפס בינתיים בניו-יורק. הוא נשא גם מטען גדול של כובעים שתרמו ההיטלמאכערים לצה"ל (בהרבה תמונות נראה דיין חובש את הכובע הזה). הגדוד של דיין חנה אז בבן-שמן. המטוס נחת בלוד השכם בבוקר ודיין יצא ישר לגדוד. הוא נתן הוראה לא להעיר את הסמג"ד שמילא את מקומו, להסתדר בטור ולנסוע בכל המהירות ללוד ומשם לרמלה, כשהם יורים כמו משוגעים לכל הכיוונים - וכך היה. הסמג"ד נשאר לבד בשטח. "לוד ורמלה בידינו" הודיע דיין כמה שעות אחרי לפיקוד, אבל זה לא היה מדוייק כי הכוח שלו לא נשאר בערים הללו (שאמנם ניתקפו בהלם), והיה צורך לכבשן שנית. זו היתה ראשית תהילתו של דיין כמפקד נועז ועשוי ללא חת. כעבור כחמש שנים כבר היה הרמטכ"ל. אתה בטוח שאתה רוצה להקדיש את הקומנדקר לפטון דווקא?

דליה הקטנטנה מבצעת מעשה גבורה שלא יאומן והסיפור מגיע לסוף. http://wp.me/pXLKy-R1

גיבור חדש, ששמו מתחיל בר. מצטרף לסיפור, והוא עתיד להכות את כולם בתדהמה (amazing בלעז, מדהים בעברית) http://wp.me/pXLKy-QW

איזה יופי! חברה צעירים, נחמדים, שאוהבים את מלאכתם, יודעים את מלאכתם ועושים אותה תאווה לעיניים. הנה הם, עם גיטרה ו... חלקי רובר. ובעניין התמונה, דודי, מעניין אם אתה מזהה מי מצויר בתמונה המצורפת כאן?

לא האמנתם שהדברים יוכלו לרדת כל כך נמוך. (וכבר אמר על זה שמשון הגיבור: אם לא תאמינו כי אז לא תאמנו!): http://wp.me/pXLKy-QL

מידות ? תרשים? אחרת קשה לדעת מה יתאים כתחליף או לא. האם למכונית היה קטלוג חלפים? המכונית הזו נבנתה כ"אנסבלאג'" של חלפים זולים. יתכן שבקצת בילוש יתברר מהיכן רכשה אוטוקארס את הגומיות ויותר מתקבל על הדעת - את המיכלול כולו. (סביר שמיצרן מיכל הדלק).

פנית לגבי מקמור? ספציפית אליו? http://www.kamortires.co.il/ 04-6276333 אני מתעצל להכנס גם לעוד שרשור שנפתח בענייני צמיגים, אבל כמו שמופיע ברשימה, הוא יבא עבורי לא רק צמיגים נדירים ביותר, אלא גם פנימיות עבורם ואפילו את הבנד ששמים על החישור (ג'נט) מתחת לפנימי.

עוד אפשרות, נוחה מאד ובמחירים שפויים תמצא כאן:

מוטה גור (גורבן), משחרר הכותל, רמטכ"ל, שר הבריאות ומחבר "עזית הכלבה הצנחנית" היה שכן שלנו ברחובות, לכן יתכן שדליה ועזית נפגשו, או לפחות היה להן מאהב משותף. אם תשתדל תמצא פרטים נוספים בהמשך, כאן: http://wp.me/pXLKy-Qu

אתה טועה ואריוס צודק. staff car היו בעצם "פרייבט" מסוגים שונים. ראה למשל כאן: http://www.robertsarmory.com/staff.htm command car היה מה שאריוס ושות' משפצים.

אני יודע שקשה לפעמים להאמין לסיפורים שלי ויש גם מישהו שמתכחש להם בפה מלא: http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=562633 אבל אני גם יודע שאתם יודעים שכל מילה אמת, אפילו שקשה להאמין: http://wp.me/pXLKy-Ql

נדמה לי שמצאתי פתרון. בשנת 1935 הונהגה במפעלי נאפילד שיטת ה rationalisation, כלומר ייצור רציונלי, הגיוני. מטרתה היתה להקטין את מספר קווי היצור ולהשתמש באותם החלקים במספר רב של מוצרים ובכך להקטין את מחירם. ה"הפרשה" במקרה זה הוא תרגום כושל של המונח "רציונליזציה": במקום לפרש "רציו" כהגיון (מקור המשמעות הזאת בפיתגוריים שהגדירו מספרים רציונליים כמספרים שניתן לבטא אותם כיחס בין שני מספרים שלמים ופשוטים) תורגם המונח ל"ברור, מפורש" וכך הפכה השיטה ל"שיטת ההפרשה".

"והאיש משה לא כהו עיניו ולא נס ליחו". לא זה מה שמספרת התמונה של רויס קול נפרד מטילי.

במאה השבע עשרה היה נהוג באנגליה עונש מוות על כייסות. ימי העסקים הטובים ביותר של הכייסים היו התליות הפומביות של כייסים, שכייסו את ההמון הרב שבא לצפות בעונש המרתיע. כן, שינוי תרבותי הוא מה שנחוץ - אבל "עונשים מרתיעים" אינם פונקציה לינארית פשוטה להגדלת תרבות - פי שלוש עונש גורר פי שלוש בטיחות ופי שלוש תרבות. המציאות הרבה יותר מורכבת ותלויה בין היתר במדיניות מיסוי ובהזדהות עם המדינה. את זאת לא מגדילים על ידי החמרת ענישה ותוספת פקחים.

ואתה מאמין, ברוב תמימות, שבאמת יש הבדל בין מכונית עם טסט ובלי טסט, כשבעליה אינו רוצה להשקיע בבטיחות? ראינו היום, לגודל הכאב, מה קרה למכונית עם טסט ומה היה מצב הבטיחות בה...

במדינת מרילנד שבארה"ב, ובמדינת ושינגטון, ובעוד מדינות בארה"ב רכבי אספנות פטורים מטסט מזה שנים רבות רבות - ואין פרץ ואין צווחה. ו"המישהו שעובר" במכון הרישוי על הרובר, לדוגמה, ממש לא מבין מה הוא רואה, ופרט לריטואל של ויכוחים עקרים אינו תורם לבטיחות דבר, אולי אף מזיק. ראה למשל כאן: http://wp.me/pXLKy-1F

הנה סיפור על שיפוץ מעולם אחר, שנעשה על ידי אדם מיוחד, שהיה כמעט תזמורת של איש אחד. אפשר לתמוה על מקצת הדברים שעשה ואפילו לחלוק על אחדות משיטותיו - אבל התוצאה עמדה ועומדת במבחן הזמן. והסוף, כמו תמיד - עצוב. http://wp.me/pXLKy-PP