Fkl0ster

לצערי, כן. ההתנהגות ההגיונית ששי מדבר עליה היא בסה"כ התנהגות נורמטיבית (כלומר, כפופה לשיקולי סבל ותענוג, בדיוק כמו לשאר החיות). למה אומרים הגיון ולא אחרת? כדי להתענג על עליונות מדומה על פני החיות. האירוניה היא שעצם ההתענגות על העליונות המדומה הזו היא בעצמה חייתית..

גם הפעולה הזו היא מה"לב": אתה יודע שייגרם לך סבל רב בכך, או לחילופין טמון בכך פוטנציאל לסבל רב. מה שאתם מפספסים הוא שאותה שכלתנות או "רציונליות" היא המשך ישיר של הלב ההוא, שנהוג להרעיף עליו תאורים כמו קמאי, קפריזי, יצרי ופזיז. אין באמתחתו של ה"שכל" מאפיינים שאינם ביסודו של דבר באמתחתו של ה"רגש".

ההגיון שאתה מדבר עליו הוא לא הגיון במובן של אותה מובלעת באוקיינוס הסוער שבני אדם אוהבים להאמין שיש להם (כביכול בני אדם יבחרו אותה בחירה בכל מקום ובכל זמן תחת אותן נסיבות כי הם יצורים "רציונליים"). אלו סה"כ שיקולי סבל ותענוג, וככאלו אלו הם שיקולים רגשיים גרידא. השאלה שאני שואל את עצמי היא, האם התענוג שהאבארט 500 נותנת לי גדול, בערכו המוחלט, מהסבל שכרוך בהוצאה של 180 אלף ש"ח. אין כאן שום "הגיון" כי זו החלטה שהיא בבחינת ציור מטרה סביב החץ (ככל ההחלטות למעשה).

הגיון יש רק במרחבים המתמטיים והלוגיים. כל נסיון להחיל אותו ללא אינטרפטציה פוליטית (היינו, רגשית) כלשהי יעלה בתוהו. לדוגמא: 10 גדול מ-5 זו טענה מתמטית. 10 (למשל, ש"ח) טוב\עדיף\רצוי מ-5 זו טענה אמפירית (כלומר, פוליטית).

מתי כבר תיפטרו מהעניין הזה של פעולה מהראש לעומת מהלב?! הכל זה פעולה מהלב. פעולה מהראש זה מה שבני אדם למדו לספר לעצמם, כדי לתת לעצמם משענת מדומה באוקיינוס הסוער של החייתיות.

האבארת מרגישה כמו טרקטורון שקיבל אישור לנסוע בכביש. זה כלי מיוחד ו"מפגר" בקטע טוב. מתוך סקרנות, חיפשתי ביוטיוב abarth Alfa ומצאתי סרטון השוואה ישירה בין 4C, שנאמר עליה שהיא אקזוטיקה מוקטנת (מיוצרת ע"י מזראטי), לבין אבארת 500 ביפוסטו. שני הכלים עולים אותו דבר, אגב. בסרטון אחר מופיעה אבארת 595 לצד 4C ומזראטי סטרדלה, כשהמכנה המשותף לכולן הוא "ריגוש תוצרת איטליה". כבודן של האקזוטיות במקומן מונח וכמובן שלא אסרב לקבל פרארי\מזראטי כתחליף לאבארת שאזלה מן המלאי.. כל מה שניסיתי להגיד הוא שמכל המכוניות בהן נסעתי עד 200 אלף, זו הרחיקה לכת מכל אחת אחרת לשרטט מעט מקווי דמותה של האקזוטיקה האיטלקית.

אכן לכך התכוונתי. בכבישים הצרים, המשובשים והצפופים שלנו, עם תנועה עצלה ותרבות מוטורית בקאנטים, נראה לי שהרבה יותר כיף להתנהל עם 500 אבארת. במיני אני צריך לייצר קצב גבוה כדי להנות באמת, מה שקשה לעשות בסביבה עירונית צרה וצפופה. מאידך, אני צריך להמשיך להתמודד עם הגה כבד ומהלך מצמד ארוך (שפורחים בנהיגה במהירויות גבוהות מאד).

אני מבין שמישהו (יש לי חשוד מיידי בראש) ציטט ציטוט ישן שלי והראה שהוא כביכול סותר את מה שכתבתי כאן. אם תזכירו את תוכן הציטוט, אוכל להגיב עניינית.

לא רק רעש, אבל גם.. זה חסר אצלי. המנוע שלי קטן על השלדה, שבתורה גדולה על תשתיות עירוניות. באבארת המנוע גדול על השלדה (כלומר, לא יהיה חסר כוח), שבתורה מתאימה לתשתית עירונית. כשחזרתי למיני אחרי האבארת הדבר שהכי הכה בי היה הכבדות והמגושמות שלה בתנועה עירונית לעומת הקלילות של האבארת (ואני לא מדבר כאן על ביצועי מנוע!). צריך כוח רב וכבישים עם "עומק" כדי לנצל את יתרונות המרכב של המיני.

אני אענה בשמו: מצד אחד היעדר יבוא סדיר, שזה הדבר הכי רע שיכול להיות. מצד שני, יבואן שמטפל במסירות, בעל תודעת שירות יוצאת מן הכלל ואשר עמל על עריכת אירועים שנתיים, שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. זה מעל ומעבר להטות את הכף.

מה לגבי הניסוח "המכונה הכי פחות רחוקה מאקזוטיקה איטלקית מבחינת הערכים שהיא מגלמת, ביחס למתחרותיה"? יותר מקובל?

בין השאר, אבל כמובן לא רק! אני צריך לנהוג על ה-S כדי לשפוט. אי אפשר לפרוט זאת לרכיבים, אבל יכול מאד להיות שהאבארת יותר מרגשת פלוני ועל כן טובה יותר עבורו, אפילו אחרי קיזוז חסרונותיה. כל אחד ותחשיביו הוא. מה שבטוח, מדד אובייקטיבי לטיב סחורה אתה לא תמצא.

משה, לפני שבוע הייתי אצלכם במוסך להחליף פלסטיק שבא מעוות מהמפעל. לידי חנתה קופר S דנדשה. כשהמוסכניק הניע אותה, לא הרגשתי שום שנוי בדופק. אתמול, כשהנענו את האבארת' פשוט יצא לי פרץ צחוק מתגלגל.. בסופו של יום, השאלה היא מה גורם לך להתרגש יותר, מה מביא אותך לחייך כמו מפגר יותר ומה עושה לך חשק לנהוג.

עידן, זה כמו הויכוח אם הרכב שלי פרימיום או לא. בעיניך הוא כנראה לא, בעיני הוא נותן לי טעימה מהעולם הזה, גם אם צנועה ביותר. על אותו משקל, אבארט נותנת טעימה קטנטנה מהחוויה עם איטלקיות יקרות להחריד, נראה לי. כנראה שעבורך לא, אבל יש שם משהו שקרוב יותר לכך מכל האופציות האחרות בשוק. SLS, הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי את שתיהן. זה האידאל: נציגה אחת מכל עולם (יוקרה גרמנית וספורטיביות איטלקית).

לא שכחתי. זה לא הוגן להשוות את שלי לאבארט, אני צריך לנהוג בקופר S לשם כך. כמו שכתבתי פעם, כשהייתי נער הייתי חולם על העיצוב החושני והצליל הפראי של פרארי ואלפא, לצד רכבי פאר עתירי איכות חסרת פשרות כמו ב.מ.וו ושות'. מה לעשות שאלו שני עולמות שאינם מצטלבים, לפחות ברמות הכניסה אליהם? אני מוצא עצמי נקרע ביניהם. הבעיה שלי עם המיני כרגע היא שאני לא מתרגש ממנה כמו שחשבתי שאתרגש. קשה להודות, אבל נכון. היא לא אשמה בזה חלילה. אני מנסה להבין מה כן ירגש אותי והפעם מתכוון לקחת את זה לאט, כדי לא לפקשש שוב. אפשר לומר שאני בתהליכי כיול מחדש של הציפיות שלי.

אני נסעתי אחרי קופר S גם כן לפני כמה ימים. ברמזור, הבעלים פתח חלון והתקשקשנו קצת על ההבדלים.. רק כשביקשתי ממנו ללחוץ שמעתי מטוס ג'מבו לפני המראה. בשיוט נינוח היא שקטה. יתרון גדול של ה-500 הוא המשקל הקל. המכונית כאילו נמצאת על קצות האצבעות כל הזמן. המיני מרגישה כמו טנק מרכבה לידה.

בדיוק. גם לא אמרתי לרגע שהיא אקזוטית. האנטי שלך לאבארט, מעביר אותך על דעתך, stio. אני פתוח לכל תוצרת, אבל מתקשה להאמין שיש מי שיכול לספק שביב מהחוויה של אקזוטיקה איטלקית טוב יותר מ... האיטלקים עצמם. תנאי הכרחי - גם אם לא מספיק - הוא צליל ממכר שניכר שהוקדשה לו מחשבה רבה. על זה, לצערי, הגרמנים והצרפתים לא שמים דגש רב וחבל, שכן ערוץ שלם דרכו אנו חווים את העולם פשוט מוזנח (ואצלי הוא חשוב).

נאה דרשת, אוראל. זה לא סוד שהמכנה המשותף לנערים משוגעים למכוניות הוא הפנטזיה על איטלקייה אקזוטית כלשהי. האבארט, בלי בושה, פורטת על המיתר החבוי הזה בלב. נראה לי שזה הכי קרוב לחוויה של מכונית כזו בסכום שלא עולה על 200 אלף ש"ח, מבחינת המוחצנות, הדרמה והמופרעות\פראיות. לא כך? האם אתם יכולים לחשוב על מכוניות מרגשות יותר עד 200 אלף ש"ח?

איפה עשיתי ממנו משהו שהוא לא? כתבתי על סמך התרשמות אישית קצרה, בתוואי מסוים. לא דיברתי על הנאה מנהיגה, כמו על הנאה משימוש. במדד הריגושים, שהוא החשוב והרלוונטי, זו חבילה שמבצעת היטב.

אינפיניטי, אתה מתחרט על הרכישה? בדיעבד, מה היית קונה?

תודה על הפירגון. מלחיץ? הכל יחסי, כאמור. סה"כ התחושה מבפנים היא של רכב גדול ממה שנראה מבחוץ. מי שמשייט באוטוסטרדות, כנראה יעדיף את הפונטו. באופן פרדוקסלי, דווקא הפונטו יותר מלחיצה אותי כי הדרך למגבלות יותר ארוכה ודורשת התגרזנות רצינית. ה-500 היא כמו צ'יוואווה עצבני - מבחינתו הוא באטרף כמו כלב גדול; מבחינת הצופה מבחוץ, הוא לא כזה מאיים. רוצה לומר: אתה יכול להשתולל בכביש וזה יראה פחות חוליגני מאשר במכוניות גדולות יותר, כי העצבנות והתזזיתיות מהוות פאן פקטור גם במהירויות נמוכות יחסית. לגבי הנוחות: באופן ממש מפתיע היא בסדר גמור. לדברי עומר, הקודמת אכן ריסקה עצמות. זו שבה נסעתי רחוקה מאד מכך.

זה טוב. זה טוב שהאצבעות נחות על המקלדת לפני שלחץ הדם ירד ודפיקות הלב שככו. הטעם שלה עוד בפה, של האיטלקייה הזו. קצת רקע: לפני כמה שבועות הזדמן לי לנהוג בפנדה אחרי זמן לא מבוטל שעבר מאז נפרדנו. זוכרים שלימדו אותנו ש"הכל יחסי"? הם לא טעו. המצמד מרגיש כמו מתג ON/OFF של צעצוע, המושבים כאילו נוצרו לקטני גוף, תנוחת הנהיגה מזעזעת וההגה קל עד אימה. אבל מה? קל לייצר איתה כיף, גם אם הכיף הזה חד-גוני יחסית. זה פשוט מאד לנסוע בה קרוב למגבלות, כי לא נדרשת מהירות גבוהה לכך; היא מאפשרת את זה בקלות רבה יותר מהמיני, דווקא בגלל שהיא לא מכוילת לנהיגה ספורטיבית ושאין לשלדה שלה יומרות כלשהן. היה גם משעשע לגלות שלפנדה יתרון קל בנוחות על פני שיבושים קטנים – לא מפתיע למען האמת, שכן הרכב נולד לעיר וככזה הוא הרגיש כמו מיני-וואן קטן מידה, עם שדה ראייה נהדר לצדדים. בנתיים, קרה הדבר ו-RS ידידי נעקץ ע"י העקרב. מפה לשם, התחיל מכבש לחצים מצידו ללכת ולנהוג בה, ללכת ולקחת אותה לסיבוב. שאני אסרב לדייט לוהט עם איטלקייה קומפקטית? מה פתאם. מניעים ונוסעים לתל אביב. בדרך, נתקלים בתנועה עצלה - יותר מידי נהגים מהזן חסר התודעה לפעולת הנהיגה. אין דבר, נתגבר על המכשולים. בסופו של דבר אני מגיע. המיני חיש מהר מוכנסת לחניית אורח של סמל"ת ואני מקבל אספרסו משובח על חשבון הבית. אמרתי פעם שאני אוהב את המחשבה שהושקעה באולמות של סמל"ת. עומר, הצ'יף של אבארט, אומר שמדובר בהוראות מדוקדקות של האיטלקים. סטייל יש? בטונות. יורדים לחנייה, לא לפני שעומר מתדרך אותי היטב על הדגמים וההבדלים ביניהם. מניעים ו... הנשימה כמעט נעתקת. איזה צליל! אוטו באורך של 3 וחצי מטר ביום טוב, מייצר צליל שלקוח מסרטי מבוגרים על מכוניות גדולות מידה ופאר, שנערים אוהבי מכוניות גדלו עליהם. בזמן ש-90% מהמוח שלי הקדיש את אונו לחוש השמיעה, על מנת לעמול בפענוח הסאונד המרטיט והמשובח שבקע מאגזוז המונזה, ה-10% הנותרים נזכרו בעובדה שהמכונית פועלת עלינו בשלושה חושים: ראייה, שמיעה ומישוש (אחרי טיגון בלמים מצטרף גם חוש הריח, אבל זו סוגייה אחרת). על כל פנים, השילוש הקדוש הזה, של ראייה, שמיעה ומישוש, זכה כולו לטיפול מסור ע"י האיטלקים. הרכב נראה נהדר והקונטרסט העז בין אופיו הלוחמני הנגלה לאוזן לבין מראהו החמוד נתפס כחוויה נלבבת. בגזרת המישוש, על אף איכות איכות החומרים הנמוכה למה שאני מורגל, ההיזון החוזר מהמתגים טוב מבפנדה (נו, היררכיה או לא היררכיה?) בחלקו, העור בצבע כפפת בייסבול שעוטף את המושבים ואת הדלתות מפצה במידת מה על הפלסטיקה הנוקשה במקומות אחרים. ההגה, ידית ההילוכים ובלם היד נעימים יותר למגע מאשר אצלי (שנאמר: עדיף עור איטלקי מאיכות נמוכה על פני פלסטיק גרמני מאיכות גובהה). אפילו לוח השעונים, המתהדר בצג TFT כמו במשחקי מחשב, עטוף בעור נעים. אבל עזבו, לא באנו לפה ללטף דשבורדים. שום דבר ביציאה מהחניון, לבד מגרגור המפלט האגרסיבי והשש אלי קרב, לא מסגיר את התאוצה שהחרק הזה מייצר. רחובות תל אביב הפקוקים פולחו שוב ושוב ע"י רעש העקרב.. אוי, אני יכול לעשות את זה כל היום, חשבתי לעצמי. אולם, שוב ושוב בא הרמזור התורן וקילקל את החגיגה. בין לבין, הירהרתי בעובדה שהדוושות, ההגה וידית ההילוכים מזכירים לי את הפנדה בהרבה יותר מאשר את המיני. לא מפתיע. הכל כאן רך לתפעול, מתחשב ונטול הרצינות הגרמנית חסרת הפשרות. מה המסקנה שלי? קנו את ההוט האצ' עם ההספק הכי נמוך. כן, כן, שמעתם נכון. הספק נמוך, במכונית שאמורה להתחרות בהוט האצ' היותר גדולות, משמעו מרכב קל משקל וקטן. אני צריך לקחת אותה לכבישים הנכונים בשביל לאמוד את טיבה, אבל כבר עכשיו אפשר לומר שאין לי ספק שמעטפת הביצועים של המיני משמעותית גבוהה יותר. א-ב-ל ופה נכנס אבל גדול – צריך את גרסאת ה-JCW האימתנית כדי לנהוג אותה במגבלות שלה. על כבישי ישראל, היכן שהמהירות הממוצעת נמוכה משמעותית משאר ארצות המערב והתשתיות לוקות בחסר, הדבר הכי נכון הוא לאמץ לך מכונית שהיא ענקית בין ננסים. כזו שגורמת לך להרגיש ב-60 קמ"ש מה שמכוניות אחרות מרגישות ב-120 קמ"ש. כזו שמתאימה לתפאורה המקומית, היכן שמחירי הדלק גואים, מקומות החנייה מצטמצמים והתנועה הופכת פקוקה יותר ויותר. עוד דבר שלמדתי הוא שאני לא מקנא בבעלי פרארי ומזראטי כל כך. זאת אומרת, עדיין מקנא, אבל לא כמו פעם. היכן הם נותנים למכוניות שלהם למתוח את שריריהן, לעזאזל? אני לא יודע. בעצם, אני לא רוצה לדעת, כי אני לא רוצה להיות לידם בכביש ישראלי, עם תנועה ישראלית, כשזה קורה. לראשונה קרה, שכשחלפתי ביעף על פני בית קרדן היום, עם אותה תוצרת איטלקית אך מתחתית הסולם, לא פזלתי על מנת לחפש את הלוגו של פרארי ומזראטי. הייתי עסוק בלנהוג את האבארט הקטנטנה מהר, מרעיש ובאופן שובה לב.

נצפתה אחת אדומה באיילון. כנראה שהסוכנים מתלמדים?

אכן ידועה. מה אומר היבואן? אין לו\ליצרן פתרון?!

CS, האם מזראטי זוממת על סגמנט D (סדרה 3 ושות')?