שבת בבוקר, יום יפה, הכביש הסמוך לאנטנות של עמק האלה. אני נוסע ברגוע במהירות שפויה לחלוטין ורואה בערך מ- 800 מטר דבוקה של רוכבי אפניים רוכבים על השוליים, חוץ מאחד שמשום מה נוסע בדיוק באמצע נתיב הנסיעה. אני צופר קצרה ומאט. הוא לא זז. 300 מטר. צופר שוב. הוא לא זז. אני מגיע עד אליו, מאט למהירות הנסיעה שלו ולבסוף הוא ניאות ומותיר לי להשתמש בדרך, כל זאת אגב מבלי שהוא יסתכל אחורה אפילו פעם אחת. מכיון שהכביש ריק לחלוטין חשבתי שאנצל את ההזדמנות לדו שיח עם רוכב האפניים ואשאל אותו למה הוא - שלא כמו שאר חבריו - נוסע באמצע כביש.
אני: "שבת שלום"
רוכב: "שבת שלום"
אני: "מכיוון שאתה נראה כמו בחור אינטיליגנט, אפשר לשאול למה אתה נוסע באמצע הכביש?"
ר: "אנחנו [הכוונה לגזע העליון המדווש על שניים] שומעים אתכם [הכוונה לרוצחים, אנסי תינוקות, ומשתמשי דרך] מגיעים מרחוק"
א: "אבל צפרתי לך כמה פעמים כדי להזהיר אותך, ולא זזת עד שהגעתי אליך"
ר: "לך תז****."
א: ":?"
ר: "בסוף אתה תהרוג רוכב אופניים ותכנס לכלא" [יש לציין שנסעתי מאחוריו במהירות חוקית למהדרין בלי שום דרמות].
בשלב זה הבנתי ששיחת נפש עמוקה לא תהיה פה. יש רוכבי אופניים שבגלל עודף אדרנלין או חוסר חמצן מרגישים כל כך שאננים על הכביש עד כדי כך שהם מוכנים להפקיר את החיים שלהם באופן מוחלט בידי זרים. אם מישהו לא יראה אותם הוא יהרוג אותם וישבור את המשפחות שלהם לתמיד. אבל יש אנשים שאותם זה לא מעניין, מה שמעניין אותם זה לסוע באמצע הכביש בשבת בבוקר גם אם יש שוליים ושמי שיכנס בהם ישב בכלא.