באגירה, הסיפור שלך מזכיר לי לילה אחרון בטיול לאפריקה לפני שנתיים.
היינו כל המשפחה בטנזניה (מקום מטורף, אגב), השאר היו אמורים להמשיך בטיול, ואני חוזר לארץ.
טיסה פנימית לעיירה ליד שדה התעופה הבנ"ל בקלימנג'רו.
הכל היה מעולה. כולם נחמדים, אוכל טוב. הלכתי לחדר וישבתי לכתוב קצת.
סביב עשר בערב, בפרץ של אדרנלין ודופק מואץ, הייתי בטוח שכל שניה פורצים לחדר במטרה לחסל אותי. ניתחתי את היום, נזכרתי בכל אחד ואחד שפגשתי, ניסיתי להבין מי יכל לראות כל הדרכון שלי, או לשמוע עברית בטלפון עם החברה, או סתם להסתכל עקום.
כשהבנתי שאין לי מושג, החלטתי שעדיף להתכונן.
ערמתי כריות על המיטה, כיסיתי יפה-יפה ועברתי לשבת על הרצפה, פינה חשוכה של החדר עם קו טוב לדלת.
לקחתי את הקשת שקניתי לאח שלי, חץ על המיתר, תירגלתי קצת את הדרך הכי מהירה לדרוך אותה, וישבתי בסבלנות, עם דופק משוגע, וחיכיתי לקחת כמה שיותר מהם איתי.
בזריחה קיפלתי דברים ועפתי משם.
אחת החוויות המלחיצות שעברתי.