בהסתכלות שלי לא יצאתי לחפש את בורא עולם, או את האמת המוחלטת, או הארה. אלא לנקות קצת את הבלי העולם מסדר היום ולהסתכל במראה.
לא פתחתי את הטופיק כדי שישמש בלוג, וכל ההתחלה הייתה כדי לספק לגיטימציה לבקשה שבסוף ההודעה.
אבל, ערן ביקש.
נחתתי במומבאיי אתמול בארבע וחצי בבוקר. מצאתי לי פרטנרית להתחלה, שידעה לאן היא רוצה להגיע בעיר העצומה הזו.
העיר שקטה, שלווה, שעטנז דיכוטומי של בנייה אירופאית כבדה ומפוארת בכפיפה אחת עם הזנחה ומאות משפחות שישנות ברחוב. סוכנות מרצדס עם sls פונה לרחוב, ולמרגלותיה ילדה ערומה, אולי בת ארבע, ישנה על האספלט ליד שאר המשפחה. העיר כמו לוקחת אוויר לעוד יום שתוקף את החושים.
איזה מזל שהגענו מוקדם. לפני שהעיר מתעוררת לחיים.
סיבוב לאורך הנמל לפני הזריחה, וכבר ראשוני האנשים מתעוררים. תה, אדון? צ'אי, מאמ? התחלה חמה ומתוקה לתופעה שעוד כמה שעות תעיק.
כשהעיר בווליום גבוה הכאוס בלתי נתפס. אנשים ומכוניות חולקים נתיבים, ניקוי דגים על הרצפה בזמן שעורבים נהנים מהשלל, וצפיפות. כלכך הרבה צפיפות.
אחרי 18 שעות רצופות של סיבובים רגליים בעיר, הבנתי שאני צריך כיוון שונה כרגע.
אחרי שינה מפרקת עצמות בת 11 שעות מצאתי את עצמי בגואה. מהערסל על החוף הכל יותר רגוע.
איזה נשים יפות.
כמה טאטא.
הלכתי לבחון את הסביבה.
נמסטה.