בתור נער בן 16 אני פשוט איבדתי כל אמונה בדור שלי.
אני הפסקתי לצאת עם חברים טובים שאני מכיר מהגן כי הם עושים צחוק מעצמם, שותים ומעשנים ומתנהגים כאילו החיים כל כך קשים ומרירים בצפון תל אביב.
בילוי עם חברים נחשב לישיבה בחדר סגור עם טלוויזיה, פייסבוק וסמארטפונים למינהם דולקים ופעילים.
אני משתדל להתנתק מכל זה ולהשתעמם כמו שצריך, ללכת ופשוט לדבר עם אחד מהחברים השפויים שלי.
עוד בעיה היא הבטחון העצמי המופרז, כולם חושבים שהם חכמים ובתכל'ס הם בקושי יודעים שצריך לשים תחתונים לפני ששמים מכנסיים.
זה מתבטא הכי טוב במוזיקה שסוג זה שומע, מילים חסרות תוכן, מוזיקה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, בנאלית שמנסה להיות לא בנאלית.
קוראים לאלכוהול, סיגריות, חרא מוזיקה וקפיצות במקום מסיבה. (יש לי הגדרה ספציפית לכל תרבות הפופ מסוג זה: לגרום לאחרים לחשוב שאתה נהנה גם אם אתה לא.
יש גם את התרבות ההפוכה לה שגם היא מאוד פופולרית, לגרום לאחרים לחשוב שאתה סובל שבעצם הכל הולך לך כמו שצריך.)
מצידי זה לשבת בסלון עם פינק פלויד ברקע ולדבר עם חברים.
אפילו אמא שלי קוראת לי זקן.
עם הנוער של היום, העתיד אבוד.
מכל בחינה, חברתית, פוליטית, כלכלית וכו'.