הכל מתחיל ומסתיים בחינוך:
אני בן 25, ואמא ההיסטרית שלי הצמידה לי טלפון עוד מכתה ג' (לא הדבר הכי בריא, אבל זה נושא שולי). לבר מצווה שלי ההורים שלי קנו בגדים מקסטרו. הבגדים היום-יומים שלי היו מאביר או מהאנגר. לא היה חסר בגדים ולא הרגשתי שאני הולך עם בגד סוג ז'.
לעומת זאת בני דודים שלי גרים באזור מאוד נחשק בתל אביב, תמיד היו להם בגדים ממותגים (שהבנתי את זה בגיל מאוחר מאוד), ואף פעם לא הרגשתי שהבגדים שלהם יותר יפים או נוחים יותר משלי. כי זה שידעתי.
אני מאוד אוהב טלפונים שהייתי מחליף כל שנתיים מכספי. הטלפון הכי יקר ששלמתי הוא 1500 ש"ח.
היום אני רואה בקבוצות רכישה "טלפון לילד שלי, מה כדאי?" וממליצים על טלפונים של שיאומי בגלל התמורה הטובה.
אמנם אין לי ילדים, אבל אני מאמין שילד יודע גם לקבל דברים שהם לא מותגי פריומיום.
לגבי הערה באדום: שוב, חינוך ואם אפשר להסתפק במוצרים זולים וטובים. לא כולם צריכים ואגית מתחת לחניה, אפשר להסתפק ביונדאי.
אמנם רמת החיים עלתה, אבל פעם לפני הרבה מאוד זמן לאנשים לא היה מה לאכול בארץ הזו. אז אנחנו דור של שפע ורצון לקבל הכל מהכל, הגיע הזמן שנעצור ונחשוב אם באמת אנחנו צריכים את כל הדברים שיש לנו. אני באמת חושב שרווק יכול להסתפק גם במשכורת 8000 ש"ח ולשים חלק מהכסף בבנק. מצד שני לרווק יהיה קשה להגיע למשכורת הזו עם סוגי העבודות שיש ללא השכלה כלשהי.