למה אני כותב בפורום הזה? למדתי, שלפעמים יש הפתעות בחיים ואין לדעת מניין יכולה לבוא התשובה.
קצת קשה להחשף, אבל זה אני בסופו של דבר אין מה להתבייש ועכשיו אני מנסה לעבוד על קבלה עצמית שלי.
אני אתן רקע קצר
בגיל 16-17 בערך התחיל סוג של דיכאון הבנתי שאני לא כ"כ מתעניין בדברים, ושיש לי אדישות חזקה לחיים ואני לא ממש רוצה דברים כמו ששאר החבר'ה בגילי רוצים. (מסיבות, אלכוהול בנות וכו' וכו')
באופן כללי הייתי טיפוס דיי ביישן ומופנם.
אמרתי לעצמי, שהגיע הזמן להשתנות ואולי גיוס ליחידה קרבית יחשל אותי, יהפוך אותי לגבר ויוכל לעזור לי להשתנות. אז אכן התגייסתי לשם, היה מאוד לא פשוט ולאחר שנה בשירות התפרצה תסמונת טוראט (ככל הנראה מהסטרס). שמתבטאת בטיקים מוטוריים קוליים (צעקות, נביחות לא קללות)
אח"כ ניסיתי הרבה טיפולים ושום דבר לא עזר חוץ ממדיטציות ונשימות.
טיילתי בשביל ישראל תקופה והיה בסה"כ נחמד.
אחרכך, נשארתי תקופה ארוכה בבית בלי לעבוד ובלי לעשות עם עצמי כלום. הייתי מנסה לעבוד לפעמים לכמה ימים/שבועות ואז מתפטר כי הרגשתי שזה מעמיס עליי או לא בשבילי (הכי הרבה ששרדתי היה כמה חודשים). הייתי נכנס לקורס כלשהו ועוזב באמצע.
היו לי לפעמים תקופות של דכאון, שימים שלמים כמעט לא הייתי יוצא מהמיטה.
רק בשנה האחרונה, התחלתי לעבוד באופן קבוע במשרה חלקית ובצורה רציפה ויציבה.
ממצב של חוסר מעש מוחלט - בית מיטה, הוצאתי את עצמי בכוח לעבודה.
כרגע, לא ממש מרגיש את המוטיבציה לעשות דברים וכל דבר שאני עושה אני מרגיש שהוא נעשה בכוח.
עם נשים היו לי אינטרקציות בודדות ולא ממש הולך לי איתן.
באופן כללי, אני בנאדם חברותי אבל כרגע רוב הזמן מעדיף להיות לבד.
זהו בגדול, כרגע מרגיש שהכל סתמי הולך לעבודה שהיא סבבה והכל אבל רובוטית ואז חוזר הביתה לכלום.
לפעמים שאני מכריח את עצמי אני רוכב על אופניים, הולך לים או לאיזו סדנא בת"א מדי פעם.
מרגיש הרבה פעמים ריקנות תמידית, גם מוזיקה שפעם נהניתי לשים ולשמוע עכשיו אני כבר לא ממש שומע ולא מרגיש צורך, הרבה פעמים דווקא מעדיף שקט.
כאילו נגמרה המוטיבציה, נגמר הכוח, נגמר הדרייב...
הייתי בתוכנית הזו באשרם במדבר לפני מס' שנים והיא קצת הצליחה לעורר אות וקצת לתת לי מרץ, אבל שחזרתי הביתה האפקט נעלם.
אז חשבתי לחזור לשם שוב לתקופה (שבוע עד 10 ימים) למרות שעכשיו מאוד חם.