זו התגובה בכל רמזור.
צעקות התלהבות, צחוקים, חיוכים - אין כמעט אף אחד שנשאר אדיש ואף אחד לא יכול שלא לחייך כשהוא רואה אותה.
אולי בעתיד תשומת הלב הזאת תהיה מטרד, אבל נכון לעכשיו זה פשוט כיף לא רגיל. זה, והנהיגה מתחת לגובה קו החלונות של רכב פרטי רגיל, הרעש המשעשע, הפנסים העגולים מלפנים והקיפצוצים החינניים.
ולא, לא נורא שהיא קירטעה בדרך, ושלא הספקתי להגיע למפגש השבוע בגללה. הכל נשכח ונסלח, ברגע שהיא הניעה שוב והמשיכה בדרכה, מעלה חיוכים על פרצופים של עוד ועוד ישראלים ממהרים וכעוסים.
העבודה רק התחילה, וכנראה שגם ההנאה, מהמכונית הישנה-חדשה.
ויש לה כל כך הרבה אופי, שאפילו ציניקן כמוני שמתנגד בתוקף לקריאה בשמות למכונית, לא יכל להתאפק, וקורא לה בשם - "ויני". קיצור של וינאלה, כמובן.
אז אולי בשבוע הבא אני וויני נגיע למפגש, וגם אם לא - לא נורא. כי בטוח שמה שלא יהיה זה יהיה פשוט כיף...
תודה לבני על הדאגה במשך כל הזמן שהייתי תקוע בצד הדרך ועל הטלפונים התכופים. (ומכיוון שמאוחר כבר, אז אני אעדכן אותך כאן: ויני - עם קצת תרופות - נוסעת עכשיו כמו גדולה, בלי גרר.)
אז זהו.. סתם התחשק לי לשתף אתכם... תמונות יגיעו בעתיד, אם לא נפגש פשוט במועדון ה-5.
רועי.