504L

חן יקר, מזל טוב, שפע ברכות והרבה שמחות מוטוריות. בשנה הבאה אזכור את יום הולדתך בקלות; זהו תאריך יום הנישואין של זוגתי ושלי

חן צודק ב-99% היחיד היה סולקס 34, הכפול 35. בינתיים, משה והרפורמים הותיר אותי בראשית האייטיז - ומאז, כלום. הלו, יש פה מישהו מירושלים ? השושנים? מישהו?

מוזר ככל שזה נשמע, זה הסידור באלפין V6.

בחרתי לצרף עוד מספר תמונות של היפהפיה, במגוון צבעי סבנטיז אותנטיים. המכונית יוצרה בתחילה עם מנועי 1600 חזקים ובכמויות מצומצמות(A110 עדיין היתה הלהיט בתחילת שנות השבעים). ב-1976 יצאה המכונית עם מנוע PRV, משותף לפיז'ו, רנו ווולוו. ב-A310 נפחו עומד על 2.7 ליטר והספקו 150 כ"ס(עם שני מאיידי סולקס; אחד רגיל והשני כפול!). משקלה של המכונית עומד על 980 ק"ג בלבד - והביצועים בהתאם(7.5 שניות למאה, מהירות מקס' 220 קמ"ש). למיטב ידיעתי, המכונית הירושלמית אמורה להיות מדגם ה-V6 - ואותו אני שוקל לייבא. A310 V6 עוד אחת דגם 1600 לוח המחוונים מהפרופיל ומאחור מקוה שנהניתם.

כבעל עניין אישי ברכב הנ"ל (שוקל לייבא אחת), גונבה שמועה לאזני על אחת כזו בירושלים, אך איני יודע באיזה שנתון מדובר ובאיזה מצב. אשמח אם מי מחברי הפורום המכיר את המכונית ו/או את בעליה יוכל לשפוך מעט אור על התעלומה(מכוניות אלו מעולם לא יובאו ארצה ע"י היבואן). התמונה להלן מציגה את המכונית ממספר זויות. תודה.

לאופל אדמירל היה מנוע 6 ציל' בנפח 2.8 ליטר עם קרבורטור(145 כ"ס) או הזרקה(165 כ"ס). אופל אדמירל היתה הגירסה המהודרת של האופל קפיטן. האופל היחידה עם V8 היתה דיפלומט. אני זוכר אחת כזו בתל-אביב, כסופה עם גג סקאי שחור, שעמדה דרך קבע באזור המוסכים מתחת לגשר מעריב(בין דרך פ"ת והמסגר). הפעם האחרונה בה ראיתי אותה היתה לפני כ-10 שנים. ולעניין הכתבה, עם השנים נתקלתי בארץ במספר קומודור A ו-B, בגרסאות רגילות, GS ו-GS/E. לפני 17 שנה כמעט ורכשתי אחת מבחור חביב בשם אמיר מאיזור פרדס חנה. זו היתה קומודור B קופה לבנה, מדגם GS/E, ידנית. המכונית היתה במצב בעייתי משהו, גמגמה וצפה על מיתליה - כך שלצערי לא קניתי אותה, על אף דחף חזק לעשות כן. קומודור B קופה GS/E היתה אחת ממכוניות המירוץ הדומיננטיות במירוצי סאלון של שנות השבעים. השילוב של משקל עצמי לא גבוה, התנהגות טובה ומנוע מצוין תרמו לכך. בשעתה, נחשבה מכונית זו למתחרה בב.מ.וו CS קופה, עד צאתה של סדרה 6 ב-1976. קומודור C כבר היתה מכונית חיוורת בצילן של סנטור/מונזה ויצורה הופסק לאחר 4 שנים בלבד.

המאסל-קארס הקלאסיות היו מבוססות על דגמי הביניים(INTERMEDIATE) של היצרנים האמריקאיים(דודג' צארג'ר, פורד טורינו) ואילו הפוני-קארס התבססו על הקומפקטיות(מוסטנג על פאלקון, ברקודה על וליאנט וכו'). כמובן שקומפקטי בארה"ב זה פול-סייז באירופה... מהחדשות, היחידה שנושקת ל-5 מטרים היא צ'אלנג'ר - והיא גם הכבדה מכולן. הצנומה מכולן היא מוסטנג, עם 4.77 מ' ומשקל עצמי של 1.5-1.6 טון. משקל זהה, אגב, יש למיצובישי איבו X או לב.מ.וו 135I הקצרות ממנה משמעותית.

בספורטיביות ראויות, כוונתי למכוניות שיודעות לבלום, לפנות ולתקשר עם נהגן - ולא רק להאיץ בקו ישר. הן לא חייבות לפתח 0.9G בסיבוב - חשוב יותר איך הן עושות אותו - ומה אתה, הנהג, מקבל מהתהליך. לגבי הקאמארו, בהתחשב בביקורות המצוינות שמקבלות פונטיאק G8/הולדן קומודור, יש בסיס מוצק לתקווה. העובדה שקאמארו תשווק סדיר באירופה ותכויל בהתאם, מוסיפה אספקט חיובי לטיעון. לגבי צ'אלנג'ר, יש לי נסיון טוב מחו"ל עם אחיותיה לפלטפורמה, קרייזלר 300 המי ודודג' צ'ארג'ר. המכוניות האלה יודעות להתנהג ולבלום כראוי - ומרגישות קטנות ממה שניתן לצפות מגודלן האמיתי. עם הצ'ארג'ר, למשל, נהניתי מאד בהייוי 1 הקליפורני, מרובה הפיתולים החדים. המכונית משנה כיוון בנחישות - ומתנהגת צפוי ומתגמל. ממה שקראתי על צ'אלנג'ר עד כה, ניתן לצפות לאופי דומה ומעט חד יותר(בסיס גלגלים מקוצר משהו). נהגתי גם את המוסטנג. יש לה הגה טוב, בלמים סבירים(בגרסת V8) והיא מתנהגת יפה כל עוד האספלט לא משובש מדי. בואו נשים את הדברים בפרופורציה. אף אחד לא מצפה למיאטה, קאיימן או 350Z - אך בדרכן המיוחדת, עם זנב בחוץ ו-V8 רועם, אין לי ספק שהשריריות החדשות תדענה לנסוך חיוך רחב על פנינו.

בתערוכת פאריז האחרונה, בין היברידית אחת לחשמלית אחרת, בין מכוניות שהציגו לראוה את נתוני פליטת ה-CO2 שלהן במקום את נתוני התאוצה(אפשר גם וגם ) - בלטו מספר מכוניות כמו חייזרים. הראשונה כיכבה בדוכן שברולט; קאמארו SS החדשה. מכונית מדהימה מבחוץ ומבפנים, רטרואית ומודרנית כאחת. קאמארו החדשה יושבת על פלטפורמת הנעה אחורית טובה, שפותחה ע"י GM אוסטרליה(הולדן) ומשמשת גם את פונטיאק G8, שגם היא מיוצרת שם. עם תמחור אגרסיבי בארה"ב(23K$ ל-V6, עם 304 כ"ס/$31K ל-'V8'SS עם 422 כ"ס) ועם דולר חלש עד סביר, מתקבלת חבילת ביצועים משתלמת להפליא. העובדה שהמכונית תיובא ארצה רשמית, רק מוסיפה לאטרקטיביות שלה כאן. השניה היתה דודג' צ'אלנג'ר SRT, צבועה בכתום המי מטריף. היא ניצבה בדוכן של חברה בשם AMERICAN CAR CITY, המתמחה ביבוא אמריקאנה לצרפת. צ'אלנג'ר החדשה היא מכונית רטרואית לחלוטין, גדולה ומסורבלת מקאמארו וסובלת גם מעיצוב פנים זול וקודר. אלא שמכוניות השרירים של קונצרן קרייזלר היו תמיד בהמיות משהו - ובכך יחודן. גם היא יושבת על פלטפורמה טובה(קרייזלר 300/דודג' צ'ארג'ר - במקור מרצדס E)ומציעה ניהוג טוב. מחיריה מקבילים לקאמארו, אלא שהמנועים מציעים הספקים נמוכים יותר(375/250 כ"ס בהתאמה) - ואילו גירסת SRT הבכירה(425 כ"ס) עולה בארה"ב $40K. השלישית, המוכרת לנו גם בארץ בזכות היבוא האישי, היא פורד מוסטנג. שם היא הוצגה לא רק בתערוכה אלא כיכבה ברחובות פאריז, בשלל גירסאות וצבעים. מוסטנג היא הזולה בסגמנט זה - ודגם חדש שלה אמור להיחשף בחודש הבא. על אף סרן אחורי חי, מוסטנג, לפחות בגרסת V8, מציעה ניהוג מהנה ואופי משלה. מכוניות השרירים של פעם, הזכירו בריון הלוקה בשכלו. תכלית קיומן היתה לאוץ לעבר קו הרבע מייל הכי מהר שאפשר. לשם כך לא צריך היגוי, בלמים או אחיזה מספקת. לא צריך אפילו מושבים עם תמיכת צד. אמריקה חגגה עד שבאו תקנות זיהום האויר ומשבר האנרגיה סביב מלחמת יום כיפור וסגרו את המסיבה. הדור החדש כבר נולד למציאות אחרת, גם אם הטיימינג לקוי. אז נכון שצריכת הדלק של השריריות החדשות לא תהפוך אותן לפריוס, אך לפחות בתחומים אחרים הן הפכו למכוניות ספורטיביות ראויות. בזכות המורשת, המראה, האופי והתמורה למחיר - אני מוצא אותן אטרקטיביות במיוחד. ולחיי אותה מורשת והקסם שהיה באותם "בריוני כביש", פרימיטיביים ונחותים דינמית ככל שהיו, מצורף לינק לקטעים ממבחני מסלול מסוף שנות הששים ותחילת השבעים - הלקוחים מתוכנית טלויזיה אמריקאית בשם CAR AND TRACK; http://www.youtube.com/profile_videos?user=MaccaIsntDead צפיה נעימה.

רמת התקשורת של גולף GTI דור 5 מרשימה(ביחוד מבחינת השלדה) - והיא מאפשרת לא מעט משחק על ובקרבת המגבלות. שלב את זה עם נוחות נסיעה טובה, שיכוך טוב ויחידת כוח מצויינת וקיבלת כלי מנצח. דור 2 אכן היה מעט תקשורתי יותר, אך הוא איבד מהתזזיתיות של הדור הראשון. האם התקשורת הופכת את דור 2 למהנה יותר מדור 5? מבחינתי, לא.

נהגתי אותה ולא מעט. נהגתי את המקורית וגם את מתיחת הפנים שלה(האנמית מכולן, לטעמי). החדשה מרשימה באחיזתה, בדיוק השלדה ובציביליות הכללית. גם הביצועים היו מרשימים, בהתחשב במשקל עצמי זהה לזה של וולוו 240GL...אך ההגה פגע בשואו הכללי, בדומה לזמר מקהלה שזיופיו בולטים מעל לשירת חבריו. קליאוספורט המקורית אינה מושלמת. יש לה לחימת הגה(שנעדרת מהנוכחית), תנוחת הנהיגה בעייתית משהו והיא נותנת לעתים תחושה של שור שצריך לתפוס בקרניו - אך היא תתן פאן אמיתי לאורך כל הדרך, ללא זיופים - וללא קיצורי דרך. אני בספק אם תהנה לנהוג בחדשה לאורך 3 שנים.

תודה, אשמח לקרוא. אגב, ביו-טיוב ניתן למצוא מספר כתבות שנעשו על האבארט' הקטנה בעת השקתה(נדמה לי שבמסלול באלוקו). יחסית למכונית עם ESP שלא ניתן לניתוק, המכונית "מענטזת" לא רע בכלל, מה שמצביע על ESP ליברלי למדי.

בשורה התחתונה, כל מקרה לגופו, בכפיפות לחוית הניהוג. שתי דוגמאות: - גולף GTI, דור ראשון מול הנוכחי(הראשון היה מאסטרפיס, השני בוגר יותר, הרביעי-בסה"כ רמת גימור - ואילו החמישי, הנוכחי הוא הטוב מכולן, לטעמי). - רנו ספורט קליאו, תנו לי את המהדורה הראשונה(דגמי 2000/2001 ) על פני כל המהדורות ומתיחות הפנים, כולל הדגם הנוכחי. ומה האידאל? רכב מודרני שהוא גם קלאסי, קל, מהיר ומהנה - וממעט באלקטרוניקה. לוטוס אליס, למשל. או מאזדה מיאטה.

כולי אוזן (חבל שאין סמיילי מתאים)...

אם במי.טו עסקינן, קשה היה להתעלם מעיצובה האלגנטי של האלפא הקטנה, בין אם באדום מיטלי רושף או בלבן אנונימי. לא נהגתי במי.טו - היא בהחלט מסקרנת אותי, אלא שלא רחוק משם עמדה לה 500 אבארט' SS; אותו מנוע, עם 160 כ"ס על משקל של 1025 ק"ג(120 פחות ממי.טו טורבו). אפורה, עם גלגלי "17 לבנים ומראות אדומות, הפיאט הקטנה מיגנטה אותי לחלוטין. אם יש מכונית שמאוד בא לי לנסות, לאחר הקופר S בה נהגתי לאחרונה, הרי שזו האבארט' SS. בקיצור, לאחר שנים של משבר ואי ודאות, טוב לראות את המותגים ה"עממיים" של איטליה מגלים את עצמם מחדש.

פאריס חוגגת. המונדיאל ל'אוטומוביל מושך אליו אלפי מבקרים, חוצות העיר ומנהרות המטרו מקושטים באין ספור כרזות - ואפילו מזג האויר האיר פנים. התערוכה עצמה היתה מעניינת - כתמיד. וכתמיד הציעה מגוון אטרקציות, לרבות נסיעות מבחן. נהגתי במספר מכוניות, שחלקן נעדרות מהשוק המקומי, אך בחרתי להרחיב על לנצ'יה דלתא, לאור היעדרותה הכאובה של לנצ'יה מכבישינו - ודיונים רבים בפורום זה לגבי עתידה הלוט בערפל, בפרט לאחר חשיפת האוסף הפרטי והמרשים של היבואן הקודם. יהיה מי שיפתור את דלתא החדשה באמירה שזו בסה"כ פיאט בראוו עם בסיס גלגלים מתוח. השתיים חולקות את רוב מכלוליהן, כמו גם את הארכיטקטורה הבסיסית של לוח המחוונים. יכול להיות. אך באמירה זו ניתן להתייחס גם למוצרים רבים של קונצרן VAG - ואין זה כך. הניואנסים, הם שאחראים על החויה. הם אלו שגורמים לכך שגולף מרגישה שונה מ-A3 ששונה מאוקטביה ששונה מליאון - כאשר כל הארבע חולקות פלטפורמה ואת רוב המנועים שבהיצע. לנצ'יה דלתא החדשה היא כמעט לנצ'יה אמיתית, מאחר והיא עושה את הדברים אחרת - ומותירה אותך עם טעם של עוד. היא נראית שונה, אפילו חריגה. אלא שכולה אומרת טעם טוב ואלגנטיות, גם בפנים. לוח הבראוו עבר שידרוג במראה ומוקף בחומרים איכותיים בחלל תא הנוסעים, בפרט כשמדובר באלקנטארה האופציונאלית. איכות הבנייה מרשימה, הישיבה נוחה והמרווח מרשים במיוחד, מה שלא מפתיע כשמביאים בחשבון בסיס גלגלים של 2.7 מטר. המושב האחורי מתכוון גם הוא בזווית המשענת, כך שדלתא החדשה היא מכונית לנוסעים לא פחות מלנהג. לימוזינה למעמד הביניים. נהגתי בשתי גרסאות ה-1.4 טי-ג'ט(בנזין). ה-120 כ"ס מרגישה לא יותר ממספקת על 1320 ק"ג, ה-150 כבר מספקת דחף בריא, עם 8.7 שניות למאה - ותגובה מידית ללחיצה. שני המנועים גמישים - ומשולבים לתיבות ידניות חלקות בעלות ששה הילוכים. כך שבדומה לבטא ודלתא זצ"ל, השימוש במנועי פיאט בדלתא החדשה לא עשה רע לאף אחד. ואם בבטא עסקינן, דלתא החדשה מזכירה במשהו את המכונית ההיא דווקא; השילוב של נוחות נסיעה טובה והתנהגות בטוחה ומהנה. על גלגלי "16 הסטנדרטיים, נוחות הנסיעה מצויינת אך ההגה החשמלי מציע עירפול והתחושה הכללית היא של חוסר דיוק. עם גלגלי "17 האופציונאליים, נוחות הנסיעה נפגמת אך במעט, ההגה משדר לפתע אוטוריטה - ותחושות טובות של פידבק ודיוק מגיעות מלמטה. בואו לא נטעה. דלתא החדשה היא לא אינטגרלה. מאידך, גם דלתא GTie ו-HF טורבו אינן אינטגרלה, קל וחומר ה-1.3. דלתא החדשה מציעה ניהוג מהיר וזורם במיטב מסורת מכוניות הסאלון של לנצ'יה, דואגת לפנק את נהגה ונוסעיה ומצויידת באפקט הגעה מרשים. ריבוי אפשרויות הצביעה והמשחק בין גווני גג/מרכב מאפשר לכל אחד "לתפור" מכונית לטעמו, בדומה למיני ולפיאט 500 - וזה בהחלט מבורך. למען הגילוי הנאות, אינני בעלים של לנצ'יה, אך יש בי אהדה רבה למותג. זכיתי לנהוג במגוון דגמים, למן הפולביה, הפלאביה והגמא וכלה בת'זיס. מכולן נהניתי במידה זו או אחרת, האינטגרלה היתה משהו אחר לגמרי. מרגיזה אותי היעדרותו של המותג מאולם התצוגה(השומם) ביגאל אלון. דלתא החדשה, מכונית מבטיחה ולא יקרה ראויה להיות מוצגת שם, בגאון. ולאלה מכם שאינם מכירים, חפשו את עמוד הבית של דלתא החדשה ב- WWW.LANCIA.COM שבת שלום,

שבת שלום לכולם, הנכם מוזמנים לבדוק אתר מדהים, המכיל בתוכו מאות פרוספקטים, ספרי שירות, גלריות - ומה לא בעצם. גן עדן לחובבי אמריקאיות; http://www.tocmp.com בטוחני שראש השנה הזה יהיה שונה מקודמיו... שנה טובה.

אין לי כל ציפיה מאף שר במשרד הזה. כשמאיר שטרית, הידוע ברגלו הכבדה ובמכוניתו הממהרת דרך קבע, נכנס למשרד - החל גם הוא בגזירות משלו. זה פופוליסטי, קל - ומראה שהשר "עושה משהו". מבחינתי, כל עוד היא לא תגזור גזירות שמד על הנהגים בנוסח קודמה, דיינו. שנאמר, כל המוסיף גורע...

ומה עם שברולט אביאו המחודשת, פיאט גרנדה פונטו ופיז'ו 207? לא בדיוק מכוניות פאר. הגריל הגדול נועד "להעלים" במשהו את בליטת הפגוש הקדמי ולשפר את סיכויי ההישרדות של הולכי הרגל בעת תאונה. עם זאת, בעיצובים מאסיביים הוא נותן פרופורציות נכונות. בעבר הרחוק, לכל המכוניות היה גריל גדול, ללא קשר למחיר ולסטטוס.

לקורולה הנמכרת במדינות שאין בהן תקינה אירופית, לרבות ארה"ב, תיבה אוטומטית מקובלת(עם ממיר מומנט) בת 4 הילוכים. תיבה זו משודכת למנוע 1.8 ליטר.

למען האמת, השנה החדשה כבר טובה עם עזיבתו של מופז את משרד התחבורה וקיצוץ תקציבו - מה שהביא להקפאת תכנית 300 המצלמות ואם בשנה זו נזכה לספורט מוטורי חוקי למהדרין, נייבא כמה שיותר קלאסיות מחו"ל(דולר נמוך, לא?) - ונשמור על החיוך, דיינו.

ארבע מכוניות לכדו את עיני כמענינות במיוחד ברשימה זו(היתר, עם כל הכבוד הראוי, הן יצירות מיינסטרים דטרויט, בסופו של דבר); -קייזר מנהטן - בגלל העיצוב, הגישה המודרנית והקשר הישראלי -ההדסון - מכונית מדהימה לפי כל קנה מידה - ומנצחת מירוצים סדרתית בתקופתה. אני מחכה לראות מי יהיה הראשון שירים את הכפפה ויביא אחת ארצה. -פקארד קליפר - מאחר וזו היתה הפקארד האמיתית האחרונה. דגמי 57' התבססו על סטודיבייקר בעקבות המיזוג בין שתי החברות וכונו בלעג 'פקארדבייקר'. ואחרון חביב הרמבלר, שהיה מכונית קטנה יחסית עם מנוע V8 וביצועים מצוינים בהתאם. ואם אני חייב לבחור באחת, תהיה זו ההדסון. קלאסיקה אמריקאית אמיתית.

זרועות עוקבות או ציריות סובבות, הדגם בעל המנוע האחורי היה מיושן כבר בשנת 77', קל וחומר ב-87'. זה כמו לטעון שחיפושית 1302 היתה "שינוי משמעותי". כך שלמרות ההבדלים, בסופו של יום, זו עדיין חיפושיט. פייבוריט, על אף ההנעה הקדמית וגוף ההצ'באק, היתה דרעק. בדיוק כמו היוגו פלורידה והלאדה סמארה. לעניין סיאט, הרי שה"אופי הצעיר והלטיני" היה בעיקר מנטרה של אנשי השיווק, שספק אם הם בעצמם האמינו בו. אך עם הזמן, הדגמים החמים יצרו לעצמם נישה משלהם וקהל לקוחות מסור. הפוטנציאל עדיין שם - ואיביזה החדשה היא דוגמה לא רעה לכיוון האפשרי. לא עוד "אלפא ספרדית", אלא מכונית זולה עם טאץ' ספורטיבי קל. ולעניין האמריקאים, אין לנו ויכוח. הם ממשיכים לעשות את אותן טעויות - והם שגמרו לנו את סאאב(לא בטוח לגבי וולוו - השוודים כבר מזמן שכחו להגדיר במדויק את האסטרטגיה - ופורד רק פישלו בטקטיקות ובלוגיסטיקה). ----- אבל בוא ונחזור לנושא לנצ'יה, ברשותך. כל מי שזוכר את סוכנות לנצ'יה הישנה ברחוב המסגר(32?) בסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז, זכה להנות ממראה ומגע הקלאסיות שצולמו. האוגוסטה עמדה שם דרך קבע - ופעם זכיתי לשבת בתוכה, לחוש את הבדים העשירים, ללטף את השעונים המעוצבים ומוט ההילוכים הארוך. הריח היה משכר, הבטתי קדימה דרך מכסה המנוע והפנסים, עצמתי את עיני לרגע וחשבתי לעשות מעשה בוני וקלייד לרגע... בנוסף, היתה שם אפייה(APPIA) זאגאטו מדהימה, שעמדה מאחור. איזה עיצוב היה לקופה הקטנה הזו... אני מודה, יש לי חולשה ללנצ'יות ישנות. לשמחתי, זכיתי לנהוג בפולביה זאגאטו ובפלאביה 2000 (אז כבר פשוט קראו לה לנצ'יה 2000) מתחילת שנות השבעים - ואני נוצר בזכרוני כל רגע. נהניתי לנהוג בבטות למיניהן ,בטרווי ובאינטגרלה - פחות אהבתי את הפריזמה והתמא. לפחות הקאפה והתזיס הותירו אותי עם טעם טוב בפה וחשק לעוד. ואם אכן יש "בשר" בדבריו של HF TURBO, כולי תקווה לראות את הדלתא החדשה ואחיותיה באולם התצוגה ביגאל אלון, זאת אם הוא יישאר שם

חן היקר, שמעת בודאי על הפניקס, עוף החול. סקודה, חברה עם עבר (די) מפואר, כמעט ונגמרה עם הפייבוריט העלובה, עד שבאו אנשי פולקסווגן והפכו את החברה למה שהיא כיום, תוך פחות מעשור! אז כנראה שהחזקים(עיין GM ופורד) לעתים שורדים בקושי - והחלשים(קונצרן פיאט לענייננו) חושבים נכון ויעיל - ומצליחים! ולעניין הנושא, מצאתי את הקליפ הקצר הבא, שרק מותיר אותי עם טעם לעוד...

גדולתה של מכונית מעולם לא נמדדה במידת ההצלחה המסחרית שלה. לנצ'יה אורליה ופלמיניה היו מכוניות נפלאות, אך כמו סיטרואן SM המרהיבה, כשלו באולמות התצוגה. אין הדבר מוריד מערכן ההיסטורי כהוא זה. להזכירך, לנצ'יה וסיטרואן, שני יצרנים חדשניים לתקופתם, פשטו את הרגל מספר פעמים. אז מה? האם זה מוריד במשהו את ההערכה כלפיהם? בהתחשב בעובדה שקונצרן פיאט עדיין משקם את עצמו, דלתא החדשה היא צעד נועז, גם אם היא יושבת על רצפה(מתוחה)של בראוו וחולקת עמה את לוח המחוונים. כולי תקווה שיימצאו מספיק אינדיבידואליסטים לקנות את המכונית הזו. ולעניין תמא מול 164, דומני שבוחני "אוטו" באותה תקופה היו היחידים בעולם שחשבו כך