אז קודם כל, פתחתי את האשכול הזה יותר בשביל עצמי, בשביל לפרוק.
מי שבכל זאת קורא ולא יודע - עברתי תאונה לפני שבועיים.
בדיוק כמו בשעה הזאת שכבתי במיון ברמב"ם, שעתיים אחרי המקרה.
התאונה לא הייתה באשמתי, ויכלה להסתיים הרבה יותר גרוע.
בנס יצאתי שלם, אין עליי שריטה כרגע וההפרעה הקטנה בתפקוד זניחה.
אבל
ועצוב לי לכתוב שיש אבל=/
הרכב לא שרד את המכה, והודיעו לי היום שהוא יועבר לפירוק (טוטאלוס).
אני לא יודע איך להסביר, אבל נקשרתי אליו.
יש לי חיבה לכל הגאלנטים משנת יצור 97 ומעלה. מאז שהייתי ילד חלמתי על כזה אוטו, אף פעם לא חשבתי שאוכל לקנות אותו כלכך מהר. ופתאום, איפשהו בגיל 18 נחתה עליי עבודה חדשה - שאיפשרה לי מהר מאוד להגשים חלום
זה היה בקיץ שעבר, סוף יולי. לקחתי את החברה, נסעתי עד רמת גן (מחיפה) בעקבות הודעה באתר יד2. ראינו אותה חונה, פתחנו, הסתכלנו, בחנו ובעיקר התאהבנו. יד ראשונה, שנת 99, 95 אלף קילומטר. מבריקה.
מהר מאוד כבר הבעלים (איש מבוגר) ששמר עליה למופת הרשה לי לעשות בה סיבוב. נקצר ונגיד שיום למחרת הגעתי עם החברה לרמת גן, שוב, והעברנו בעלות.
הדרך חזרה לחיפה מעולם לא נראתה יותר טוב. הגשמת חלום זה באמת משהו מרגש
מה שמצחיק, בדיעבד, כרגע אני חושב - חזרנו בכביש 4. זה גם הכביש שבו איבדתי אותה לפני שבועיים=/
אין לי ספק שיקח לי עוד הרבה זמן לשכוח אותה, ושאין קסמים.
למרות שלא קרה באשמתי, איפשהו אני קצת כועס על עצמי שהורדתי רכב כזה מהכביש. בכל זאת, אין ממנה בשפע, וכבר לא מוכרים. מה שיש יש, ואם הלך אז לא יחזור.
מחר אלך לפרק ממנה את המערכת והחיישני רוורס. כלכך ארצה ללחוץ שוב על הגז
נסיים בנימה קצת יותר אופטימית:
בקרוב אקבל צ'ק מהביטוח, מקווה לקנות לה אחות
0 - 99934 קילומטר.
מתגעגע,
יקי