נוצר הרושם, שדעתו המושמעת של קובי מילוא והמחרים אחריו, נובעת בעיקר מהרצון לדאוג לאינטרסים של בעלי המאה במועדון החמש. אותם חברים יקרים, המחזיקים ברשותם מספר רב של רכבים שייבאו, שיפצו או רכשו בממון רב ואותם הם מאחסנים באנגרים אטומים, נטולי לחות ואור יום. לכאורה יש כאן קונפליקט, הרי מי שהממון מצוי בכיסו והרצון "להחזיר עטרה ליושנה" זורם בעורקיו, לא אמור להבהל משינוי לרעה בתקנות רכבי האספנות, הרי אף אחד לא הפסיק להביא רכבים כשהעלו את המיסוי, את מחיר ההובלה, את הטלי המכס ואו הטרטור בקבלת אישורים ממשרד התחבורה על כל חלק שמגיע למכס. גם הדעה הרווחת שלעולם לא תקבל חזרה את ההשקעה שהשקעת על הרכב המשופץ שלך נכון אולי לגבי הרכב שאני משפץ או הרכב של שוקי או של מוקי, פחות נכון לגבי הרכבים המוסתרים באנגרים שהזכרתי קודם. גם אספני אמנות אוהבים את יצירותיהם ושומרים אליהם בכספות מתוך תקווה וידיעה שביום מין הימים יקבלו עבורם מחיר גבוה יותר ממה ששילמו. אני לא קונה את הסיפור שבאיסוף רכבי אספנות בכמויות מסחריות יש רק אהבה יוקדת ואין שיקול כלכלי. האמירות החוזרות ונשנות של ראשי מועדון החמש על זה שרכב אספנות לא אמור לשמש את בעליו ביום יום רק מחזקת בי את המחשבה הזאת. להחזיק מספר רב של רכבים משופצים למהדרין מבלי להנות מהם בשוטף מראה רק על אנוכיות של האספן. מאותן "ארוחות חינם" שקובי דיבר אליהם לא נהנים מחזיקי רכב אספנות המשתמשים ברכבם ביום יום ונהנים מהכבוד שרוכשים למי ששומר על רכב כל כך הרבה שנים במצב נסיעה תקין אלא בעלי הממון שאוספים רכבים בצורה סיטונאית ומחביאים אותם עד להזדמנות לעשות אליהם קופה אם בימי חייהם או כירושה ליקיריהם.
את הקומבינות, קובי מילוא, לא אנחנו, (המשתמשים היומיים) עושים, אלא אותם אספנים סיטונאים שברעבונם הרב רומסים כל מי שמעיז להביע דעה שונה.