הדבר היחידי שאני רואה במכוניות שנות השמונים שנוסעות מסביבי, שהן נוסעות. אין שום הבדל בינהן לבין מכוניות שנות התשעים הנעות על הכביש. ההגיון אומר שרכב ששרד למעלה מעשרים שנה ועדיין נע על הכביש, או שהיה בצעירותו בקטגוריית רכבי יוקרה איכותיים או שבמשך השנים התגלה כרכב אמין ועמיד. הסיכוי לראות על הכביש רכבים כמו דלתא, (גם אתה יכול 88 ), טלבוט, פריזמה, BX ודומיהן אפסיים. אני מניח שעוד עשר שנים לא תראה נעים על הכביש רכבים משנות התשעים כגון דייהו, סנביירד, סרטוגה, טמפסט או קסנטיה, מה שתראה יהיו הרכבים האיכותיים יותר כגון סובארו, טויוטה, אודי וכדומה. כל רכב שנקנה ועמד באותם התקנים שהיו מקובלים באותו זמן ראוי וכשיר לנסוע בכבישי הארץ עד יום מותו ברור בתנאי שיעבור בהצלחה את מבחני הרישוי. אין לאף אחד זכות להעלות על דל שפתיו את האמירה "אחסן אותו עד שיהיה אספנות" או רעיונות נלוזים אחרים. אני לא יודע על איזה רכב אתה נוהג ביום יום אז אקח לדוגמא את חיים ומשה, חיים קנה שבוע שעבר רכב מנוע 1600 בנזין עם שתי כריות אויר, משה לעומתו קנה את אותו רכב אבל בחר בדגם ההיברידי שהגיע מאובזר יותר עם כריות אויר גם בדלתות. לפי מה שאתה אומר, הנחת היסוד של המדינה שהרכב של חיים פחות בטוח, פחות חסכוני ומזהם יותר ולכן לדעתך הוא צריך לאחסן אותו עד שיהיה אספנות?
דבר נוסף, יש לי 80000 ש"ח פנויים, חסר לי 40000 ש"ח לרכב מודרני. קניתי רכב מיושן ב 30000 ש"ח וכעת יש לי 50000 ש"ח פנויים לתחזוקתו. איפה זה ממקם אותי בקביעה שלך שאין תקציב לרכב מודרני משקיעים פחות בתחזוקה?