אחרי שמכרנו את הלאנטיס שהייתה לנו, אבא שלי רצה לחזור לשבת גבוה, על ג'יפ.
ב2002 הגיע ארצה הטרופר, חדש מהניילון, 5 דלתות 3.0 ליטר טורבו דיזל (בזמנו ליטר סולר היה עולה 2.5 שקל, הבחירה הכי הגיונית) הדגם הבסיסי, עם תיבה אוטומטית.
מאותו יום ועד למכירה הרכב הגיע כמעט ל400 אלף קילומטר.
הרכב מעולם לא נתקע בשטח, למרות מרווח גחון נמוך מאוד יחסית וללא נעילות כלל.
הרכב מעולם לא נתקע על הכביש, הרכב מעולם לא עשה צרות! חוץ מאולי דלק מהול במים שלא תרם בדיוק לתפקוד טוב של המנוע.
כוח זמין - תמיד היה גם במהירויות גבוהות, המון כוח.
לפני שנה וחצי הרכב הגיע לבעלותי, אחרי שאבא שלי קנה רכב אחר.
אין ספור נסיעות בין עירוניות ועירוניות, הרכב עבד הרבה! גמע ליטרים של סולר בלי רחמנות ובכל זאת, היה לי קשה לחשוב על חלופה טובה לאמינות שהוא נותן.
גדול, מסורבל בכביש, לא יציב בפניות, זולל דלק בנסיעה עירונית ועדיין - פשוט אהבתי אותו.
חוץ מטיפולים וריקול לאינג'קטורים מעולם הרכב לא נכנס למוסך, מעולם לא איכזב.
לפני כמה ימים הרכב נמכר, כי אחרי הכל אין לי מה לעשות עם ג'יפ!
הקונה המאושר קיבל רכב שמור בקנאות, עם ספר טיפולים מלא, רכב שמעולם לא איחר לטיפול ומעולם לא טופל במוסך לא מורשה.
עם הרבה קילומטרים על השעון, אבל סוס עבודה שאני לא אשכח.
יפנית אחרת נחתה למלא את מקומו, בלי ספק נעליים גדולות להכנס אליהם.
שבוע טוב לכולם, ויטלי.