לפני כשלושה שבועות זה קרה. היא החליטה שזה לא בשבילה. זה היה פאנצ'י וחד.
שלוש וחצי שנים תמו ברגע אכזרי אחד.
היינו יחד במובן לא רגיל - בטח לא בשביל בחור בגילי ( 18 ).
יום יום היינו יחד. לרוב כל היום. ממש דבוקים האחד לתחת של השני.
לא העזנו לבלות ביחידות. לכל מקום הלכנו יחד. ממש כמו נשואים.
היא הייתה חיה אצלה וישנה אצלי כמעט כל יום במשך שלוש וחצי שנים. ישנו ביחד, התקלחנו ביחד, אכלנו יחד, בילינו יחד ובכינו יחד.
וזה נגמר אחרי שבוע מסכן שפשוט היה נראה כי היא כבר לא רוצה בי. ובשישי זה נגמר.
החשד היה שיש מישהו אחר מהעבודה שלה. ולאחר שבוע של פרידה התברר שצדקתי. היא אוהבת אותו והם נהיו ביחד.
ברגע שראיתי אודות הקשר - המחשבות האובדניות לא איחרו לבוא.
עד היום, שבועיים אחרי הגילוי, אני ממשיך לחשוב ככה וממשיך להיות אובססיבי כלפיה.
המציאות שלי השתנתה כליל. אין לי תיאבון, אני לא מרוכז בלימודים, אני פשוט לא חי.
ניסיונות ליצור איתה קשר נגמרים בצורות מגוונות. לרוב היא אמרה לי שהיא אוהבת את הבחור החדש וטוב לה ושהיא מצטערת ואמשיך בחיי.
לעומת זאת כשאני ממש מנסה, כלומר מתבכיין לה, אני מוציא ממנה תמיכה והבנה ודיבור חם ועם מעט תקווה.
אז כן, אני יודע שזה כנראה אבוד. אין לי מה להמשיך לדבר איתה כי היא כבר של מישהו אחר.
אבל הגיון לחוד ורגש לחוד. אני פשוט מכור אליה.
מחשבות קיצוניות וטורדניות שעוברות בי כל יום וכל היום וכאב פיזי שפשוט מסרב לעזוב.
אין לי סבלנות לחכות שזה יעבור. אין לי חשק לחיות ככה רק כי בעתיד כנראה יהיה טוב. לא טוב לי בהווה וזה מה שמטריד אותי.
החלטה נחושה לנסות לעזרה פסיכולוגית כרגע לא עוזרת לי. שתי פגישות כולה היו-אבל לא קורה כלום. תרגילים שונים שהיא הביאה לי פשוט לא מזיזים לי.
אני ממשיך לסבול כל רגע ורגע.
אני פשוט מאבד לאט לאט את העשתונות. אני יודע שאני לא רוצה את חיי בלעדיה וזה מה שכנראה מקבע אותי במצב העגום שנכנסתי אליו.
היינו בן אדם אחד וגוף אחד במשך שנים. וכל כך מהר היה הפכה לחלק של מישהו אחר.
מישהו בעל נסיון רוצה לנסות להמליץ על עוד דרכים?
אני מרגיש שאט אט אני מתפרק ואני כבר אובד עצות. איבדתי את חיי, ואם זה יימשך ככה אני מרגיש שזה יהפוך לתרתי משמע.