עוד פרק בהיסטוריה של הספורט המוטורי הישראלי- מועדון המרשלים

[דובי מילר]

לכולם ברור שאי אפשר לקיים משחק כדורגל ללא שופט, מישהו שיאכוף את החוקים השונים של המשחק והיום גם לא כל כך ניתן לקיים משחק כדורגל ללא עוזרי השופט, קוונים.

גם בכדורסל הבינו עם השנים את החשיבות והוסיפו שופט שלישי, עוד זוג עיניים זה תמיד טוב.

בספורט מוטורי חלק חשוב מאד מצוות השיפוט הם כמובן המרשלים וזה אחד הדברים הראשונים שהבינו כאשר ארגנו את מרוצי הראלי-קרוס של המועדון המוטורי הישראלי, הרחק בתחילת שנות ה-80.

 

להיות מרשל זו דרך מצויינת להתחיל ולהתחבר לספורט הזה וככה נפתחה גם לי הדרך .

אני זוכר בתחילת הדרך את המפגשים הראשוניים בנורדיה ששם ניסינו להבין מה זה אומר וכאשר הגיע היום הגדול, המרוץ הראשון שבו בעצם היינו מועדון מרשלים מסודר היה אי שם בפסח 1985 , ממש לפני המרוץ שהיה אמור להערך במרכז העיר אשקלון, בירת הספורט המוטורי של אותה תקופה.

 

מיד כאשר הגענו בבוקר נלקחנו אחר כבוד לתחנת כיבוי האש המקומית ועברנו יום שלם של כיבוי אש במצבים שונים, חילוץ מתוך מכונית וגם קצת עזרה ראשונה. האמת התרגשנו מעצם החוויה ויותר מעצם התפקיד שקיבלנו והחשיבות שייחסו לו.

כן, אבל מה עם הדגלים , תשאלו...ובכן, דגלים זה ברור , עשינו השתלמות קצרה וחזרות שוב ושוב מתי מניפים כל דגל.

הפניקה היתה די גדולה אז וההוראות היו די ברורות...לא מניפים כלום ללא אישור של הצ'יף מרשל...היו זמנים.

המרוץ עבר מצויין והיינו מוכנים להמשך הדרך.

 

יאמר לזכות החבר'ה במועדון המוטורי הישראלי דאז שדאגו לנו להשתלמות מקצועית. אני לא ממש זוכר את הכתובת של המקום אבל הגענו לסוכנות אלפא-רומיאו ברחוב המסגר בת"א ושם פגשנו נציג FIA שהגיע מחו"ל והעביר לנו הסברים רציניים ביותר בנושא המרשלות.

בהמשך נערך מפגש מקצועי נוסף , הפעם עם רון סמית, מדריך נהיגת ראלי שהובא לארץ ללמד את בני ישראל הגה ועל הדרך העביר לנו השתלמות נוספת. לא מזיק זה בטוח.

 

הגענו למסלול החדש באזור התעשייה של אשקלון ושם כבר מדובר במשהו ענק וכך גם החלוקה שלנו שנעשתה בצורה יותר מסודרת ועם הרבה חשש , בעיקר מהלא נודע. היום אני יודע שבהתחלה היינו היסטריים והיינו בטוחים שאנחנו אחראים על ההצגה (כמו שופט שמנסה לגנוב את ההצגה בכדורגל...)אבל במשך הזמן למדנו להנות מהמרוצים ולא תמיד להתערב.

 

היו ארועים, תאונות ואוירה נהדרת. אני בטוח שכולם העריכו את עבודתנו בשמש ובאבק אבל לנו היה חשוב רק דבר אחד- לראות את המרוץ ואיך יותר טוב מאשר מבפנים, מקרוב.

תארו לכם מה זה לראות את מישל מזנק בטיסה עם הויזה 4X4 ממש מטר מאיתנו או את רם לנדס עובר את הישורת באשקלון בגלגולים...ויוצא ללא פגע....שלא לדבר על הרבה קרבות פח בפח , ראלי-קרוס, כבר אמרתי ?

 

אבל ככל שחלף הזמן היה נראה שכמו שכמות המכוניות הולכת ופוחתת כך גם החבר'ה הטובים שלנו החלו עוזבים ולא תמיד היו מספיק בכדי לאייש את כל העמדות .

במרוצים אוחדו קטגוריות ואצלנו מדי פעםנעשו פשרות בעמדות על המסלול.

 

אני לא בטוח שאני זוכר את כל השמות אבל אנסה להזכיר חלק מהם כאן - דיויד מכלין שהיה צ'יף מרשל, בני ון-גלדר , חיליק ראובן, אמיר יעקב (האיש עם דגל השחמט), אילן צבאבא ז"ל (חבר שלי שנהרג בתאונת דרכים) , קובי שקד שבתקופה מסויימת ריכז אותנו - כולנו היינו הגרעין הקשה והקבוע והיו עוד רבים רק ששכחתי חלק...מצטער.

 

יש לי גם תמונות שמצאתי ומחכות לסריקה .

אז בינתיים תהנו מהנוסטלגיה שבסיפור.

 

 

דובי

[hreuven]

אז ככה דובי, פונים לרגש הנוסטלגיה ללא אזהרה ?

 

אכן היו זמנים. אני(ואריק מולכו) הצטרפנו במרוץ האחרון של העונה הראשונה באשקלון. אז עוד ההיינו מגיעים למסלול באוטובוסים כי רשיון עוד לא היה. את הדרך מהתחנת האוטובוס עד למסלול ההיינו צועדים רגלית(כשני קילומטרים של קיץ). באחד המרוצים ריחם עלינו אדוארד אטלר, שחימם את האלפא 33 שלו ואסף אותנו בטרמפ למסלול, באין מושב האחורי.

 

אני זוכר שעברנו קורס כיבוי אש בבית הספר לכבאות בחולות ראשון וגם יום הדרכה ע"י נשיא מועדון המרשלים האנגלי.

הכיף הגדול היה גם הקשר הצמוד למכוניות והנהגים שהתיחסו אלינו (ברובם) בתור חלק מהמשפחה.

 

זכור גם את החוויות של חלוקת העמדות לפני המרוץ, ההערכות לפני עוד "יום עבודה במרוצים", הסנוויצ'ים מהמצות במרוצי פסח..

בסך הכל עברה תקופה יפה מאוד של מספר שנים לא קטן, שגם השרות הצבאי לא הצליח לקטוע לגמרי. שימשנו כמרשלים לא רק באשקלון אלא גם בעפולה, באר שבע וגם במרוץ ההיל-קליימב הראשון (והיחידי) בגבעת המורה.

 

זכור גם את טקסי סוף עונות המרוצים השונות ואת דיגלוני ההוקרה שקיבלנו בהם.

 

יתרון נוסף היה גם החברות במועדון המוטורי הישראלי וזכורות לי המפגשים החודשיים בנורדיה ומאוחר יותר בגבעת השלושה, שבהם התחלנו להבין מה זו הפוליטיקה של הספורט.

המועדון אף אירגן טיול עם מסע מטרה לאילת, שאליו הוזמנו להצטרף ואני עדיין זוכר את משפחת אסולין מזמינה אותנו לישון אצלם בחדר במקום ברכב בחוץ.. הילדים שלהם, אלון ואיציק ,שאיתם שיחקנו ,הם היום אלופי הארץ במרוצי הראלי רייד בקטגוריות השונות..

אומרים שהזמן מייפה הכל, אבל אני באמת חושב שהיה זה עידן של תמימות ובתוליות מוטורית, שלא תחזור.

מומלץ לכל צעיר שרוצה לנשום מרוצים.

באווירה נוסטלגית דביקה משהו,

חיליק ראובן

[דובי מילר]

אז ככה דובי, פונים לרגש הנוסטלגיה ללא אזהרה ?

 

היסטוריונים תמיד פונים לרגש, לנוסטלגיה ולרומנטיקה - זה עוזר .

ואם הייתי מספר לך על זה בטלפון לא היית כותב בפורום...

 

אכן היו זמנים. אני(ואריק מולכו) הצטרפנו במרוץ האחרון של העונה הראשונה באשקלון. אז עוד ההיינו מגיעים למסלול באוטובוסים כי רשיון עוד לא היה. את הדרך מהתחנת האוטובוס עד למסלול ההיינו צועדים רגלית(כשני קילומטרים של קיץ).

 

כן, ממש כך. זיו הלפרסון , אחד הותיקים מהמרשלים ואני היינו מדשדשים רגלנו מליד הפלאפל בתחנה המרכזית באשקלון ועד לאזור התעשייה . במרוץ הראשון עוד הלכנו מבלי כל כך לדעת כיוון ומרחק, אחרי זה כבר הכל היה יותר פשוט כי ידענו מה עומד לקראתנו.

 

...

. שימשנו כמרשלים לא רק באשקלון אלא גם בעפולה, באר שבע וגם במרוץ ההיל-קליימב הראשון (והיחידי) בגבעת המורה.

 

 

לגבי המרוץ בגבעת המורה, יש לו מקום מיוחד בהיסטוריה ופרק מיוחד בנושא בדרך להתפרסם בקרוב, יש למה לחכות...

 

זכור גם את טקסי סוף עונות המרוצים השונות ואת דיגלוני ההוקרה שקיבלנו בהם.

 

 

עד היום יש לי בחדר העבודה בביתי את הדגלונים והמדליות שהיינו מקבלים בסוף כל עונה, בערב הסיום של עונת המרוצים.

אמנם זה מלא אבק ונחבא בין גביעי הקרטינג השונים אבל הם ניצבים שם מלאי גאווה על חלקי בהיסטוריה הקטנה הזו.

 

יתרון נוסף היה גם החברות במועדון המוטורי הישראלי וזכורות לי המפגשים החודשיים בנורדיה ומאוחר יותר בגבעת השלושה, שבהם התחלנו להבין מה זו הפוליטיקה של הספורט.

 

...:lol:

 

אומרים שהזמן מייפה הכל, אבל אני באמת חושב שהיה זה עידן של תמימות ובתוליות מוטורית, שלא תחזור.

 

זה לא יחזור ולו רק בגלל שזו היתה תקופה של ראשוניות, חלוציות. כמו החלוצים הראשונים שהגיעו לארץ-ישראל. הם היו שם בהתחלה. מי שבא אחר כך ראה ועשה דברים כבר אחרת.

אין ספק שהיתה תמימות ענקית מצד כולם ואולי טוב שכך, כי ברגע שאנשים איבדו את התמימות החלה הנפילה.

 

מומלץ לכל צעיר שרוצה לנשום מרוצים.

 

אין ספק בכלל , זו הדרך להתחיל, להיות מעורב והרבה להנות מהספורט הזה גם מבלי לנהוג.

לומדים הרבה דרך זה ומכירים אנשים "משוגעים" כמעט כמוך ואפילו יותר, פתאום מרגישים לא לבד.

 

באווירה נוסטלגית דביקה משהו,

 

אני אוהב את הנוסטלגיה והדביקות הזו...