לא מדויק ,בתנאים רגילים התופעה הטיבעית הראשונה היא תת היגוי.חוק ההתמדה של ניוטון מתאר את הנטייה של המכונית להתמיד בקו ישר; היא "לא רוצה" לפנות,אתה מכריח אותה וככול שהעומסים גבוהים -פנייה חדה יותר או מהירות גבוהה יותר-התחושה המיידית היא שצריך להפנות את ההגה יותר ויותר.וזה פירושו של "תת היגוי",יש לך פחות שינוי כיוון יחסית לשינוי בהגה,ומכאן שזווית ההחלקה בגלגלים הקדמיים גדולה יותר.התגובה הראשונה לאותה תחושה רגעית של "לא לוקחת את הסיבוב" היא תגבור ההפניה של ההגה:פעולה זו מעלה את הכוח הצידי שמפעילים הגלגלים הקדמיים,זווית ההחלקה עולה אומנם(אבל גורמת להפחתת מהירות הנסיעה) אך קו הפנייה מתהדק בהתאם למבוקש.אים ובמידה הפנה הנהג יותר הגה מהנידרש ,זווית ההחלקה עולה עד כדי ניתוק ומעבר להחלקה מלאה לפנים.זה מה שקורה כאשר "שוברים" את ההגה בתנועה חדה מדי,במקום להפנות אותו בהדרגה.בתנאים שונים(כביש חלק ממים או חול) עלולות התגובות הטיבעיות להשפיע באופן קיצוני על היתישרות המכונית.עודף היגוי נוצר מלפנים,חוסר אחיזה מתחולל מאחור,ובמקום סיבוב ראוי על קו הפנייה מיתקבל היגוי יתר.חרטום המכונית פונה פנימה,הזנב מתכוון לו החוצה,ואים לו מנענו את ההמשך המכונית תסתחרר על צירה עד כדי "צלחת" .התיקון למצב זה מגיע בדרך כלל לאחר תת היגוי,והמצב כבר לא כול כך פשוט-אומנם מרגישים שההגה נעשה קל מדי ,והפיתרון הוא הפנייה נגדית ומהירה של ההגה ,במטרה להגיע להחלקה שווה ומאוזנת של החרטום והזנב תוך כדי האטת קצב המכונית ומייד הפניה נוספת של ההגה בכיוון ההפוך.הקושי במצב זה הוא בקבלת החלטה מהירה,ואיך וכמה להפנות את ההגה בשני הכיוונים הנגדיים זה לזה.גם נהגים מיומנים מאוד ,אחרי תרגולים רבים במסלולי החלקה(גם אנוכי עשה קורס נהיגה מתקדמת) ומיתקני לימוד מיוחדים,שוגים במינון ותיזמון הנידרשים.ולסיכום אומר כי אופן ההחלקה המבוקרת מאוד מהנה, ואני בטוח כי רוב בעלי" הרכבים הספורטיביים" נהנים ומעלים חיוך מביצועו .רק אל תשכחו דבר אחד אתם לא לבד על הכביש.....