לכל אחד יש קושי. תראה אני לא חושב שאני גאון או חכם גדול, אבל אני גם לא חושב שאני טיפש. שמעתי על כמה מקרים של אנשים שלא הצליחו בתיכון, הגיעו למכללה והציאו מצטיין דיקאנט. אבל אני לא כזה: בגיל מאוד צעיר (אני חושב כתה ה') המורה אמרה לי לעשות חצי מבחן כי אני מפגר. בכתה ו' מורה שאלה אותי אם נעזרתי ע"י אמא שלי בשביל להגיש עבודה אחרת. בכתה ז' עשו לי אבחון וגילו שאני איטי ודפאקט. כתה ח' וט' הוציאו אותי משיעורי ערבית ועשו לי תגבורים בלשון ובהיסטוריה.
אבל תמיד ידעתי שהחלום שלי הוא להיות מהנדס. הציעו ללמוד 5 יח"ל מתמטיקה ו-5 יח"ל פיסיקה. הצלחתי בתחילת י' ללמוד ברמה 4 יח"ל מתמטיקה ו-5 יח"ל פיסיקה. שנת הלימודים, אמרו לי מתמטיקה לרדת ולחשוב על מסלול אחר במגמה. אמרתי מתמטיקה סבבה, פיסיקה לא.
קרעתי את התחת בשביל לסיים פיסיקה 5 יחידות בשביל להגיד הצלחתי. הרגשתי שאני נורמלי לגמרי, שאם אני רוצה אני מצליח. עשיתי הנדסאי וסיימתי את הלימודים במומצע סבבה כי לא השקעתי לקראת הסוף.
התחלתי את הלימודים האקדמים, ומשנה האחרונה התחיל הקושי האמיתי. הרגשתי שאני חוזר לכתה ה', ועכשיו זה אני מול התואר. בלי אמא, בלי מורה, מקסימום מתגבר נחמד שיעזור או חבר שיתן לי איזה מידע שאני לא מבין. היו רגעים שחשבתי שבשביל מה אני עושה את זה?
הנה היום אני נמצא בסמסטר שכולם אומרים שהוא הכי קשה (שנה ג' סמסטר א'). את רוב המבחנים עברתי, חלקם נכשלתי והולך בראש מורם למועד ב'.
אני לא סטודנט מצטיין, אבל אני חושב שאני מבין את החומר. כי אני רוצה להצליח, אני רוצה להיות מהנדס.
תשים לב שאני אוהב לספר על עצמי, אולי זה עניין פסיכולוגי. אבל אם הצלחתי לעמוד במטרה, גם אתה יכול. לכל אחד יש מטרה. תעמוד בה ותצליח. אם תמשיך להגיד שאתה אפס, ואתה חווה יותר מדי כשלונות, כנראה לא חווית מספיק כשלונות.
החיים שלך הם שלך, לא שלי. ממש לא מעניין אותי שאתה נוסע על קורולה 99 וגר במקום כלשהו בארץ ויש לך X חברים ו-Y ידידות. זה לא מעניין אותי, אבל אותך זה מעניין. כי אתה חווה את החיים שלך.