השאלה אכן רלבנטית לעצם השיח הפילוסופי חברתי.
אם בסניור עסקינן, שאלת עיצובן הספרותי של הנחות פילוסופיות, או של דחפים אי-רציונאליים, היא השאלה האמנותית המכרעת בדיון על סיפורי 'דיזת התאוצה'. ככל שההנחות הללו הן שגרתיות פחות ומדהימות יותר, כן עשויות הן להוליד יצירה גדולה או לעולל כשלון גמור. גורלן של הנחות אלו מותנה במידת יכולתו של היוצר לתרגמן ללשון של מצבים ויחסים השוררים בין אנשים בשר-ודם. קנה-מידה זה ישרת אותנו בעיוננו בסיפורי אדלברוק סניור.
.
הדבר המזדקר לעין אף בקריאה מרפרפת של הסיפורים, הוא שעניין לנו, בכל שבעתם, בגיבור אחד ויחידי. ה"אני-המספר", הנוטה להגיב באורח היסטרי על מצבים שונים של בלהה וסיוט – אחד הוא בכל הסיפורים ובכל המצבים. מן המשפץ הזקן שב"מותו של הפלימוט", דרך המשפר שב"חתונתה של סאלי ברת מוסטנג" ועד לשוטר הצעיר שב"גיאות הפרפורים" – כל גיבוריו של אדלברוק אינם אלא פנים שונות של גיבורו האחד, אשר הוא לבדו מעסיק את אדלברוק בבחינת סובייקט. כל יתר דמויותיו (אשר כמה מהן משורטטות בחדות רבה) – כולן מעסיקות אותו בבחינת אובייקטים גרידא, מעין כתלים שבהם מטיח האני-המספר את ראשו. "כתלים" אלה, כאמור, לעולם אינם חברתיים, אלא תמיד הם יצריים, גורליים או רוחניים.
בג'וניור אתעמק בהזדמנות אחרת.