לוקו הרים להנחתה.
חשבתי שתצליחו לברוח, אבל הגורל אמר את שלו.
אגם יפה, באמצע שום מקום.
שלוש שעות נסיעה ממנו, אגם יפה קצת פחות.
הדרך ביניהם לא פשוטה. אוטובוס יש פעם בעשרה ימים, וטרמפים מעטים. לא המצב להתקטנן או להתפנק.
מה רבה שמחתי כשמשפחה שוויצרית נעימה, עם שני ילדים בלונדינים, אבא צלם ואמא שלא צריך לשים לידה אבטיחים להשוואה, מציעה להצטרף אליהם לנסיעה ברכב פרטי שלהם!
אחרי שעתיים, שכללו בתוכן הרבה עצירות לצילומים (הגייזר? תודות להם), הרבה קשקושים על הא ודא, אחד הזאטוטים (זעטוטים? מסתבר שאפשר גם וגם!) שולף ספר מהכיס של המושב.
הדגל של הנשר נראה מוכר, משהו מצלצל, המורה שלי להיסטוריה במשקפיים וטון מורתי עולה מהנשייה, אבל מי הקשיב לה?
את הפרצוף שחייך אלי מבפנים כבר אי אפשר שלא לזהות, מסייה אדולף בכבודו ובעצמו, על רקע צלב קרס שונה מאוד מאלו הנפוצים כל כך בצפון הודו.
מכאן נשארה לנו שעה נסיעה. היה מוזר.