פסח היה מעניין.
אחרי תקופה ארוכה שהחזקתי את עצמי, שלא הרשמי לעצמי להרפות, שלא הייתה טיפת חופש, שחררתי. לחלוטין.
לא לימודים, לא מחויבויות, ולשם שינוי גם הלקאה עצמית לא הייתה שם.
חופש אמיתי.
ובמפתיע, זה היה קשה. כשמרפים ההגנות יורדות, ומרגישים הכל בצורה יותר בלתי אמצעית. לטוב ולרע.
גלים של תסכול, גלים של פקפוק עצמי ותחושת חוסר מסוגלות.
במפתיע, השיחה שהכי ישרה אותי הייתה עם בעלה של אימי. יש לנו יחסים... מתוחים. הרבה חוסר הסכמה על דברים מהותיים. והרבה כעסים שנצברים מתחת לשטיח של שלום בית.
ומפגש אחד על אחד שנכנסתי אליו כמעט באל כורחי, כשכל המשפחה הייתה אמורה להגיע ולוגיסטיקה עמדה בדרכם, התברר כקירוב לבבות וגישור מוצלח. אחרי שנים של מאמצים, לדעתי משותפים.
אפילו דמעות צצו שם, באמצע מסעדה טובה בעיר הקודש.
חוץ מזה שכל הדילמות לגבי אותה בחורה נפתרו להן. עכשיו אני מרשה לעצמי לצלול. וזה כיף. זה משחרר.
אז כן, פסח. מגניב.