זו תקופה מוזרה בחיים.
תקופה של חוסר וודאות, של הגדרה עצמית מתרופפת. דברים שחשבתי שידעתי מאבדים מוחשיות.
אני חושב שאפשר להגיד במידה רבה של בטחון שהדבר היחיד שאני מתעב בעצמי הוא הקלות שבה אני מוותר.
אם קשה, אם מלחיץ, ולפעמים אפילו סתם, בלי שום סיבה נראית לעין.
התחלתי את הלימודים עם הרבה מאוד אנרגיות. המון מוטיבציה, וחיוך ענק.
ולא הבנתי כמה המקום הזה שוחק.
חלק מרכזי בהגדרה שלי את עצמי נשען הוא אינטיליגנציה. משהו שנשאר איתי, גם כשמרגיש שאין שום דבר אחר. וזה מלווה אותי כל החיים.
פתאום, אני מרגיש שלא משנה מה אני עושה - זה לא מספיק.
לא משנה כמה אני לומד, לא משנה כמה אני משקיע, מתאמץ ומקיא דם. אני פשוט לא מצליח לעמוד בקצב.
והתחושה הכי מתסכלת היא שזה לא נובע מחוסר יכולת, אלא ממחסור בכלים. יכולות למידה שלא פותחו מעולם. הפרעת קשב שפעם ראשונה מהווה מכשול.
איכשהו העובדה שכל החיים לא נאלצתי להתאמץ כדי להצליח - מפילה אותי.
אני אדם חזק. אני לא נשבר בקלות, ועושה מה שצריך לעשות.
אבל אני נשחק.
והשחיקה הזו מעלה תהיות מוזרות. כי אם אני לא חכם, אז מה אני כן? על מה עוד אפשר להשען? איך עוד אגדיר את עצמי?
מוזר לי לאבד אופטימיות. לאבד אנרגיות.
אבל מרוץ מתמיד, לחץ מתמיד, הכל נושף לך בעורף כל הזמן, ולהיות במקרה הטוב חצי צעד לפני הדד-ליינים, משאיר אותי בסטרס.
וברור לי שהכל שטויות, ופרופורציות, וסך הכל לימודים, ומה כבר הדבר הכי גרוע שיכול לקרות.
אבל זה לא עוזר. התחושה הזאת, של לא להיות טוב מספיק, נכנסת בחורים הכי קטנים ורובצת מתחת לעור.
הייתי הולך לנקש עשבים עם אנלוגי קצת.
אולי על הדרך לומד שהחיים הם לא רק הישגים.
כל פעם מחדש אני מופתע מהסתירה בין כמה ההערכה העצמית שלי נמוכה לבין כמה אגו משחק אצלי תפקיד כשזה נוגע להצלחה שלי בעיני עצמי (המשפט הזה בכלל הגיוני?).
לחיי עוד שבוע של הלקאה עצמית!