עם כל הכאב והצער,
יש סתירות של הכתבה את עצמה,
בייחוד בשתי הפיסקאות האחרונות:
"ואני", אומר לירן, "אשים את הקלפים על השולחן. אגיד מילים שאולי אף אחד לא ירצה לשמוע. אסור היה לנסוע על המכונית של מורן. אין סיבה שמכונית כזו תיסע על הכביש".
ומצד שני, בפיסקה הבאה אומר אותו בחור:
הכתובת הייתה על הקיר, זה הכי כואב להגיד. אבל כשאתה נוהג בצורה כזו, זה רק עניין של זמן. הבעיה שלא מדובר בילד בן 18. מדובר בבוגר, במהנדס, אין לך שליטה עליו. תשמע, אני לא הסכמתי לנסוע איתו, אמרתי לו, 'איתך אני לא נוסע', כי הוא פשוט נהג על הכביש בצורה שלא אהבתי".
ומעבר, דעתי האישית - אכן המכונית מפתה "למשוך עד הגבול", אבל עדיין צריך להיות שיקול דעת,
צוין בכתבה שהנהג נסע במהירות העולה על 100 קמ"ש היכן שמותר 50. את זה כל נער מושתן על הלאנטיס של אבא יכול לעשות רק עם פחות אחיזה ופחות שליטה ברכב.
כל נהג, כשהוא מחליט לנסוע בצורה כזו שיעשה זאת בשיקול דעת, לא בעיר, בכביש עקלקל צר ומשובש, אלא בכביש פתוח ושומם שיוכל לפגוע רק בעצמו, כי רק תארו לעצמכם, אם מישהו היה הולך על אותה המדרכה, ואז לא רק אחד היה נהרג.
לסיכום, הגורם האנושי הוא המכריע, המכונית היא רק כלי, אולי הכלי הזה משפיע בצורה זו או אחרת,
אבל בשורה התחתונה שיקול הדעת הוא של הנהג.
איתי