און יעקבסון

נדב, כבוד על הזיהוי! אכן, האדום הבהיר יותר הוא של פרארי. ולא ״סתם״ אדום פרארי, אלא אדום סקודריה פרארי: צבע המירוצים הרשמי של קבוצת פורמולה 1 של פרארי. אז אתה מקבל ציון של חמישים אחוזים, כי הצבע הנבחר הוא זה - הבהיר יותר ולא הכהה. למה? צריך לראות בכדי להבין, אבל האדום פרארי ״משחק״ טוב יותר עם קרני השמש. פחות בולע אור וכך בהתאם לזוויות השונות בהן פוגעות קרני השמש בצבע מתקבל אפקט מרהיב של גוונים, שמאוד מבליטים את קווי הכנפיים, ובבוא העת - גם של הגוף עצמו.

תקציר הפרקים הקודמים: א. צריך לבחור צבע לאוטו. ב. זכות הבחירה היא של אישתו של קובי. ג. הכי קלאסי זה ירוק-מירוצים-בריטי. ד. היא החליטה על אדום... אבל איזה אדום? שני גווני אדום נבחרו: האחד מתוך מניפת הצבעים של לוטוס והשני מתוך מניפת הצבעים של פרארי. ומאחר שקשה לראות את ההבדלים בין הגוונים, הוחלט לעשות ניסוי צביעה על שתי הכנפיים. כאן נכנס לעבודה ראסם הצבעי, שהוציא תחת ידיו עבודת אמנות של ממש. פשוט באיכות יצרן! קשה קשה לראות בתמונות, אבל תשפטו בעצמכם: 1. אחת הכנפיים, בתצורתה הגולמית - לפני הכנה וצביעה. 2. שתי הכנפיים אחרי שלב ההכנה - ממש לפני הצביעה. 3. לוטוס - נותנים לקובי כנפיים... אגב, זה לא שהוא כזה ביריון, כמו שהכנפיים הללו ממש קלות. 4. מצאו את ההבדלים. רמז: הן רק נראות זהות... 5. כאשר השמש מקרינה מזוהרה מזווית מסויימת - נראה ההבדל בגוון בין שתי הכנפיים. 6. הנה, כאן ניתן לראות את ההבדל באופן יותר ברור. 7. הכנף הימנית בתמונה - בהירה יותר. 8. בתקריב רואים זאת בבירור. אז איזה מבין שני הגוונים נבחר? ולאיזו יצרנית מכוניות שייך הגוון שנבחר (צריך לתת רמז?). ולאיזה דגם או סדרה? התשובות ועוד - בפרק הבא.

אני מהמר על טויוטה קורולה של סוף שנות התשעים. מכונית פשוטה, אמינה ויותר מהכל - בנויה היטב. זכורה לי נסיעה על איזו קורולה ״ביטחוניסטית״ לשעבר שבשלב ההוא כבר הייתה על תקן ״מזרן קבוצתי״. עם יותר מ-300 אלף ק״מ על השעון הכל באוטו הזה עבד כמו שעון. עוד מועמדת היא סובארו אימפרזה 1.6 ליטר. גם מכונית מאוד פשוטה ואמינה.

יוחאי, פתחת פה תיבת פנדורה... סקירה של הנתונים, מעלה כמה סוגיות מעניינות: 1. ממוצע גיל המכוניות היורדות מהכביש: 20 שנים. 2. מכוניות שנודעו כפחות אמינות - קצת פחות מזה. 3. מכוניות אמינות יותר - קצת יותר מזה. וסתם רעיון: למה דווקא 20 שנים? אולי כי זה הגיל בו כבר לא משתלם לתקן מכונית כזו אם היא מתקלקלת, כי שוויה כה נמוך? לדוגמא, אם מכונית חדשה עולה 100,000 שקלים היום, בעוד 20 שנה (מבלי להתאים עליית מחירים ואינפלציה), שוויה בכסף של היום כ-3,000 שקלים. במכונית ששוויה סכום זה, כל קלקול שלתקן אותו יעלה יותר מאשר כמה מאות בודדות של שקלים - לא שווה להשקיע. כך היה אז וכך גם היום. ועוד היום יש גם את תוכנית הגריטה, אז בכלל "שווה" להשבית אוטו נוסע ולקבל עבורו 3,000 שקלים. בקיצור, בעוד לא הרבה שנים, מעטות המכוניות הישנות שיסתובבו בכבישים, אלא אם הן מיוחדות/קלאסיות/ספורטיביות/בעלות ערך לבעליהן.

סוף-סוף הגיע גם הרגע שלו: הבודי הועבר למחלקת פחחות וצבע של המוסך, שם, בפיקודו של ראסם הצבעי המסור, הוא שוייף עד דק, חורים וסדקים תוקנו ומולאו וכמיטב המסורת רוססו על הבודי כמה שכבות של פוליאסטר, בכדי ליצור שכבת קישור טובה בינו לבין צבע היסוד. אותו פוליאסטר שויף והוחלק אף הוא, עבר "ביקורת" (חיפוש אחר חורים קטנים שלא נראו לעין ובולטים מאוד לעין אחרי צבע, ותיקונם מבעוד מועד), כחלק מההכנה לצבע יסוד. בינתיים, גם הוחלט על צבע, או שני גוונים של צבע לבחירה, אבל על כך בהמשך. ראשית, בואו וניתן כבוד לבודי המוכן סוף-סוף לצבע. בבקשה: 1. הבודי אחרי שיוף וריסוס פוליאסטר. 2. מבט בוחן יגלה את הביקורת ותיקוני החורים שצצו כמו פטריות אחרי גשם. 3. הנה, גם כאן. במיוחד מתחת לחור הפנס הימני. 4. וכאן נראה הבודי כבר אחרי צבע היסוד. קובי, מימין, מטיב את משקפיו בכדי לבחון את איכות העבודה; ראסם הצבעי, משמאל, מרוצה. 5. ויש לו על מה. עבודת הכנה נהדרת ומדוקדקת חושפת, אפילו עוד לפני שכבת הצבע הסופית, את הקווים והשיפולים של הבודי, שנראה כאילו יצא זה הרגע מהמפעל. אז אפשר לצבוע? רגע! צריך להחליט על איזה משני הגוונים שנבחרו (רמז: אפשר למצוא אחד במניפת הצבעים של לוטוס, ואת השני, במניפת הצבעים של פרארי...) ובכדי לעשות כן, ראסם ייקח את שתי הכנפיים ויצבע אותן, כל אחת, בגוון אחר. בכדי שיהיה אפשר להחליט. המשך יבוא.

מה אני צריך לעשות בשביל לקבל סיבוב לכשתושלם? -רן אתה לא רשום כבר? אה, זה היה בעצם לטנדר. לא בטוח אם אפשר גם וגם... או, תנסה להתקשר 100, אם אתה מבין למה אני מתכוון...

דורון, קרוב, אבל לא עד כדי כך קרוב... תושבות המנוע בלוטוס מאוד קטנות וקשיחות (וחדשות...). מרווח התנועה שלהן אמור להיות מאוד מוגבל, אז לא צריכה להיות בעיה. אבל כפי שידוע ואמרת - אין חכם בעל מנוע דולק וגז חזק בכדי לבדוק כזה דבר...

שאלה טובה, באמת. ודי קלה לבדיקה. כל שצריך הוא להרכיב מחדש את מכסה המנוע, להשפיל מבט ולבדוק. אז בואו ונלווה את הבדיקה בתמונות. והפעם, בכדי לעזור לכם להבין משהו שם בבלאגן, הוספתי חצים: 1. הקרבורטורים מתחת למכסה. הגשר של מנופי הכבל גז נכנסים בדיוק בבליטה הקיימת במכסה המנוע. 2. אבל משום מה, מכסה המנוע אינו יושב במקומו ונראה שיש מגע בין הקרבורטורים למכסה. מבט קרוב יותר מגלה כי החשד נופל על צינורות הזנת הדלק לקרבורטורים. 3. לשם הבדיקה, מסירים את צנרת הזנת הדלק ומחזירים את מכסה המנוע למקומו ושוב בודקים. אכן! זו הייתה הבעיה, וכעת אין שום מגע. 4. מפרקים שוב את המכסה ומרכיבים שוב את צינורות ההזנה. הפעם במצב שכיבה ובודקים שוב. גם הפעם אין מגע ומכסה המנוע נסגר היטב. יחד עם זאת, ככל הנראה נשנה את מיקום צינורות ההזנה לצד השני של הקרבורטורים. שם יש יותר מקום. 5. גם מסנני האוויר יושבים כמו שצריך ולא נוגעים במכסה. ואגב, קרוב לא נחשב... 6. אז כל שנותר הוא לחתוך את כניסת האוויר בכונס, ו... 7. ולהתרשם מהתוצאה לדקה או שתיים, ו... לעבור הלאה! המשך יבוא...

ראה הערות באדום quote=השושנים;3378017]גרררררררררר...השאיפה תהיה בריאה לחלוטין, וגם תישמע מצויין! עכשיו צריך לעבוד חזק על הנשיפה זה ברשימות וכושר הסיבולת לב ריאה וזה כבר נעשה...-רן

כאן בדיוק הטעות שלך! לשלדה, במקרה של אוטוקרס/רום כרמל, לא הייתה חשיבות גדולה, כי היא הייתה כמעט זהה וללא שינוי מסוף שנות השישים ועד תום היצור. ההבדל היה בבודי שהורכב על השלדה (שהייתה זהה בכל הגרסאות: סדאן, סטיישן וטנדר). על אותה שלדה הורכבו שלושה דורות שונים לגמרי של מרכבים ועל שלדה קיימת של מכונית צבאית לשעבר נוסה והוצג המרכב "החדש", שלבסוף לא יוצר - הקסטל. הנה, מתוך הכתבה של יוחאי: "מאחורי הקלעים עבדה מחלקת ההנדסה בטירת הכרמל על עדכון של ממש לכרמל הקשישה. בראשית 1973 הוצגה לעתונות מתיחת הפנים של הכרמל, שכללה חזית חדשה ומודרנית. את סבכת האלומיניום והפנסים הבולטים והארכאים החליף גריל רבוע עם סבכה שחורה... מכסה המנוע, הפגוש הקדמי ויציקות הצד הגיעו מהסוסיתא סטיישן אף הם. החלק האחורי כלל תא מטען מודרני, ללא שרידי כנפונים שאפיינו את הכרמל הקיימת..." ועוד: "בעגת התעשיה, המכוניות האלו היו מה שמכונה “פרד” – יצור אב-טיפוס על בסיס רכב קיים וסטנדרטי. רום כרמל, שעסקה באותה תקופה באופן נמרץ בשיפוץ מקיף של מכוניות שחזרו (בעיקר) משירות צבאי, ביצעה במקרה זה הסבה מקיפה למכוניות כרמל דוכס ישנות, מדגמי 1971-1973. המכוניות “הופשטו” מהמעטה החיצוני שלהן, ו”הולבשו” במרכב החדש. לפחות ארבע מהמכוניות האלו נמכרו לשימוש באיזור המרכז. מכונית חמישית נמכרה ככל הנראה לשימוש ממשלתי, ויתכן ששימשה כרכב הדגמה במשרד הבטחון. למרות ההצהרות מלפני שנה וחצי, הן צויידו עדיין בזוג דלתות אחד בלבד..." בכל מקרה, מאחל לך למצוא את המכונית של הורייך ולסגור מעגל ואני מוכן לקבל בשמחה את המרכב הזה, אם לא תרצה בו.

דבר מוביל לדבר ודבר קשור לדבר. כאמור וכמוזכר, בכדי לצבוע את מכסה המנוע היה עלינו להתאים את המצנן והמניפה מחד, ומאידך לוודא שהקרבורטורים נכנסים מתחת למכסה מבלי לגעת בשום דבר. בעוד שהקרבורטורים הם עניין נתון, לשמחתנו הייתה לנו את האפשרות לבחור בין שתי סעפות שונות ולשמחתי היום גדולה, הסעפת אותה הביא קובי היא זו שבסופו של דבר התגלתה כמתאימה. אז כל שנותר הוא להרכיב, תחילה, את הקרבורטורים למקומם ועל הדרך לבדוק את האורך המתאים לגוז'ונים התופסים את הקרבורטורים. הנה: 1. שני הקרבורטורים הכפולים - מצד אחד. 2. ומהצד השני. 3. לפני שמרכיבים את הקרבורטורים למקומם, יש להרכיב את הספייסרים/גומיות אטימה על הסעפת. 4. עכשיו אפשר להרכיב את הצמד למקומו, ו... 5. להתרשם... 6. האמת? נראה טוב ומה זה מתאים. יכול לדמיין את צליל הכחכוך הגרוני של הקרבורטורים האלו. עכשיו אפשר לחזור ולהביא את מכסה המנוע ולבדוק האם המרווח בין הקרבורטורים למכסה מספק. ולשאול את השאלה: נו, מתי מניעים? אענה לעצמי: סבלנות. עוד קצת עבודה. בקרוב, בקרוב...

היום עברתי בסמוך לקיבוץ אייל והחלטתי להיכנס, ככה בהפתעה, לסדנא של אורי. לשמחתי פגשתי שם גם את ישראל ואת הרובר המדהימה, שאני צריך לשוב ולהסתכל על התמונות הראשונות שלה ולשפשף את העינים בתמורה למהפך שהיא עברה. פשוט אין מילים. מחכה בקוצר רוח לראות את הפרוייקט הזה גמור. נראה לי שהרובר הזה יהיה אחד מהשיפוצים המורכבים והמכובדים שנעשו כאן.

אני מבין את התסכול שלך, במיוחד לאור העובדה שהמדובר במכונית שהייתה להורייך ולכן "הפגיעה האישית", אבל בכל זאת, למרות שהמדובר בקומבינה, הסיפור מורכב יותר. ראה פירוט באדום מול הטענות שלך. אגב, שיהיה ברור. מעולם לא ראיתי את האוטו הזה, לא מכיר את בעליו ולא מקדם או מגן עליו בשום דרך. רק רוצה לשים דברים על דיוקם. בבקשה: לא מזמן הייתי מבטל את ההנחה הזו בטענה ש"אף אחת לא שרדה", אבל בהתחשב במכוניות שצצות להן מתחת לפני השטח מדי פעם, בטוח שיש איזו אחת לפחות, שוכנת באיזה מחסן מעופש ומחכה לגאולה...

למיטב הבנתי, היו גרסאות של האסקורט עם מנהרת תיבת הילוכים יותר רחבה אותה לא צריך לשנות בכדי להכיל את ה-"טייפ 9". חשבתי שהמדובר בגרסה של האסקורט דור שני (הגרסה האוטומטית) בלבד, אבל ביררתי בארכיון (יוחאי שנער) ומסתבר שהיו אסקורט דור ראשון אוטומטיות (מיבוא בלבד). האם האסקורט שלך אכן הייתה במקור אוטומטית? היא מיבוא? אם מעניין אותך, תעביר ליוחאי מספר רישוי והוא יוכל לשפוך יותר אור על ההיסטוריה של המכונית שלך.

לפני מספר שבועות פרסמתי כאן בשרשור את תהליך התאמת המניפה למצנן. תזכורת: הוחלט, מטעמי מקום, להשתמש במניפה דוחפת ולא יונקת ואפילו התחלנו להתאים את החלקים, עד שנעצרנו, כי הכיוון בו נקטנו לא היה נכון. עכשיו הגיע זמן לחזור ולהתקדם בגזרה, כי לפני שנותנים את מכסה המנוע לצבע סופי, צריך לוודא שיש מספיק מקום למניפה וגם לסט הקרבורטורים מתחת למכסה המנוע. אז הפעם נתחיל במניפה: 1. הרעיון המקורי שנפסל, למניפה הדוחפת והכונס . אם היה מדובר במניפה יונקת וכונס כזה - זה היה מצוין. 2. ככה זה נראה מבט לכונס של מכסה המנוע. אמנם האוויר מתועל לעבור דרך המניפה, אבל שטח הקירור של המצנן עצמו נפגע אנושות. 3. והנה הכיוון הנוכחי. המניפה נמצאת במרכז המצנן ומחוזקת למקומה באמצעות ארבע זרועות. שטח הכולל של המצנן נשאר חשוף ומקבל אוויר גם לא דרך המניפה. 4. בכדי להקל על החיבור והפירוק של המניפה, השתמשנו בקליפסים קפיציים בעלי תבריג מתאים המתחברים לתושבות המניפה. ככה זה נראה. 5. ובסיום ההתקנה - המראה הסופי. 6. עכשיו אפשר להרכיב את מכסה המנוע, ולסמן את נקודת החיתוך הנחוצה, על מנת ליצור מרווח מספק בין המניפה לבין המכסה. 7. וככה זה נראה אחרי החיתוך וההתאמה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה, לקרבורטורים. על כך, בהמשך.

וואלה! באמת שערוריה!!! לא יודע איך הפרט הזה נעלם מעיני. מבטיח לטפל בזה בהקדם. רק לא לספר לשוש... רן, כרגיל, אתה נוגע בנקודה הנכונה. זו בדיוק הכוונה, אולם כרגיל במהלך השיפוץ, עד שלא מוצאים ומבצעים פיתרון אחר, לא פוגעים בקיים. הכיוון הוא אכן ליצור מערכת חדשה לגמרי, לפי התכנון הקיים. על כל מקרה שלא יבוא שומרים על הקיים, אם וכאשר...

בגדול, לא היה ניתן לפרק את הסעפת הפליטה הזו, בתצורה שהיא הייתה מורכבת על המכונית. קשה לי להאמין שזה היה כך במקור. סביר להניח (וגם נראה לעין) שהיא עברה במהלך חייה חיזוקים ושינויים, כאשר האחרון שבהם נעשה כאשר הסעפת הייתה מורכבת ובכך קיבעו אותה לעולם ועד בשלדה. בכדי להסיר את הסעפת בתצורה המקומבנת שלה, צריך או להוציא את המנוע (לא סביר בעליל), או לשחרר אותו מהתושבות שלו (וגם זאת רק אחרי שחתכנו את צינור הפליטה מיד בנקודת הפיצול מארבע-שניים-לאחד) - גם לא סביר. מאחר שכל הצנרת הייתה במצב רעוע והתכנון הוא לעשות שינוי בניתוב הצנרת בכל מקרה, החלטנו ליצור נקודת חיבור פריקה של הסעפת באזור בו היא חתוכה. בנקודה זו ניתן להוציא את הסעפת ממקומה ללא הסטת המנוע או משהו כזה. הבעיה היא שנקודת החיבור הזו היא באזור הקודם לנקודה המחברת בין שני חלקי הסעפת, מה שעשוי לשנות את הזווית של הסעפת ביחס למשטח בראש המנוע. אז עד שנרתך מחדש "פלאנג'", היה צריך לשמור על הזווית הנכונה, ואת זה עשינו באמצעות אותם נקודות ריתוך. אחרי שהסעפת תשונה כרצוי ומערכת הפליטה בכללולה תורכב לצורך בדיקה ותאושר, יפורקו החיזוקים הנ"ל. מאחר שהסעפת עברה ניקוי חול ובכדי למנוע חלודה, היא נצבעה ביסוד צורב.

מאחר שבמקור מערכת הטעינה הייתה מבוססת דינמו מיושן וחלש אופי, זה האחרון פינה את מקומו לספרי ההיסטוריה והוחלף אחר כבוד באלטנרטור מודרני ומחוזק. האלטרנטור הגיע עם תושבת מתאימה ונראה שכל שצריך הוא הרכבה פשוטה. אלא, שכידוע, שום דבר אינו פשוט... מעשה שהיה - כך היה: מסתבר שהפיתוח של תושבת האלטרנטור הזו נעשה עבור מכונית בעלת היגוי ימני ואילו באוטו של קובי, מטבע הדברים, ההיגוי הוא שמאלי. נו, אז? אז האלטרנטור "יושב" ממש על זרוע ההיגוי, וזה - לא כל כך יעיל. אז מה עושים? מגביהים! הנה, כך: 1. התושבת המקורית מרותכת להגבהה, שנחתכה בדיוק לאורך המתאים ונקדחו בה חורים תואמים. 2. והנה היא מורכבת לבדיקה על המנוע. 3. עכשיו אפשר לנסות ולהרכיב את האלטרנטור לבדיקה. 4. ולבדוק אם יש "קלירנס" בינו ולבין מוט ההגה. ואכן, גם במצב המתיחה המקסימלי - יש מרווח. מצוין. אפשר להמשיך הלאה. 5. וממבט-על. להתעלם בבקשה מסעפת הפליטה. היא רותכה בכדי לקבע את הזוויות המתאימות בין שני החלקים ואחרי השלמת מערכת הפליטה, הריתוכים הנ"ל יוסרו. 6. אחרי שבדקנו שהכל מתאים, נצבעה התושבת והוחזרה למקומה אחרי שהתייבשה. וכך זה נראה מלפנים. 7. והנה העבודה הושלמה, עם רצועה מורכבת. בסופו של דבר השתמשנו ברצועה קצרה יותר וכך הרווחנו עוד קצת מרווח בין האלטנרטור לבין מוט ההגה.

ממש לא. פשוט עודד, הבעלים, עצלן מדי בכדי לשלוח לי תמונות עידכון... מה שקורה כרגע הוא שאחרי הפירוק הכללי של המכונית, השלדה נשלחה לניקוי חול וצביעה באבקה. מטעמי נוחות הועברה השלדה להמשך עבודה בביתו של עודד. בשנה שחלפה מאז, לאט-לאט הורכבו כל מכלולי השלדה (מתלים, היגוי, בלמים) מחדש, זאת אחרי שעברו שיפוץ/ניקוי/החלפה ובקרוב מאוד תגיע השלדה למה שקרוי: "שלדה מתגלגלת". עם גלגלים וכדומה. השלב הבא הוא הכנת המנוע ותיבת ההילוכים להרכבה מחדש. באופן כללי, הם תקינים ולכן יעברו רק ניקוי, שטיפה, החלפת מצמד ויתכן שגם משאבת מים תוחלף. אחרי שישודכו השניים בחזרה, תעבור השלדה בחזרה למוסך "דרך השטח", שם תורכב יחידת הכוח בחזרה לשלדה. השלב הבא: המשך הכנת הבודי. זה אומר, שיוף הצבע הישן, תיקון פגיעות וחיזוק נקודות חלשות ובעיקר הוספת חיזוק והחלפת צירי הדלתות. אחרי זה הכנה לצביעה וכמובן צביעה ולשיסתיים השלב הזה, יורכב הבודי בחזרה על השלדה. אחרי זה חשמל, ריפודים והרכבה כלליות. בקיצור, לא חסרה עבודה... עידכון מבעס למדי ללא תמונות. אנסה "לשכנע" את עודד להעביר לי תמונות עידכון.

כן, בוודאי שאפשר. האוטו מתחת לכיסוי הוא זה: http://www.carsforum.co.il/vb/showthread.php?t=364222

היום אחר הצהריים הפתיע אותי אבי בטלפון: ״בוא, אני כאן למטה עם הטנדר״. עוד בטרם הוא סיים את המשפט, הייתי על הברכיים, מציץ לטנדר מתחת לחצאית, מתרשם מהשיפוץ. בוא, שוב הפתיע אבי, תנהג. הוא לא היה צריך להגיד פעמיים. הטנדר הזה הוא הסבא של הטנדר שלי והאמת היא שהוא גם לא שונה ממנו באופן מהותי. אז הסקרנות אכלה אותי. המנוע הניע בנגיעה קלה. ההגה קשה וכבד לסיבוב במקום, כמו גם המצמד הקשה ללחיצה. לעומתם, ידית ההילוכים הארוכה רכה ונעימה לשימוש. צריך להתרגל למצמד הנקודתי, אבל כשזה קורה, מפתיע הטנדר הקטן בזמינות כוח מידית. מאפס סל״ד ממש הכוח זמין ואפשר להחליף הילוכים מוקדם. הטנדר מעדיף את זה ככה. גם אבי, למרות שהוא האיץ בי להאיץ בו, בטנדר. טיפסנו עד שמונים קמ״ש על השעון ובקלות. יותר לא העזתי לנסות. תיבת ההגה המעורפלת דורשת יותר זמן הסתגלות. כן יכולתי להתרשם מכך שתא הנוסעים שקט באופן יחסי וששיכוך הזעזועים מהכביש מפתיע לטובה. אם אני יכול להשליך מנהיגת המבחן הזו לאיך שהטנדר שלי ייסע בבוא העת - אני יכול להיות מרוצה. בכל זאת, 15 שנים מפרידים בין המכוניות האלו ובמהלך השנים שופרו מערכת ההיגוי, הבלמים וגם המתלים; המנוע המודרני יותר (באופן יחסי, באופן יחסי...) חזק יותר ונוספו גם מזגן וחומרי בידוד עדיפים. ובכל זאת הנהיגה בטנדר הנושן מספקת חוויה ייחודית ואפילו מהנה. כי אולי הדבר הבולט שחוויתי בנהיגה הקצרה אלו הם מבטי העוברים והשבים, שניכר שהם נהנים ממראה הטנדר הנדיר. אבל לא יותר ממני, אז תודה, אבי, על ההזדמנות (הנוספת) שהענקת לי לנהוג על המכוניות שלך, שהן החלומות שלי.

בשם יוחאי שנער, ראש יחידת איתור מכוניות נשכחות, התבקשתי למסור שהוא בחו"ל ולכשיחזור - ינסה לתת פיתרון למבקשים. אנא התאזרו בסבלנות. וסתם רעיון למנהלי האתר, אם יוחאי יסכים להרים את הכפפה ולהיענות לפניות המבקשים: להעביר את השרשור הזה למחלקת "דביקים".

וזה אומר: לשייף אותו כהלכה, למלא סדקים, או חורים קטנים ולהתחיל עם תהליך הצביעה המוקדמת: 1. כאן, אחרי שלב ההכנה וכמה שכבות של פוליאטסר. 2. שכבות הפוליאסטר יוצרות שטח נוח וקל יותר לעבודה וכן מבליטות פגמים שלא התגלו בשלב ההכנה. אז עכשיו ניתן למלא את החורים הקטנים... 3. לשייף שוב, ו... 4. לצבוע בצבע יסוד. עוד נותרה עבודה קטנה לביצוע על מכסה המנוע, אבל על כך בהמשך. וכן, אני יודע שזה מחזה עצוב שהטנדר צריך להיות נושא הכלים של חלקי הלוטוס, אבל נראה שהוא כבר התרגל...

ככל שאני בודק והופך ברשימות, לא נותרו עוד משימות רבות לביצוע באגף תא המנוע (זאת בניגוד למטלות רבות בתא הנוסעים, דלתות, דיפוני הארגז, דלת אחורית וכדומה. אבל דיה מטלה לשעתה. אני עובד מלפנים לאחור...). נכון, עוד צריך לכוון (שוב) שסתומים, או להחליף שמן ומסנן, אבל זה יקרה ממש בשלב החזרה לכביש. "משימות", לצורך העניין, הן מטלות שעלי להשלים לפני הרכבתם של צירי מכסה המנוע והמכסה עצמו, תוך הידיעה שמתחת אליו אין עוד מה לעשות בכדי להחזיר את הטנדר לכשירות. אז חוץ מריליאי האורות והצופרים (שיורכבו כאשר נחבר בחזרה את יחידות התאורה), כל שנותר - למיטב זכרוני - הם קיבועם למקום של צינורות המזגן וחיבור כבל ספידומטר. זה האחרון ידרוש, ככל הנראה, שאביא את המכונית לסיגל מאוו ספידומטרים, אבל זו באמת מטלה פשוטה. אז חזרנו לצינורות המזגן. שתי מטלות לפנינו: 1. עיגון צינורות הגומי לדופנות המכונית. 2. חיזוק שני הצינורות הקשיחים היוצאים מהיחידה הפנימית וכן שני הצינורות היוצאים מהמעבה האחד לשני, בכדי למנוע עומס ושבירה. הפעם נתחיל דווקא עם חצי ממטלה מספר 2. המטרה: לתכנן ולבנות מעין "גשר" בין שני הצינורות. הנה: 1. אלו הם הצינורות האלומיניום הקשיחים היוצאים מהמעבה. במקור, ההברגות הן על המעבה עצמו, אבל כאן, לאור מיקום המעבה וקרבתו למצנן, היה צריך לבצע שינוי והשינוי שבוצע הוא הארכה של הצינורות הקשיחים בזווית החוצה ואל פנים תא המנוע. 2. כאן נראים הצינורות הנ"ל בנקודות התבריג שלהם לצינורות הגמישים. מכאן גם אפשר להעריך את אורך הארכה שבוצעה ואת הפוטנציאל הגבוה לעיקום/סדק/שבירה בצינורות, באיזור החיבור שלהם למעבה, זאת בעקבות כוח הפיתול הגדול המופעל עליהם. אז מה עושים? מגשרים! 3. מתחילים עם פס אלומיניום קל לעיבוד. 4. בדיוק בנקודת האמצע שלו יוצרים כיפוף, בדיוק בקוטר של אחד מהצינורות הקשיחים. 5. ואז מבצעים עוד כיפוף, בדיוק במרחק המדויק ובקוטר של הצינור השני. 6. עכשיו אפשר לחתוך את המגשר לאורך המתאים, לקדוח חורים ולהכין ברגים/אומים/שייבות. 7. והנה הוא המגשר במקומו, מחזק את שני הצינורות האחד לשני ומפחית עומס בנקודת החיבור של הצינורות למעבה. 8. וכאן נראה המגשר גם מהצד השני. בדיוק בסמוך למצנן, לא נוגע או מפריע לשום דבר. עכשיו צריך לחזור ולבצע משהו דומה (אבל לא זהה) בין שני הצינורות הקשיחים ביציאה מהיחידה הפנימית ולסיים בעיגון הצינורות הגמישים לדופנות תא המנוע. אבל בשביל זה צריך זמן...

לרגל יום העצמאות, העלו באתר מקו כתבה שערכתי בשעתו למגזין הגה. מבחן דרכים השוואתי בין שלוש משפחתיות שיוצרו כאן לפני 42 שנים: פורד אסקורט, טריומף 1300 ואיך אפשר בלי סוסיתא. הנה: http://www.mako.co.il/cars-road-tests/Article-b71d8981225e631006.htm&sCh=cf404569c706a210&pId=2082585621