און יעקבסון

כאמור וכמוזכר, שני כבלי גז מחברים בין דוושת התאוצה והקרבורטורים. ומאחר שהדרך בין השניים לא קצרה ואפילו צריכה לעשות מעקף, אזי הכבלים עצמם ארוכים למדי. מה שמחייב התקנת תושבות קיבוע באמצע. אז הנה התקנה של אחת מהן. 1. על אחד מברגי פלאנג' המים העליון התקנו תושבת עבור כבלי הגז. כאן ניתן לראות אותה כבר מחוברת ואת הדרך הארוכה והלא נתמכת שעושים הכבלים לעת עתה. 2. והנה הכבלים מעוגנים לתושבת. ניתן לראות בין הכבלים פלסטיקים שחורים, ששומרים שהמרחק בין הכבלים ישאר קבוע. לאלו המותקנים יתווספו עוד אחד או שניים בהמשך. נגמרו לי... 3. וממבט קצת יותר מרוחק, הכבלים על התושבת ו"מפסקי" הפלסטיק בין הכבלים. המשך יבוא...

הדעות נוטות לכאן ולכאן. בכל מקרה, ככל שחולפים הימים, כך מתקצר הזמן שנותר לרדיאטור המקורי ולסידור הנוכחי למלא את תפקידם. כאמור וכמוזכר: רדיאטור אלומיניום מוגדל בו הברגה ליוניט החום וכן מניפה מושכת יותקנו בהמשך הדרך. לעת עתה, אנו מתרכזים בהרכבות הדרושות על מנת להביא את המכונית למצב נסיעה וטסט. ברור ומובן שיהיו עוד ריג'קטים, שינויים ותיקונים, אבל נוכל לשים את האצבע על מה בדיוק, רק אחרי שהמכונית "תעבוד". אז חוזרים להרכבות! כבר ממשיך בעידכונים...

פינישים זה שלב שני. ראשית צריך להחזיר את המכונית הזו לכביש, עם רישוי, ואז להתחיל לעגל פינות. ואמרת נכון - זו בהחלט תהיה עבודתו של בעל הרכב "לפנש" אותו... התייעצות עם מומחים ובעלי ניסיון. יש גם הגיון שהיוניט ימדוד את הטמפרטורה הגבוהה שיוצאת מהמנוע ויפחית אותה לערכים הרצויים ולא ימדוד טמפרטורה נמוכה יותר - אחרי קירור מהרדיאטור. כי אז זה אומר שכאשר הטמפרטורה המקוררת היא נקודת הפתיחה של היוניט, אז הטמפרטורה במנוע גבוהה מדי. ספר לנו על הניסיון שלך.

איזה יופי! רוצה סיבוב!

יש פה גדולים ומומחים ממני, אבל מניסיוני המועט שווה לבדוק את תקינותה של משאבת התאוצה.

עוד שלב בדרך לסיום. בעצם, לקראת הנעה. הסיום באופק, אבל יש עוד זמן. והפעם: חיבור מערכת קירור. במקור מדובר במערכת פשוטה מאוד, בעלת מניפה מיכנית המופעלת על ידי רצועה. במסגרת השיפוץ הוחלפה המניפה המיכנית למניפה חשמלית וזה מחייב שימוש ביוניט הפעלה למניפה. אולם מאחר שאין מקום מתאים לכך ברדיאטור המקורי - הפיתרון הוא ייצור צינור בתצורת T מנירוסטה שיורכב לעת עתה על אחד מצינורות הקירור. במועד מאוחר יותר נחליף לרדיאטור גדול יותר, עם יכולת קירור משופרת בו כבר יהיה מקום ליוניט - כמקובל ברדיאטורים מודרניים. כמו כן, במסגר שינוי עתידי זה, נחזור להשתמש במניפה פנימית, מושכת. אבל בואו ונתחיל מההתחלה, בבקשה: 1. צינורות הקירור המקוריים של הלוטוס. 2. ראשית, מתחילים עם הצינור התחתון. החיבור פשוט וישיר. 3. עכשיו אפשר להמשיך עם הצינור העליון. 4. והנה ה-T המדובר, עליו כבר מורכב יוניט המניפה. 5. עוד מבט אחד, מהכיוון השני. 6. והנה ה-T מורכב, על הצינור העליון - אותו צינור שמחזיר את הנוזל החם לקירור ברדיאטור. עוד סימון V גדול לרשימת המטלות ההולכת ומצטמצמת.

תודה על התמיכה. אכן מנוע XFLOW, עם גל זיזים תחתון. אחת המטרות של לוטוס בתכנון ה-S4, הייתה להעניק לה תא נוסעים גדול ומרווח יותר, בהשוואה ל-S3 הצפופה. אז... כן, כאשר אתה יושב בפנים, היא די מרווחת, הדוושות מספיק רחוקות גם עבור אדם גבוה ויש אפשרות (בהרכבה הראשונית) לכוון את ההגה למרחק. אבל... השחלת הרגליים מתחת להגה בכניסה למכונית וההיחלצות החוצה דומה עד זהה לזו הנדרשת במכונית פורמולה. במילים אחרות, זו הבעיה האמיתית: הכניסה והיציאה.

ככה נשמעת לוטוס 7 עם טורבו...

הגיע הזמן לסכם. על סמך שרטוט תלת ממדי של אורן, ארז ביצע "עותק" מושלם של גומיית פיית הדלק וכל זאת במכונת התלת-ממד הלא פחות ממדהימה. ועכשיו הגיע הזמן לעשות את הגומיה כפי שצריך. בעצם יש כאן חזרה על תהליך שכבר נעשה: ייצור תבנית אשר ממנה ייצק ארז את הגומיה. אלא שהפעם ייצור התבנית נעשה מעותק מושלם וסימטרי ולא מגומיה ישנה ומעוותת בת שלושים. הנה: 1. על גבי העותק שיוצר ממכונת התלת-ממד יוצקים סיליקון נוזלי. 2. בשלב הבא נותנים לחומר להתקשות. 3. בעדינות ובדיוק, חותכים את הסיליקון לשניים, מבלי לפגוע בתצורת התבנית. 4. לתבנית סיליקון זו יוצקים פוליאריטן. חומר זה ניתן ליצור ברמות קושי שונות וארז מכין לי שתי גומיות ברמות קושי של 60 שור ו-80 שור (כאשר ה-60 שור היא הרכה יותר), על מנת לוודא התאמה טובה ככל האפשר. 5-8. והנה הן, במלוא הדרן! שתי הגומיות החדשות שייוצרו במיוחד עבור הרום כרמל טנדר. וכל זאת על סמך ומהעתק של גומיה בלויה בת שלושים שנה, תוך גיוס של מיטב הטכנולוגיה העכשווית. זהו שוב המקום להודות לארז ולאורון על הנכונות וההתגייסות שלהם לפרוייקט הגומיה. פשוט אין לי מספיק מילים בכדי להביע את ההערכתי לפועלכם, הכנסת האורחים הלבבית, החיוך והמקצועיות. כן ירבו!

אחרי שכל מערכת הפליטה עומדת במקומה ומרותכת היטב, אפשר לפרק הכל ולהתחיל להסיר את ברזלי החיזוק שנשארו עליה. להסיר, לנקות, לצבוע ו... להרכיב בחזרה! הנה זה בא: 1. הסעפת עם חיזוקי הברזל, אחרי התיאומים והריתוכים הסופיים. 2. וזו אותה הסעפת, אחרי הסרת ברזלי החיזוק, ניקוי וצביעה. 3. סט אטמי סעפת פליטה מקוריים של המנוע. 4. אומים מיוחדים להידוק סעפת הפליטה, שיתרונם בזה שהם אינם נתפסים על הגוז'ונים. 5. האטמים מורכבים למקומם, 6. עכשיו מגיע תורה של הסעפת שמהודקת למקומה באמצעות האומים. 7. בשלב הבא מגיע תורו של הדאון-פייפ. 8. והנה הוא (והמערכת עצמה), בשלב הכמעט סופי. עכשיו צריך להתאים מפלט, אבל אין טעם לעשות כן אם לא ניתן להניע את המנוע. אז עכשיו עיקר המאמצים מופנים לחיבור מערכות חסרות, ו... המשך יבוא!

לא יודע על מה אתה מדבר, האור היחיד שאני רואה הוא בקצה האגזוז... אבל צחוק בצד, כן, כבר אפשר לראות את הסוף. מתי ההשקה?

זה יותר משנה וחצי שאני בן בית במוסך דרך השטח בשפיים, משפץ שם את האוטו שלי וכן את הלוטוס סופר 7. מעבר לכל המילים הטובות שהרעפתי על ניר וצוותו במהלך התקופה הזו, משהו אחד היה חסר לי. משהו אחד שעמד כל הזמן ביני לבין ניר. לא רק בין ניר לביני, לפעמים גם ביני לבין האוטו שלי... זה יותר משנה וחצי שאני שם, רואה אותה בכל יום שאני מגיע לעבוד על המכוניות. לפעמים ניר חג סביבה, פה מחזק איזה בורג, שם מחליף רדיאטור. ואני שם, בסביבה, רואה את המכונית המובטחת כל כך הרבה זמן. רואה ולא נוהג. והוא מבטיח לי, ניר, בקרוב. היא חייבת להיות מושלמת עבורך. סבלנות... ויש לי סבלנות, אבל שנה וחצי? לא משנה כמה הבטחות ניתנו, תאריכים נקבעו. זה פשוט לא קרה. והמבט שלי אמר הכל וניר לא מפספס דברים כאלו. מדי פעם הוא נשבר והיה אומר לי: "טוב, נו, אם אתה רוצה, קח אותה". והייתי מיישיר אליו את עיני, מגייס את כל כוחותי ומסתיר את הניגוד הכי בולט שבין הסערה שבפנים שדוחקת בי - כן! עכשיו! לבין הידיעה שניר היה רוצה הפעם הראשונה תהיה אחרת. תהיה מושלמת. והייתי מניד ראשי בשלילה ועונה לו: לא עכשיו, רק כשהיא תהיה מושלמת... וכך חלפה לה שנה וחצי. באופן נדיר למדי הגעתי למוסך ביום שישי. טרוד בעינייני, פתאום ניר מופיע ועומד מולי. הרמתי אליו עינים שואלות ולא הייתי צריך שיגיד את מה שכבר ידעתי. הגיע היום! סוף-סוף אני עומד לבצע את נהיגת הבכורה שלי בפורד אסקורט הכתומה שלו! ניר מושיט לי את המפתחות ומודיע לי שהוא כבר חימם עבורי את המנוע. סע, תהנה, הוא אומר בביטחון של אחד שיודע שהיצירה שלו מושלמת. "רוצה לנהוג לבד?" הוא שואל אותי, "שאחכה לך כאן?" אני משיב בשלילה. אני רוצה אותו איתי. רוצה לחלוק איתו את רשמי. מתיישב מאחורי ההגה ותנוחת הנהיגה טובה. מסובב את המפתח הנמצא בצדו השמאלי של ההגה והמנוע מניע בנגיעת מפתח ודוד הפליטה מנגן בבריטון. נעלי העבודה שלי גדולות מדי עבור המרווח הצר בין דוושת הבלם לדוושת התאוצה ולמוד ניסיון, אני לא לוקח סיכון וחולץ את הנעל הימנית. את הנעל השמאלית לא צריך ומה שצריך שם הוא שריר חזק, כי המצמד המחוזק דורש גם שריר מחוזק... ולא רק הוא. גם ההגה נטול התגבור כבד למדי - מה שמפריע בעיקר בתמרוני החניה ביציאה מהמוסך. אני לא מצפה ממכונית בת ארבעים שנה להתנהג בנימוס, וזה איך בדיוק שהאסקורט מתנהגת. נכון, היא נוקשה על הכביש, אבל ככה ניר אוהב את זה, מה גם שזו מכונית שנבנתה באוריינטציה של מסלול. המנוע חלק כמשי, שקט באופן סביר וחזק. תיבת ההילוכים קלה לתפעול ובכלל, אני שומע את עצמי אומר לניר, שאילמלא ההגה והמצמד הכבדים, לא הייתי יכול לנחש שאני נוהג במכונית בת ארבעים שנים. אחיזת הכביש גבוהה. מאוד. אלא שבניגוד - וזה עוד הבדל בולט - למכוניות חדשות, צריך את הזמן להתרגל לאוטו. זמן שאין לי, בטח לא על כביש ציבורי, אז אני שומר על טווח ביטחון ונזהר. מדי פעם לא מתאפק באיזה סיבוב נטוש ומנסה את כוחותי, רק בכדי לגלות שיכולתי לסמוך על האסקורט יותר, כי היא מסוגלת ליותר. בזכות הדיפרנציאל מוגבל ההחלקה היא ששה להוציא את הזנב לצדדים, אבל בגלל הצמיגים האוחזים, כשזה קורה, זה קורה מהר ואז צריך תגובות מהירות על ההגה. וזה בסדר, כי בנהיגה ההגה לא כבד בכלל וגם משדר מה קורה שם למטה. ובכל זאתת, אני מכבד אותה (וגם את ניר) ושומר שזווית תיקון ההפניה הנגדית של ההגה לא תעבור את השליש סיבוב... כיול זוויות ההיגוי הקיצוני מעניק חדות היסטרית כמעט לשינויי כיוון ראשוניים ואחרי זה התגובה מתמתנת. ניר אומר שבמסלול זה עובד נהדר. אני צריך עוד קצת זמן להתרגל. מרגיש לי כמו הרבה TOE OUT. אפילו הבלמים הנושנים מעניקים נשיכה טובה ונוסכת ביטחון. מוריד קצת את הקצב, משלב להילוך רביעי וגם חמישי. האסקורט משנה את עורה ונרגעת, כמעט והייתי אומר משתתקת. אני יכול לראות את עצמי מבצע נהיגה ארוכה במכונית הזו ולחלוטין לא מתעייף מנהיגה, כמנהג מכוניות ישנות, רוטטות ורועשות. כי האסקורט הזו אולי ישנה, אבל היא רוטטת רק שאתה לוחץ לה בצלעותיה ואו-אז אתה רוצה שהיא תרעיש, כמה אתה רוצה שהיא תרעיש... והיא מרעישה, ובכיף. שוב אני נזכר בתחושות שהיו לי אחרי הנהיגה באסקורט הדומה של דורון. תחושה אחת מסויימת: אני רוצה כזו! שנה וחצי אני לידה וגדלתי לאהוב אותה, את האסקורט דור ראשון. החמוקיים האלו, המראה העגלגל, הצליל של המנוע. מכונית פשוטה-פשוטה ופשוט גדולה מסך חלקיה. בצער רב, אני מפנה את ההגה בחזרה לכיוון המוסך. הסיבוב קצר, קצר מדי, אבל מספק. מאוד מספק. היה שווה לחכות ואני מוכן לחכות עוד שנה וחצי לסיבוב הבא, ניר, בתנאי אחד: בפעם הבאה - על מסלול! תודה!

ממשיכים! עבודות הריתוך טרם הסתיימו. עכשיו עוברים לטפל בסעפת הפליטה ובצינור המחבר בין הסעפת לדוד (דאון-פייפ). קצת רקע: המערכת מתוכננת בתצורת "ארבע-שניים-אחד". כלומר, ארבעה צינורות מכל אחד מהצילינדרים, המתכנסים לתוך שני צינורות ומשם לצינור אחד ואל הדוד. תצורה זו מקובלת במנועי ארבעה צילינדרים והיא מאפשרת לחץ חוזר, שכשלעצמו מסייע לתוספת מומנט. מבעוד מועד הוזמנו צינורות נירוסטה בקטרים המתאימים ושתי יחידות של פלאנג'ים נחתכו בלייזר לפי מידת אטם סעפת מקורי של... רום כרמל! (ששוב נחלצה לטובת הלוטוס... אם קולין צ'פמן היה יודע... ). שוב דורון נקרא אל הדגל, על מנת להפליא בכישורי הריתוך שלו, גם על סעפת הפליטה. הנה זה בא: 1. הדאון-פייפ. הפלאנג' כבר מחובר לשני הצינורות וכאן דורון מכין את "המשפך" שיוביל לצינור האחד. 2. אחרי שצד אחד כבר מחובר, מתחילים עם ההכנה לקראת המעבר לצינור האחד. 3. כעת מצרים את המשפך לתצורת הצינור העגול. 4. ועכשיו אפשר להתחיל לרתך את החלקים למקומם. 5. עוברים לסעפת. מכאן ניתן לראות שהפלאנג' (בחלק התחתון) כבר מחובר. 6. הנה זווית נוספת. מהצד אליו יתחבר הדאון-פייפ. 7. והנה הוא הדאון-פייפ, כבר מורכב לשם בדיקה. 8. ומתא המנוע, הסעפת והדאון-פייפ שכבר מחובר. עכשיו, כאשר כל המערכת מרותכת היטב, אפשר יהיה סוף-סוף להוריד את חיבורי הברזל המכוערים הללו, שנוספו בעת החיתוך של הדאון-פייפ הישן והרקוב, על מנת לשמור על תצורת הסעפת כפי שהיא במקור.

איך ולמה בדיוק? הם גבוהים מהראש ובכלל לא מעל הראש, אלא יותר במרכז. בדיוק כפי שמקובל במכוניות האלו. חוץ מזה, חגורות הבטיחות אמורות לקבע את הנהג והנוסע במקומם בכל מקרה. ובמקרה של התהפכות, לא עלינו? הקשתות הללו הן תוספת מבורכת בהשוואה לאין-כלום שקיים במקור.

בטח שמתוכננת סגירה לחורף! בתוך מחסן מבודד ומחומם, עד יעבור הזעם... צחוק בצד, אכן יהיה גג מתקפל, כפי שהיה במקור. וכן, יהיו גם מגבים (מה שלא ישנה את העובדה שהסיכוי שהמכונית הזו תסע בגשם - אפסי).

ממש לא חפירה, אורן! תודה על התיקון, ההסבר (וכמובן על העזרה!) מקווה שהגומיה הישנה עוד שמורה...

תקציר הפרקים הקודמים: ארז ייצר תבנית מהגומיה המקורית ועל פיה יצק גומית פיית תדלוק מפוליאריטן. הגומיה לא הייתה מושלמת בתצורתה (בגלל הפגמים של הגומיה המקורית), אז גייסנו לעזרה את אורן, שעל פי הגומיה המקורית ביצע שרטוט תלת ממדי - על מנת לבצע את הגומיה מחדש, הפעם בדיוק מושלם. והחלק המעניין: מכונת "הדפסה" בתלת-ממד במקום עבודתו של ארז. צריך לראות בכדי להאמין מה המכונה הזו מסוגלת לעשות. התבנית של הגומיה שלי זה "פיס אוף קייק" ביחס ליכולות שלה... אז הנה התהליכים: 1. השרטוט של אורן, על גבי המחשב. 2. השרטוט של הגומיה על "שולחן העבודה" של מדפסת שלושת הממדים . 3-6. המדפסת בעבודה, מייצרת את תבנית הגומיה לפי השרטוט. 7. והנה התבנית מוכנה. 8. בדיוק לפי המידה הנכונה! אין ספק שזה אחד הדברים המרשימים ביותר שזכיתי לראות בשיפוץ הטנדר שלי. המשך יבוא...

עכשיו, אחרי שנחה דעתנו בנוגע לגובה הקשת ומסגרת השמשה הקדמית, אפשר להוציא את הכלוב לשולחן ולהתחיל לרתך אותו באופן סופי. בתום הריתוכים, הוא הוחזר שוב למקומו, על מנת לוודא התאמה, רק בכדי לפרק אותו בסיום התהליך שוב, זאת בכדי לקחת אותו לצביעה. בינתיים, תתרשמו משלב הריתוכים ובדיקת ההתאמה. הפעם אין טעם לפרט ולהסביר כל תמונה ותמונה, למעט התמונה החמישית, זו אשר בה רואים את הקורות המשתפלות לתא המטען. בכדי שנוכל להוציא ולהכניס את הכלוב, היה צורך לבצע בנקודה זו חיבור עם ברגים לקורת רוחב נוספת, אשר מתחברת לחלק האחורי של המכונית. זהו. העבודה על הקשת הסתיימה והיא עוברת לידיו האמונות של ראסם הצבעי. ומדוע לא צביעה באבקה? זה יקרה. בשלב מאוחר יותר, במידה ונחליט שהמדובר בסידור סופי.

איזה צבע? אותו דבר כמו השלדה: שחור מבריק.

תאמין לי, דני, מבין כולם אתה זה שאני לא רוצה לאכזבו ויודע שיהיה הראשון לשמוח לראות את סיום הפרוייקט הזה. היום הזה מתקרב. בקרוב ייחזור השיפוץ למרכז הבמה ובקצב, אם ירצה בעלי הלוטוס לקחת כבר את האוטו שלו מכאן...

כזכור (זה לא היה מלפני הרבה זמן, אתמול...), משהו בפרופורציות הקשת לא נראו לנו. הרבה בגלל עובי הגדול יותר של הצינורות. אז החלטנו לעשות מעשה: להנמיך את הקשת ובאופן מקביל, גם את קו השמשה הקדמית. זה אומר, כמובן, שנצטרך שמשה קדמית חדשה, אבל זה משתלם. אז הקשת "הישנה" הורדה עוד לפני שהספיקה להתרגל למקומה החדש, נקודות הריתוך הוסרו, ו... מתחילים מהתחלה! בבקשה: 1. השינוי הוא בקו השמשה התחתון. אז באמצעות דיסק מוסר הפרופיל התחתון של מסגרת השמשה וקובי עוזר לדורון למקם את הפרופיל מחדש. 2. אחרי שנקבעה הנקודה, דורון נותן כמה נקודות ריתוך. 3. גם הקשת האחורית מונמכת עד כמה שניתן, זאת מבלי לפגוע במרווח הראש של הנהג. 4. והנה התוצאה הסופית, ביחד עם קורות האורך ועם מכסה המנוע. עכשיו הפרופורציות נראות הרבה יותר טוב. 5. עוד מבט מלמטה. 6. ואחד מאחורה. 7. מנוחת המומחים. ניר (המהנדס של הפרוייקט) ודורון (אשף הריתוכים), מתרשמים מהתוצאה. 8. עוד מבט אל מסגרת השמשה הקצוצה, ביחס למכסה המנוע ולצמד המומחים.

שאפו. ממש נראה מקורי, כמו "פעם". אבי, מחכה לראות האוטו במציאות (מי מחליפה אותה בחניה הקבועה, הרום כרמל?) וגם ממתין ל"אוצר" שהבטחת לי...

היא באמת תהיה (גם) כחולה...

שני דברים עולים לי בראש, כשאני חושב על נהיגה בסופר 7: האחד הוא כמה גדולים נראים כל כלי הרכב שנמצאים מסביב לך בכביש, כי הישיבה כל כך נמוכה. והשני, קשת ההגנה המשולבת בגרסת קטראהם של הסופר 7. הגובה אותו הגובה, אבל איכשהו, פסיכולוגית אולי, זה נותן קצת יותר ביטחון לדעת שסביבך מתכת קצת יותר מסיבית מאשר צינורות שלדה דקיקים. ויש עוד משהו: הלוטוס הקטנה היא מכונית קלאסית, אבל גם היום, ארבעים שנים אחרי שעלתה לראשונה לכביש, זו עדיין מכונית נהיגה למופת. לבטח בהשוואה לרוב-רובן של המכוניות בנות גילה. ונהיגה זה גם הדבר שהיה ראשון במעלה בבואנו לשפץ את הסופר 7. זו ממש לא הולכת להיות מכונית לתצוגה בלבד או לנהיגות רגועות ומקלות. לפיכך, כל חלק שהוחלף או שופץ - הדבר נעשה עם דגש על נושא זה. ומה לגבי השלדה? גם היא לא נשארת מאחור ועבורה תוכננה קשת הגנה מסיבית יותר מאשר זו המקורית והמצחיקה מאחור. אז לפני כמה ימים העלאתי כאן את התכנון והשרטוטים שביצע ניר לקשת זו. ההזמנה נשלחה לביצוע אצל "כל כיפוף" ולאחר מספר ימים נסע קובי לאסוף את הברזלים המכופפים לפי מידה והביא אותם למוסך. בנקודה זו "גייסנו" למשימה את דורון, גיסו של ניר ואמן ריתוכים, על מנת ש... ובכן, שירתך! על הפרק: לא רק קשת ההתהפכות, אלא גם יציאת ה-T ליוניט החום, מיכל אוגר שמן ואת הסעפת וחלקה הראשון של מערכת הפליטה. נתחיל בקשת: 1. מתחילים עם ריתוכים ראשוניים של הקשת הקדמית למסגרת השמשה הקדמית. 2. נקודות החיבור של הקשת לשלדה היא באמצעות שתי פלטות המעוצבות הנ"ל המעוגנות באמצעות ברגים לשלדה. ולמה שבע? 3. השלב הבא עוברים לקשת האחורית החדשה שנראית מסיבית ומעוצבת יותר מאשר המקרוני הדקיק שהיה שם במקור. 4. והנה היא מונחת במקומה, אחרי גמר הריתוך. 5. מבט מלפנים, לכיוון הקשתות. 6. והנקודה המחברת: זוג צינורות אורך שמחברים בין הקשתות. 7. וככה זה נראה מאחור. 8. חבר הפורום, ספי כהנוביץ - מומחה לתיבות הילוכים אוטומטיות במקצועו, אבל גם חובב גדול של התחום הזה ומי שסייע רבות מאחורי הקלעים בשלב "הקניות בסופר" - הגיע לביקור וקיבל את הכבוד לשבת מאחורי ההגה ולהתרשם מהתקדמות השיפוץ. אז אחרי שסיימנו את השלב הזה, תפסנו מרחק מהאוטו והבטנו בו ומשהו לא הסתדר לנו. לא, חלילה, הריתוכים או הקשת עצמה. משהו בפרופורציות. אז הרכבנו את מכסה המנוע, שמנו למראית עין את הכנפיים והבנו. זה נראה הרבה יותר טוב כאשר האוטו מורכב. פשוט בלי הכנפיים, המכסה והקשת, המכונית נראתה כל כך נמוכה עד כי לראות אותה ביחד עם הקשת - זה היה נראה לנו מוזר. ובכל זאת, נפלה החלטה! מפרקים את כל הקשת/כלוב הזה החוצה, ו... עושים שינוי! לא סיפור, מאחר שדורון ריתך רק נקודות חיבור ראשוניות לעת עתה. המשך יבוא...

הכוונה היא לכבל חיובי. כלומר - פלוס. אז כמו שהעברנו את כבל המינוס מאחור, עכשיו הגיע תורו של אחיו האדום. כמובן שעוד במהלך הדרך הוא צריך לעצור לעצירה קצרה במפסק הזרם הראשי, אבל זה חלק מתפקידו. אז הנה סיפורו המלא: 1. ראשית מרכבים מחבר בצד אחד. עכשיו אפשר גם להרכיב את גומיית המעבר. 2. בשלב הבא מעבירים את הכבל לכיוון המצבר הממוקם בתא המטען. הנה כאן בתמונה שני הכבלים העוברים דרך הבודי לכיוון המצבר שכבר ממוקם במקומו. 3. למרות שהמדובר על כבל מבודד היטב, לא לקחנו סיכון ועטפנו אותו בשרשור פלסטיק, בכדי לתת עוד שכבת הגנה. את תחילת הדרך מאחור לפנים עושים שני הכבלים ביחד, במקביל. 4. התחנה הבאה היא בכיוון מעלה - אל תא הנוסעים. 5. בתא הנוסעים, מאחורי הקונסולה המרכזית, מחכה המחבר של המפסק הראשי. אז הכבל מהמצבר מתחבר בצד האחד ובצד השני מתחבר עוד כבל... 6. שיוצא מצדה השני של תעלת תיבת ההילוכים, אבל הפעם קדימה. לעבר תא המנוע. 7. בנקודה זו, בין הבודי לשלדה, מתחבר הכבל לרילאי המתנע. כרגע הכבל הזה הוא בלי שרשור פלסטיק מגן, אבל זה ברשימה. מנקודה זו ניתן כבר לראות את הכבל היוצא מהרילאי לעבר המתנע. 8. מנקודה זו, המצולמת מתחת למכונית, ניתן לראות את החיבור למתנע ובאופק, את רילאי המתנע אשר משם מגיע הכבל.