אני מסכים מאוד עם הנאמר פה. אני בן 35 ואבא שלי חוצה השנה את ה-70. לאחרונה הוא הגיע לביקור של כ-שבוע בארה״ב והפרידה ממנו היתה מאוד קשה עלי נפשית וזאת כשאני יודע שיש לי כרטיס טיסה לישראל בסוף השנה. התחושה היא שההורים מתבגרים בלעדינו וכל פעם שאנחנו זוכים לראות אותם זה כמו זמן יקר מפז המפגשים האלה לא יהיו לעד, ופאק - הם ההורים שלנו, הסלע שאמור להיות הכי יציב בחיים שלנו.
בנוסף, יש לנו קהילה של ישראלים בארה״ב שחלקם חברים מאוד מאוד טובים שלנו. באמת אנשים טובים שכיף לנו לבלות איתם ואפילו טיילנו איתם למדינות אחרות ונהננו מאוד. עם כל האהבה שיש לנו לחברים שלנו פה זה פשוט לא משתווה לחברים שלנו בישראל. חברים שגדלת איתם, שהאופי שלך התעצב איתם פשוט לא ניתן להחליף באנשים חדשים. לפחות לא בטווח הקצר. אומרים שחברים באים והולכים ואני קצת מסכים עם זה, אבל חברים שיש לך כבר 10-15 שנה כבר לא יבואו וילכו, ויקח המון המון זמן לבנות חברויות שוות ערך לחברויות כאלה.
סתם מחשבה על המחיר ה״לא כלכלי״ שאנחנו משלמים.