רם מילון

אני פה כל הזמן, מה עם איזה מפגש קייץ?

יוני, ראשית אני מקבל את התנצלותך, ומקווה שההאשמות לא כוונו גם לאילן, שכן בודאות לא היה פה מקרה של "לעשות דווקא". שנית, ברוח האופטימיות של הודעתך האחרונה, אשמח לשתף פעולה שוב בניסיון שינוי נוסף בירושלים. ואחרון, או אולי ראשון, הרבה מזל טוב לרן שושני ליום ההולדת.

תגובתי בכחול, אבל מה שהפתיע אותי זה המשפט המודגש באדום. אתה יודע שאין בירושלים אדם שניסה יותר ממני לגשר ולחבר בין המפגשים. אתה (וגם אחרים בהודעות פרטיות) באמת חושבים שיש איזה קונספירציה נגד המפגש בטוביה. ומעלה על דעתך שאני איך שהוא קשור לזה ? אני מודיע לך ולכלל הפורום: אני מכיר את אחראי המפגש ואת "התהליך" שבו נקבע הטיול, אין קונספירציה ואין כלום! "התהליך" עבד בדיוק באותה ה"שיטה" גם בטיול לים המלח וגם בטיול למפגש השפלה, אבל אז אף אחד לא קם כי זה לא נפל על שום אירוע בטוביה. וכמוך יש לי גם שאלות: כולנו מתלוננים על בעיות התיאום (בסגור), האם חובת התיאום לא חלה על הראשון שיזם אירוע? האם הפרסום בפורום (שבוע, לא שלושה שבועות לפני) נקרא תיאום ? האם אין צורך לוודא שאחראי המפגש יודע על קיום האירוע? אתה חבר מועדון החמש, יש לך קו ישיר לאחראי המפגש (לא רק ליקב ולמחסן של סבא) ואתה יושב רק בטוביה, למה שלא תדאג אתה לתאם ארועים? אל תצא ידי חובה ותחשוב שמה שפורסם בפורום כל העולם יודע, אל תפיל עלי אחריות לדווח לאילן על הנעשה בפורום ללא ידיעתי (לא עשיתי את זה ולא אעשה בעתיד) ודי כבר עם תאורית הקונספירציה, גם זה פשוט נמאס!!!

גם אם תפרסם שנה מראש זה לא יעזור . פשוט צריך טלפון אחד לאחראי המפגש שאינו קורא בפורום! אבל העיקר שנהניתם גם אם לא כולם הגיעו מקבל את המילה שלך

4...>

3...>

2...>

היה ביקור מרגש, שהחזיר אותנו בזמן עשרות שנים אחורה: הקמת המדינה, המנדט הבריטי, הפלמ"ח, הטורקים, הרצל, נפוליאון ועוד. החפצים במחסן והסיפורים של יעקב הסבא שארח אותנו מהפנטים. אם לא התקרבה השבת אפשר היה לשמוע סיפורים עוד שעות... תודה ליעקב המארח, לאיציק ואילן על האירגון ולכל החברים מקרוב ומרחוק שבאו להשתתף. התמונות מדברות בעד עצמן:

הודעה מאת אחראי המפגש אילן גורן: ביום ו' ה- 5/8/2011 נפגש ביציאה ממבשרת לכוון ת"א, בשעה 14:30 משם נמשיך בשיירה למוזאון העתיקות "המחסן של סבא" בבית מאיר. לאחר הביקור נקפוץ לקפה בשורש פיזור ב - 17:00 לפרטים: אילן גורן - 050-5272562

כשסוף סוף מפגש ירושלים נוסע לביקור מחוץ לגבולות העיר, אז זה כבר טיול ומשולבים בו נסיעה בדרכים יפות ועצירה ותחנות חמד. נפגשנו במקום הכינוס הקבוע במסעדת הקולוני. משם יצאנו בשיירה דרך כביש המנהרות לצור הדסה ולנס הרים. סמי הוביל את השיירה ליעד עם מרצדס אספנות שרכש יום קודם. (ולצערנו לאחר מספר תקלות דלק בדרך, נאלץ להמשיך ברכב אחר) סמי הביא אותנו לפינת חמד שנקראת "ספלול" בנס הרים. שם בין עצי האלון ישבנו לארוחת צהריים. לאחר ששבענו המשכנו לכוון בית שמש, רחובות ונס ציונה. התברברות קלה בדרך והגענו לקבלת פנים חמה של מפגש השפלה ולבירה קרה ומרווה. תודה רבה לקובי, ראובן וכל חברי מפגש השפלה על האירוח החם והלבבי. יש לכם מקום יפייפה למפגש. שמחנו מאוד להתארח, ומצפים כפי שסוכם למפגש נוסף באמצע הדרך. לאילן וסמי תודה על אירגון הטיול המהנה, בציפיה לעוד. ובהצלחה עם הרכישות החדשות.

ועוד...

טיול חצי ספונטני התארגן ויצאנו מוקדם בבוקר שבת לים המלח. הנסיעה קצרה וקרירה בירידות וחמה וארוכה בעליות חזרה. אבל כולם הגיעו וחזרו בשלום. היה תענוג גדול לנסוע, לטבול בים, להמרח בבוץ ולהשתכשך בבריכה. כן ירבו המפגשים והטיולים. כמה תמונות מההתארגנות, מהדרך ומהחוף:

תמונות מהמפגש והודעה מאת אחראי המפגש אילן גורן: בשבוע הבא אנו מוזמנים לחגיגת בת המצווה :bday: של נכדתו של חברינו אהרון מעיין, המפגש הירושלמי יתארח בארוע. נפגשים ביום ו' ה- 10/06/2011 ברחבת הכניסה להר הרצל, בשעה 13:00 משם נמשיך בשיירה לאירוע. (בקולוני לא יתקיים מפגש באותו היום) לפרטים: אילן גורן - 050-5272562

הסיפור החמישי: על סף תהום רנו 4 ידועה בכשר העבירות שלה בכבישי עפר. כך היא תוכננה, כרכב שיתאים לנסיעה בכביש ובשטח, בעיר ובכפר. תכונות אילו אפשרו לנו כזוג צעיר ליהנות מרכב משפחתי עירוני ורכב "שטח" לטיולים בטבע והכל בחבילה אחת. לכן כשקנינו את ביתנו, אז רק על הנייר. הינו נוסעים בכל שבוע לאתר הבניה לראות את ההתקדמות. בתחילה המקום היה הר טרשים קרח. בקושי שביל עיזים עבר בו ובכל זאת הגענו לנ"צ בו אמור להבנות הבית. בהמשך כשהחלו הכלים הכבדים לעלות על השטח, כבר ניתן היה לעבור בדרכי עפר שהיו לרנו כמו אוטוסטראדה. בהמשך הדרך הפכה למשובשת, ערמות חול, שברי אבנים, קרשי בניין, יציקות בטון, בורות ובוץ. אבל שום דבר לא עצר את הרנו מלהגיע ליעדה. במשך הזמן התקדמה הבניה, קדיחת היסודות, הקמת השלד והפיתוח. ואז גם החלו עבודות מצידו השני של הרחוב ההולך ונוצר. בור גדול נחפר עבור עוד בניין חדש. בדיוק במקום בו נהגתי לחנות. באחת השבתות בהם ביקרנו באתר, מיהרנו מאוד. תכננו לנסוע אל מחוץ לעיר ורק קפצנו לראות מה התקדם. החנינו את הרנו על שביל העפר ועלינו לבית. כאשר ירדנו לרכב חזרה חשכו עינינו. הרכב איננו. את המחשבה על גניבה שללנו מיד, כיוון שהינו שומעים את המנוע. היבטנו סביב והנה הרכב עומד בזוית מוזרה במרחק 20 מטר ממקום החניה. בעודי רץ לעבר הרכב, מביט ימינה לעבר הבור העמוק שנחפר זה מכבר, אני רואה שהגלגל הימני קדמי שקוע עמוק בתוך בור ביוב פתוח. הגעתי אל הרנו שחיכתה כאילו מפוחדת ואז גיליתי ששני מטר לפני הרכב ישנה תהום עמוקה. תוך כדי שאני מרגיע את הרנו או בעצם את עצמי הבנתי שכשחניתי לא שילבתי הילוך, ויותר גרוע שכחתי את בלם היד (או שאולי הוא השתחרר ?). הרנו התדרדרה לעבר התהום ובמזל גדול לא פגעה בשום דבר בדרך ונעצרה ב"מנהול". לאחר כמה ניסיונות חילוץ עם קרשים וסלעים, יצא הרכב מהבור, הרנו כל כך קלה שכמעט אפשר להרימה ביד. מזל גדול היה שלא נגרמו נזקים כלל, והמשכנו בדרכנו עם איחור קל בלבד. חשבתי לעצמי, תאונות נגרמות משרשרת של כשלים שניתוק כל חוליה בשרשרת ימנע את התאונה. בדרך כלל הגורם האנושי הוא האחראי והוא תמיד מאשים את תנאי הדרך. הפעם היה הגורם האנושי אשם ואילו תנאי הדרך הם שמנעו אסון גדול יותר. או שאולי הגורם האנושי הוא שהשאיר את הבור פתוח ?

הסיפור הרביעי: אביר על גלגלים "Knight Rider. A shadowy flight into the dangerous world of a man who does not exist. Michael Knight, a young loner on a crusade to champion the cause of the innocent, the helpless, the powerless, in a world of criminals who operate above the law" את המשפט הזה מהפתיח של סידרת הטלוויזיה אביר על גלגלים, דקלם כל ילד ונער בתחילת שנות השמונים. הטלוויזיה הישראלית שדרה אז בשחור לבן, ולמי שהייתה אנטנה מספיק גבוהה על הגג יכול היה לקלוט את שידורי ערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית ואפילו בצבע. בכל יום ו' בצהריים שודר פרק, אני היית עולה באופניים לחבר שגר בשכונת גילה. ושם הינו צופים בסדרה באופן קבוע. עוקבים אחר הגיבור נלחם בפשע. גיבור הסדרה בשבילנו, תלמידי תיכון במגמת אלקטרוניקה, לא היה מייקל נייט אלא KITT(Knight Industries Two Thousand) רכב הפונטיאק מדגם טרנס-אם, שכלל את כל החידושים וההמצאות שאפשר לדמיין. איך קינאנו בו וחלמנו על רכב כזה ועל בניית מערכות דומות לו. http://www.youtube.com/watch?v=Mo8Qls0HnWo&feature=player_embedded דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed. והחלום החל להתגשם, בתחילה עם תוכניות ושרטוטים ואחר כך עם בניית הרכיב המזוהה ביותר עם הרכב: פס אורות רצים. כמובן שלדים עוצמתיים לא היו אז בנמצא אבל נורות 6 וולט היו בשפע. כמה רכיבים אלקטרוניים ג'וקים וטרנזיסטורים קופסה מדיקט ולוחית פרספקס אדומה. ויש מתקן אורות רצים כמו KITT. אבל פונטיאק אין, יש רנו 4. בשנת 1983 כשהוצאתי רישיון נהיגה המתקן כבר חובר לרכב. אבי לא הסכים שאקדח חורים בגריל או במכסה המנוע (ואני מודה לו היום מקרב לב) אז הרכבתי את המתקן על המדף האחורי ליד החלון. החוטים חוברו וגם מפסק ON/OFF . כשהופעל המתקן בהפעלת אורות ברכב, האור החל לרוץ ימינה ושמאלה, עם לחיצה על הברקס נדלקו כל האורות בפס ואיתות היה מפעיל את הריצה לכוון המתאים. הייתי בעננים כשהגעתי לבית הספר עם הרנו, צעקו לי הנה KITT. בכל פעם שנסעתי בשעות הערב, הייתי מפעיל את המתקן, אז האור היה משתקף בחלון האחורי. הייתי מביט במראה וחולם שאני והרנו נלחמים בפשע. נותן לו הוראות דרך שעון היד והוא מבצע. כבר תכננתי מנגנון התנעה מרחוק ואפילו בניתי קודן התנעה ופנל שעונים שמורכבים עד היום ברכב. באחד הערבים כשחזרתי מחבר בבית זית, מפעיל את האורות הרצים ועולה בסיבובי הכניסה לירושלים. אני מבחין ברכב הנוסע אחרי, מצפצף ללא הפסקה ומסמן עם האורות. KITT אמנם לא מפחד מאיש אבל כדי לא לקחת סיכונים האטתי ונתתי לעקוף. האדם ברכב שעוקף צועק משהו לא ברור מסמן בידיו לעצור. להפתעתי הוא ממשיך בעקיפה ונעלם אחרי הסיבוב. בכניסה לעיר היה מפרץ חניה וטרמפיאדה בדיוק במקום בו נמצאים היום גינות סחרוב. אז שימש המפרץ ברוב שעות היום לנוכחות משטרתית ולמחסום בשעת הצורך. כשעברתי את הסיבוב האחרון ומולי המחסום המשטרתי, הבחנתי בתכונה רבה ליד המחסום, הנהג שעקף אותי מדבר עם השוטרים וכשראה אותי החל לצעוק : "הנה הוא, תעצרו אותו... תורידו אותו מהכביש..." השוטר ההמום הורה לי לעצור והאדם המשיך בשלו "אני בוחן תנועה בכיר, הצעיר הזה מסכן את כולנו, אסור לנסוע עם הדבר הזה". השוטר ואני מסתכלים זה בזה ולא מבינים ואז "הבוחן" הולך לצידו האחורי של רכבי ואומר : "עם זה" ומצביע על האורות שעדיין רצו בחלון, "אסור לנסוע עם אור אחורי כזה, זה לא חוקי. צריך לפרק את זה". השוטר שלא ידע בדיוק איזה עבריין תנועה נפל עליו, ביקש רישיונות ותעודות. בינתיים ה"בוחן" שראה שהעניין בטיפול נכנס למכוניתו ונסע. נשארתי עם השוטר שבדק את תקינות התעודות. כיביתי את המתקן בעיניים מושפלות וישבתי מאוכזב ברכב. השוטר שניסה לבדוק את עניין האורות עם המוקד התייאש אחרי כמה דקות, חזר אלי ואמר: "אין לי מושג מי זה האדם הזה, התעודות שלך בסדר, סע לשלום בחור צעיר" ואז הוסיף "בשביל מה אתה צריך את השטויות האלה כדאי שתפרק את זה". נכנסתי לרנו עצוב ומאוכזב, נער צעיר שחלום הרכב המשוכלל התנפץ לו בפנים. חזרתי לביתי ופרקתי את המתקן. לימים התברר שמה שהיה אסור אז מותקן היום לפי חוק בכל רכב כמנורת ברקס אמצעית.

לא בדיוק צילום, אבל אם אילוסטרציה בהילוך איטי מאוד (פריים אחד) עוזרת לאושר שלך אז דיינו. סיפור שמשאיר טעם של עוד ומי זאת ציפי ?

הסיפור השלישי: טיימינג גרוע בשנת 1988 אבי קנה סוף סוף רכב חדש והרנו 4 המשפחתית עברה לידיי. כסטודנט צעיר הלומד באוניברסיטת תל אביב, הייתי מאושר שאוכל לנסוע ברכב פרטי ללימודים. היינו שלושה שותפים לדירת הסטודנטים בצפון ת"א, שלשתינו ירושלמים היורדים ללמוד בעיר ללא הפסקה. בכל יום א' העמסנו על הרנו תיקים ואוכל ביתי, יורדים לתל אביב ללימודים. ובכל יום ו' מעמיסים כביסה וסירים ריקים ועולים לירושלים לבית ההורים. כך עובר לו סמסטר ועוד אחד והרנו משרתת אותנו בנאמנות וביעילות: בילויים, ים, סרטים, מסעדות, חברים, אה.. כן, גם אוניברסיטה. את הרנו שפצרנו: ריפודים, רדיו טייפ Roadstar, רמקולים אחוריים, מדבקות קישוט לדלתות (פאר שנות השמונים) ומנורת קריאה. לא לשכוח שהרכב בא עם מזגן "טבעי": מדף מתחת לחלון הקדמי שנפתח בהורדת ידית מתוך תא הנהג (מי היה מאמין). לא ברור איך החזקנו מעמד בקיץ הדביק של ת"א. אחרי הכול ירושלמים רגילים לרוח קרירה בערבי הקיץ, ואנו כשעברנו את שער הגיא הרגשנו כאילו נכנסנו לתוך מרק. איזה תקופה ואיזה "חיים" עשינו עם הרנו. אני מתגאה ומשוויץ בפני חברי: "הרכב הזה לא נתקע אף פעם, כל כך פשוט מה כבר יכול להתקלקל?" וגם אם נתקע בגלל דלק , פלטינות או רצועה. תמיד יש ארגז כלים מאחור, תוך כמה דקות הכול מסודר ואפשר להמשיך בנסיעה. בוקר בהיר אחד ביולי, תקופת המבחנים באוניברסיטה. קמנו מאוחר לאחר לילה לימודים ארוך. שותפי ללימודים מזרזים אותי "עוד שעה מבחן באינפי 2 ולא נגיע בזמן". "אין מה לדאוג" אני עונה, "יש לנו נסיעה של 10 דקות ברנו, יהיה בסדר". יצאנו לדרך הקצרה בין דירת הסטודנטים שלנו לאוניברסיטה כשלפתע רעש מוזר מהמנוע והוא כבה. אני מדרדר לכיוון המדרכה, ואומר: "בטח הרצועה יצאה מהמקום", אני יוצא לבדוק את העניין וחברי במתח- המבחן, המבחן ! מתחת למכסה המנוע הכל נראה תקין ובמקומו, אני בודק דלק - יש, מצבר - יש, בכל זאת לא מניע. חברי צועקים "נו! אין זמן!" ואני עונה "עוד רגע אחד, מה קרה?". בסוף הלחץ הכריע, לקחנו מונית לאוניברסיטה. את המבחן איני זוכר וגם לא את הציון. אבל את הגרר, את מוסך "רייך" בבני-ברק ואת שרשרת הטיימינג השבורה אני זוכר היטב. כמו טיטאניק "האוניה שאינה יכולה לטבוע" כך גם הרנו. הייתי בטוח שרכב זה אינו נתקע לעולם אבל קרחון בדמות שרשרת טיימינג יכל לו.

הסיפור השני: בקבוק זכוכית "מה זה צנצנת חמוצים?" היה שואל כל אחד שראה את המנוע של הרנו. "לא", הייתי עונה זה מיכל המים העודפים של מערכת הקירור, ככה זה ברנו בקבוק פיירקס שקוף, עמיד בטמפרטורות גבוהות המשמש למילוי מערכת הקירור ועליו שנתות למדידת הכמות. אהבתי מאוד את הבקבוק הזה, הוא משרה תחושת פשטות, כמו רדיאטור הנחושת המזכיר את כלי הנחושת בבית וכמו ידית ההילוכים המזכירה מקל סבא המחובר כמו ב"לגו" לגיר. כל כך אהבתי את הבקבוק שכאשר מסרתי את הרכב לפחח, ביקשתי במיוחד: "שים לב לבקבוק המים שלא ישבר". והוא כמובן ענה: "אין בעיה אל תדאג!" מיותר לציין שלמרות שפרקתי כמעט את כל הרכב לפני השיפוץ. הבאתי אותו למוסך בנסיעה והמנוע נשאר בשלמותו. כך עברו להם שבועות בהם הרכב עובר את תלאות השיפוץ. אני בא לבקר מדי פעם ומצלם. אבק ולכלוך מכסים את חלקי המנוע, אבל הוא נח לו שם כפי שהושאר ונראה שלם. ממתין ליום בו יגמר השיפוץ והוא יחזור להיות מצוחצח ומבריק. יום הסיום מגיע ואני מקבל טלפון "הרכב מוכן, אבל..." אומר הפחח בצד בשני. "מה אבל?" אני שואל. "יש בעיה קטנה עם הבקבוק" הוא עונה. "איזה בקבוק, הזכוכית?" אני שואל, אבל בתוכי אני כבר יודע. "כן, הוא קיבל איזה מכה בהרכבה ונשבר". עונה לי הפחח בקול מבויש. "אבל אל תדאג, נמצא לך אחד אחר". הוא ממשיך. ואני שכבר שמעתי את צרוף המילים "אל תדאג", דואג, דואג מאוד. הגעתי לקחת את הרכב ברוב חגיגיות, הרכב מושלם משופץ להפליא, צבע חדש ומבריק ממש תאווה לעיניים. אני פותח את מכסה המנוע ונשימתי נעצרת. במקום בקבוק הזכוכית היפה, זה של החמוצים. עומד במקומו בקבוק פלסטיק אטום ומכוער. "הנה, הנה בקבוק הזכוכית" אומר לי קול ומגיש לי קופסת קרטון. אני פותח בזהירות ומוצא שברי בקבוק זכוכית, בחתיכה אחת גדולה אני מזהה את הסימון: XAM NIM וכתמי מים ירוקים. הפחח שרואה את פני אומר: "נמצא לך בקבוק זכוכית" ואני נתלה בשביב של תקווה ומחייך. כך עוברים חודש, חודשיים, שלושה ואין בקבוק. אני עובר בכל החנויות ובכולם אני שומע כבר מזמן אין. וגם במגרשי הפרוקים אין כל חדש. בשנת 1997 היו פזורים מגרשי גרוטאות באזורי המוסכים, בהם היו משליכים את גרוטאות הברזל, עד שהייתה מגיעה משאית פעם בכמה חודשים ומעמיסה ברזל לקריית הפלדה. מדובר בתקופה שטרום "אוספי" הברזל שמנקים כל בורג ללא השגחה. וטרום התקופה בה החלו העיריות לגדר את המגרשים ולמנוע כניסה חופשית מפאת הסכנה הבטיחותית שבדבר. הייתי נוהג לפקוד את המגרשים האלו מדי פעם בימי שישי אחרה"צ ולחפש מציאות. פעם ידית איתות, פעם בקליט של פנס אחורי ואפילו פעם הגה או מנוע מגבים. באחד הפעמים שהגעתי למגרש, למעלה משנה לאחר השיפוץ, ערמת המכוניות הייתה גבוהה מהרגיל. אני מבחין בשלד של רנו 12 צהובה העומד בראש הערימה. מלמטה נראה שלא נשאר דבר בתוכו. אין גלגלים ואפילו לא מתלים גם מנוע אין, דרך פתחי הדלתות החסרות רואים בברור שאין אפילו כסאות. אבל אני אומר מה יש להפסיד, אולי יש איזה מפסק חשמל בדשבורד או חגורת בטיחות שתתאים גם לרנו 4. אני מתחיל לטפס, עובר חיפושית, פיאט 127, רכב אמריקאי מעוך שאינו ניתן לזיהוי, ככל שאני מתקרב כך אני רואה שלא נשאר דבר וחצי דבר ברנו 12. גם הגובה כחמישה מטרים על גרוטאות מתנדנדות נותן את אותותיו. בכל זאת אני מגיע, מציץ לתוך גוף הרכב והוא ריק לחלוטין, לא הגה ולא דשבורד לא פנס ולא מאפרה. עוד מאמץ קטן ואני מעל תא המנוע, מוצא לעצמי נקודת אחיזה ומרים בזהירות את המכסה. התא הגדול ריק לחלוטין, קרני האור שנכנסות מבעד למכסה הפתוח מנצנצות ומסנוורות אותי לרגע. ביד אחת אני אוחז במכסה המנוע וביד השנייה מסתיר את השמש וכמעט נופל מראש ערימת הגרוטאות. בפינת תא המנוע יושב לו בשקט מעוגן לפח, בקבוק זכוכית מקורי של רנו, זהה בדיוק לזה שנשבר. כאילו שמח שהצלתי אותו מאבדון, מנצנץ בשמש ומנסה למחוק את שאריות האבן ומשקעי החלודה שדבקו בו. במהירות ובזהירות פרקתי את הבקבוק מהגרוטאה וירדתי עם האוצר. שמחתי, הו כמה ששמחתי באותו היום. שוב יהיה לרנו שלי בקבוק המים מזכוכית לו הוא ראוי ושוב ישאלו אותי ברחוב "מה זה צנצנת חמוצים?".

אני לא מומחה לגומי, אבל מנסיון - אם הנזקים שאתה מתאר פגעו רק בשכבה חיצונית דקה ולא גרמו לגומי כולו להתפורר. אפשר בעדינות לעבור עם נייר זכוכית עדין, להוריד שיכבה דקיקה של חומר ולהסיר את הסדקים. לאר מכן לטפל עם החומרים שהוזכרו.

תודה לכל המתענינים, בועז, אם אתה מכיר כמה סיפורים, אז כאן זה המקום לספר אותם חברי מועדון רנו 4 - מה עם הסיפורים שלכם ? לדני יש בטוח כמו לכבוש את החרמון עם רנו 4 וסיפורי עליזה המקורית כמובן? ואלו שתמיד אומרים היה לי כזה בצבא... וזה היה האותו הראשון שלי... ולאבא שלי היה... נו... בקרוב הסיפור השני שלי, מתוך שמונה.

האתר הרישמי של הראלי - 4L Trophy http://edition2011.4ltrophy.com/#/

מנסיון עם גומיות חלון, יצא כמו חדש: 1. השריה במים וסבון לכמה ימים, מרכך את הליכלוך. 2. הברשה עם מברשת להורדת כל הליכלוך. 3. יבוש המים. 4. מריחת חומר לניקוי דשבורד/פלסטיק/גומי - STP-SUN OF A GUN והשארת החומר לכמה ימים, כדאי להוסיף עוד שכבה מדי פעם. 5. ניגוב עם סמרטוט רך. התוצאה מובטחת.

תתחדש, ותהנה מהרכישה. תמונה מראלי הנגב אפריל 1999 אני חושב שזה הרכב המסומן בחץ.

ואחרון להפעם. מחכים לטיול הבא ...

והמשך...