Don't Shoot

אני ממש מצטער שאני סטודנט שמתפרנס בדוחק ומשלם חצי מהמשכורת שלו על שכירות ואת החצי השני על חובות ללימודים ולמיסים והוצאות חודשיות ולא היה לי יותר מ5000 ש"ח להשקיע ברכב שגם אותם לקחתי בהלוואה מהבנק. אם אתה חושב שכולנו מקבלים סיוע מאבא ואמא ששילמו לנו את הלימודים, משלמים לנו את המחיה וגם קנו לנו אוטו חדש ב100K ש"ח אז תסלח לי שאני אומר את זה אבל אתה חיי בלפלנד שזה ממש ליד לאלאלנד... אם מישהו פה יהיר זה אתה שהרי לא מסוגל בכלל לחשוב על סיטואציה שמישהו קונה אוטו ישן כי אין לו שום אפשרות אחרת אלא בגלל שהוא מתקמצן על איך אמרת? 200 ש"ח בחודש... תתבייש לך!

הבוחן תנועה של המשטרה אמר לי מאוחר יותר שרק גופות הם מוציאים מתאונות כאלה ואני בגדר רוח רפאים

תודה על התגובה. אני אתייחס ל2 דברים שציינת כי אני באמת מאמין שלא היה ניתן לעשות דבר: הבלימה שלי היתה בלימת חירום ברכב ללא ABS בירידה ובסיבוב, במהירות של 70 קמ"ש שאין לך היגוי (כתוצאה מהבלימה ונעילת הגלגלים) ושאוטובוס חוסם את 2 הנתיבים היחידים בדרך ללא שוליים אין לאן לברוח... נכנסתי בצידו השמאלי בתא המטען שלו עם כל הרכב (כשמדובר באוטובוס ממוגן). גם תנוחת הנהיגה שלי לא היתה כפי שתיארת. ישבתי קרוב להגה ולדוושות וכתוצאה מכך הפגיעה רק החמירה כי ברכב ללא כריות אוויר הראש ספג את כל ההגה במהירות רבה מאוד והישיבה הקרובה לדוושות היא זאת שלא איפשרה לרגל להתקפל אחורה בזמן כניסת המנוע לרכב עד כדי כך שמושב הנהג נתלש מהתושבות שלו ולכן שבר הריסוק שהיה לי ברגל היה חמור מאוד ולכן גם הוא לעולם לא יבריא.

אם כבר העלית את הנושא אז אני חייב לציין עובדה שהרבה לא מודעים אליה. מאזדה 3 זה רכב מסוכן מאוד! יצא לי לנהוג על 3 רכבים כאלה משנתונים שונים ולכולם יש את אותה הבעיה - חוסר התאמה טוטאלי בין יכולת התאוצה והזריזות של הרכב (הגבוהים יחסית) לאחיזה נמוכה ויכולת בלימה גרועה מאין כמוה! ולצערנו מאזדה 3 היא אחד הרכבים הכי פופולארים במדינה שלנו - עוד גורם לעליה בתאונות הדרכים אם תרצו...

היי, לפני יותר משנה עברתי תאונת דרכים קשה ביציאה מאריאל. במשך הזמן הרב שישבתי בבית לבד כתבתי מעיין יומן כדי לנסות להבין מה קרה לי שם. בהתחלה פרסמתי אותו רק למכריי הקרובים אבל עכשיו נראה לי שהגיע הזמן לשתף את כולם בניסיון להעביר לכם את התחושה של מה זה באמת לעשות תאונת דרכים. קריאה נעימה! ------------------------------------------------------------------------------------------------------------ אז למה אני כותב את זה? מממ... אני כנראה מקווה להסתכל אחורה יום אחד ולומר לעצמי שהכל חזר לקדמותו, וסתם, בלי שום סיבה דאגתי. הפצעים כבר מזמן התאחו וההרגשה מזמן עברה. מי בכלל זוכר שעשיתי תאונה? ביום שאחרי... זה היה יום שני, 27 בדצמבר, השבוע האחרון של שנת 2010. התחלתי את הבוקר כמו שאני מתחיל כל בוקר, עם אנרגיות של יום חדש והרגשה של רעננות חורפית שכזאת. התקלחתי כהרגלי בבוקר, עשיתי מעט סידורים בבית ויצאתי ללימודים. עד פה הכל הלך כרגיל ולא היתה שום סיבה לדאגה. המרצה סיים את השיעור האחרון חצי שעה יותר מוקדם ואני שמחתי לחזור הביתה להמשך ערב רגוע. עשיתי כמה טלפונים בדרך אל הרכב, דברים שגרתיים כאלה של עבודה, לא היתה שום סיבה למהר הביתה. בשעה 16:05 הנעתי את האוטו, קלאטצ' עולה, בנזין זורם ויאללה לדרך. השמש מסמנת לי שעוד מעט דמדומים. שעה מסריחה שכזאת כל יום שהיום הולך להיגמר והלילה עוד מעט מתחיל – מין מצב ביניים לא ברור שבדרך כלל מלווה בחום דביק אבל גם משב רוח מרענן. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב כמעט את כל שעות היום – את הבוקר המוקדם ואת הזריחה, את אמצע הבוקר שהרחובות מלאים באנשים עסוקים ובעסקים מתנהלים, ילדים בהפסקות בבתי הספר והגנים והכבישים פנויים מפקקים. בנוסף יש גם את הערב שמסמן את שעת הבילויים או הנמנום השקט מול הטלויזיה. ויש את הלילה. אין על היופי של הלילה. שקט כזה שאי אפשר למצוא בשום מקום בעולם. אין נפש חיה ברחובות והכבישים דוממים. אבל למרות כל זה, את הצהריים ואחר הצהריים אני שונא ואני לא יודע להסביר למה. הכל צהוב מידי ודביק. בכל מקום רכבים צופרים ומלא אנשים דוהרים בתורים ענקיים למקומות של שווארמה, פאלפל וסביח עם טחינה שנוזלת להם על כל הגוף מהלאפה המפוצצת מרוב תוספות. מין תמונה קפואה בזמן של הישראלי המכוער בשיאו. אם משהו רע יכול לקרות, זאת השעה המושלמת לזה – זה כתוב בספרים. לשם שינוי נסעתי כחוק, לא מהר ולא לאט, לא רדום ולא דרוך, לא מצפה לשום דבר מיוחד שיקרה. יצאתי לעקיפה של אוטובוס שעצר בתחנה וכשבאתי לחזור לנתיב הימני הבחנתי באוטובוס נוסף של הסעות ילדים שמגיח אל הצומת שממולי. תיארתי לעצמי בנאביות שהוא רואה אותי והוא עוצר ונותן לי לעבור אבל כשהוא התפרץ קדימה זה כבר היה מאוחר מידי לעשות משהו. סחטתי את הברקסים בכל כוחי אבל ידעתי מראש שזה אבוד. אין דרך לעצור מהר כל-כך במצב שכזה. הצמיגים צווחים ומייללים, מתחננים שאני יעזוב את הברקס. עברה שניה, אולי שתיים... תמיד אומרים שכל החיים חולפים לפניך בהבזק מהיר אבל לי זה לא קרה. היה לי ברור מאוד שזה הסוף והתאמצתי חזק להשאיר את העיניים פקוחות כדי לראות מה שחשבתי שיהיו השניות האחרונות שבהן אני רואה. הקול של התרסקות מתכת הוא צליל מזעזע. הוא חודר לך לעצמות באותו התדר שגורם לצפצופים באוזניים ועוויתות בפנים בכל פעם שציפורנייה של המורה המחליפה למתמטיקה חורקות על הלוח מתי שכמעט ונגמר לה הגיר. הייתי המום שאני בחיים אבל מבוהל מידי כדי לחשוב צלול. לא ידעתי כלום חוץ מהדחף לברוח החוצה מהרכב המרוסק בצידו של האוטובוס הדומם. תמיד אומרים לא לזוז ולחכות לעזרה אבל זה לא היה בשליטתי. כמו דחף קדמוני, אינסטינקט טבוע שמכתיב לך להתרחק מהסכנה. פתאום כל הקולות משתתקים והכל זז מסביבך בהילוך מהיר. שיחררתי את רגל ימין מתוך המנוע שקרס פנימה לתוך הרכב וניסיתי לפתוח את הדלת כדי לצאת החוצה. כשהיא סירבה להיפתח בעטתי בה עד שנשברה ונפתחה. ניסיתי לקום אך מיד נפלתי על הרצפה מכאבים. יש 2 דרכים לדעת שיורד לך דם מהראש ואני, שפתחתי את ראשי כמה פעמים במהלך חיי מכיר טוב טוב את התחושות הללו. אתה מרגיש את הדופק שלך פועם במקום הפציעה והדם שזולג החוצה חם מאוד. אני בן-אדם שיודע להתמודד עם כאב. כמות הפציעות שעברתי בחיים שלי יצרו אצלי מצב מודע ושולט בכאב ברמה שאין לי בעיה לחיות איתו בשלום. הפעם לא. הכאבים היו כל-כך חזקים שדמעות ירדו לי מהעיניים כששכבתי שם על האספלט הקר. מי היה מאמין, אני? בדמעות? למקום הגיעו כמה חיילים וחובש והחלו מטפלים בי ועוזרים לי בעוד אנחנו מחכים לאמבולנס שיגיע למקום. הייתי בהכרה אבל מעורפל. הדרך הכי טובה לתאר את זה היא לחשוב על מצב שבו אתה רואה אנשים שאתה לא מזהה וקולות לא ברורים יוצאים להם מהפה. הם מנסים לומר לך משהו אבל אתה יכול לקלוט רק חלקי מידע קטנים, חצאיי משפטים ומילים בודדות. מלמלתי לחובש שיעזוב אותי וילך לטפל בילדים על האוטובוס אבל הוא אמר לי שאף אחד מהם לא נפגע, מזל. מכאן והלאה זה נהיה משעמם... עוד תאונת דרכים שנגמרה בנס, עוד פצוע שיתאושש, אין דרמות, אין בכי רק הדברים הרגילים. אבל כל זה מבחוץ, בפנים משהו בי השתנה ואני לא יודע לומר מה. הרופאים טוענים שהפגיעה שחטפתי בראש לא היתה חזקה מספיק כדי לייצר, איך הם קראו לזה? "ממצאים כירוגיים", יענו נזק מוחי. ומצד שני, ככל שהימים עוברים אני מרגיש יותר ויותר שדברים לא נראים אותו הדבר. העולם בטח שלא השתנה אז זה חייב להיות אני. זה כמו שיש לסבתא שלך תמונת נוף בסלון כבר 40 שנה ואתה מגיע יום אחד ורואה את אותו הנוף מזווית שונה לגמרי, אתה פתאום קולט דברים שבחיים לא ראית בתמונה הזאת למרות שכל החיים הסתכלת עליה ופתאום זה נראה מקום אחר לגמרי. תארו לכם עולם מלא בקווים חדים וצבעים בוהקים – תמונה חיה שכזאת שממש אפשר להריח אותה מרוב שהיא בחיים. כמו הסרטים שמשתמשים בחנויות אלקטרוניקה כדי למכור מסכי HD. ככה הייתי רואה את העולם. אבל היום אני רואה משהו אחר לגמרי, משהו עמום עם צבעים דהויים. מעיין עולם תפל שכזה בלי טעם. עולם כמו מים, שלוקחים שלוק אחד ונמאס והכוס נשארה מלאה על השיש. אני תמיד הייתי אומר שלאן שהרגליים שלך לא יכולות לקחת אותך לא שווה להגיע. הרגליים שלי לא יכולות לקחת אותי לשום מקום והאוטו שלי הרוס, נמכר לגרוטאות. וגם אם הוא היה בסדר, לאן הוא היה לוקח אותי כבר? מה יש לעשות בחוץ? "שעצובים הולכים לים לכן הים מלוח", לרוץ על החול בזריחה או בשקיעה. הרוח המערבית המלוחה נושפת על הפנים והצלילים של הגלים שמתנפצים על החוף. זוגות של צעירים וזקנים חולפים על פניך, כולם מרגישים טוב. אבל עכשיו אני לא שייך לשם, אני לא יכול להגיע לשם, ואם הייתי יכול הייתי רק מקלקל את האווירה. אני בן-אדם שאוהב את החיים הטובים. חופשי מכל מחוייבות לחיים רגילים וחולם כל יום על הרפתקאות חדשות. המטרה שלי היא להגיע לגיל שכבר אי אפשר לעשות כלום ולהגיד לעצמי שעשיתי הכל. לא להתחרט על כלום ולא להיסחף בזרם הסוחף של החיים השוטפים. הבעיה היא שזה אני ואני יודע שזה אני ופתאום, יום אחד אחרי שעשיתי תאונה זה פתאום נשמע כל-כך אפור ומרוחק. זה פתאום מרגיש כמו רעיון טוב אבל של מישהו אחר. מצד שני, לחיות חיים נורמליים עם משפחה קטנה, 2 רכבים ועבודה במשרד מ8:00 עד 17:00 נשמע הרבה יותר גרוע, מזמין כמו כאב ראש. מלבד כף רגל שבורה, כמה חבלות בצוואר, בחזה ובראש ואגו מפונצ'ר לא איבדתי שום דבר משמעותי בחיים. כן, אהבתי מאוד את האוטו והשקעתי בו את מירב כספי אבל את הכסף אני אקבל חזרה ויקנה אוטו הרבה יותר טוב. אז אולי אני צריך כמה מכות חשמל טובות כדי לחזור למציאות אבל את זה אני מקבל בפיזיותרפיה וזה לא ממש עוזר. הכי קל עכשיו יהיה ללכת לישון. להירדם בבית על המיטה הנוחה שלי ולנסות לשכוח מהכל. אבל שאני עוצם את העיניים אני מוצא את עצמי שוב שם, בשניה שאחרי מנסה להבין מה בכלל קרה ואם אני עדיין בחיים. אני גם ככה כלוא בבית שלי עד לרגע שיורידו לי את הגבס אז למה לא לנצל את המצב ולתת לראש לנוח? אולי כי אני לא מצליח לישון, אני לא מוצא מנוח. והעיניים עייפות והראש כבד אבל הכרית לא מספיק עמוקה כדי לבלוע אותי בתוכה. מאז ומעולם שלטתי בעולמי – מה שרציתי שיקרה היה קורה כי אני החלטתי ואני בשליטה. בגלל זה אני לא מאמין בהתערבות עליונה ובמזל ובגורל ובכל מיני שטויות כאלה שאומרים לך שמישהו למעלה מנהל לך את החיים. עד ליום שנפלתי מקורס טיס האמנתי שאני בשליטה מלאה על החיים שלי ואחרי זה האמנתי שאני עדיין בשליטה על החיים רק בגבול המגבלות האישיות שלי. ואז נכנסתי באוטובוס ב70 קמ"ש וגיליתי עוד הפחתה של שליטה. אתה יכול להיות הנהג הכי טוב בעולם ברכב הכי טוב בעולם ואיזה בן זונה שמן שעסוק בלכוון את התחנה ברדיו במקום בכביש יעצור לך את החיים, מי יודע, אולי אפילו יגמור לך אותם. והחיים שלי נעצרו, אני לא עובד יותר, אני לא לומד יותר ואני בעצם מבזבז את הזמן שלי בבית מול הטלויזיה והמחשב. הזמן שלי שגם ככה הוא מוגבל כי השעון לא מפסיק לדפוק מתי שאתה עובר תאונה. השניות ממשיכות לנוע ובלי לשים לב חודשים עוברים. אחד הדברים שאני הכי שונא זה שיש לי זמן פנוי. אם יש לך זמן פנוי סימן שאתה מבזבז זמן... אז מה הלאה? יש לי עוד 25 שנות נעורים שאפשר לעשות בהם משהו ועוד בערך 50 שנות קיום על פני העולם הזה עד אובדן שליטה מלא על החיים ולבסוף מוות. אותה נקודה שבה אתה מפסיק לספור כמה זמן עבר ומתחיל לספור כמה זמן נשאר. איך חוזרים למציאות ולאן ממשיכים מכאן? לחזור למציאות זה די קל... הפצעים הגופניים מגלידים ואתה חוזר לנקודה שבה עזבת את הכל כאילו כלום לא קרה – וזה די מבאס. למה אני צריך לזרוק חודשים לפח ולהעמיד פנים שהכל אותו הדבר ושום דבר לא קרה. אני רוצה לחזור לנקודה אחרת, נקודה שבה הרווחתי משהו בחודשים של כלום וחזרתי טוב יותר ממה שהייתי לפני. אחרת כל זה לא היה שווה כלום. אם לא היתה שום תפנית בכל זה אז בשביל מה מלכתחילה נכנסתי באוטובוס? ברור שזה לא היה באשמתי אבל לא זאת הנקודה. קרה מה שקרה וצריך להרוויח מזה משהו לטוב ולרע. התשובה הבנאלית והדי מעצבנת תהיה "הרווחת את הניסיון ואת הלקח ליסוע בזהירות"... פאק, נסעתי בזהירות וזה הדבר האחרון שאני יגדיר כרווח. נסיעה בזהירות זה כניסה לתבנית שהחברה מכתיבה לך. אותה תבנית שאומרת לך, אל תחיה את החיים שלך, תן לחברה לעשות את ההחלטות בשבילך ואתה רק תהיה שם מרוחק מאחור ותביט איך החיים שלך קורים מבלי שאתה תהיה שותף להם. כמו לקרוא תסריט של סרט ולדמיין בראש את העלילה מתרחשת. בולשיט! אם הייתי רוצה אילוף הייתי בוחר לחיות כמו כלב. תאונות קורות יש המשך? השארתי את הדפים האלה ריקים בכוונה. חיכיתי לראות מה יקרה. התרופה הטובה ביותר היא הזמן והזמן עושה את שלו. הרופא אומר שהרגל לעולם לא תחזור למצבה הקודם ואין מה לעשות. בינתיים אני כבר מחכה לתזרים הראשון של הכסף כדי לחזור לכביש ולאט לאט אני מתחבר חזרה לעורקים של העולם שהתנתקו לפני 3 חודשים. דנטה אמר שהדרך חשובה יותר מהיעד. תהנה מההשגה ולא מההישג הוא אמר... הצלקת תישאר ללא ספק, פיזית ונפשית והיא לעולם לא תיעלם. ואולי טוב שכך, מי יודע? 3 חודשים הייתי לבד – מנותק מהעולם ומרחף בבועה נפרדת לצידו. ושאתה לבד אתה לומד להכיר את עצמך מחדש. חושב לעצמך, מדבר עם עצמך ואפילו מנהל מריבות עם עצמך. אבל בסופו של דבר אתה גם משלים עם עצמך ועם מי שאתה... אני פה כדי להישאר ואם אלוהים למעלה רוצה אותי קרוב - שיישלח עוד אוטובוס, אני אחכה לו בסיבוב

בטח ישנאו אותי לעד על מה שאני עומד להגיד עכשיו אבל בכל זאת... בתור אחד שעבר תאונה קשה מאוד בגלל רשלנות של נהג אחר ולמרות זאת חזרתי לנהוג (ואפילו מעל למהירות המותרת) אני יכול רק להגיד את הדברים הבאים: הכביש הוא מקום מסוכן! אם אין לכם בייצים להתמודד עם זה - אל תעלו עליו, תיסעו ברכבות ואוטובוסים (לא שהם יותר בטוחים) אבל בכל מקרה שהוא קחו בחשבון שאת הנהג העבריין שנסע ב160 אתם לעולם לא תצליחו לחנך ולשנות את דרכו... וגם משטרת ישראל ובתי המשפט לא יצליחו לשנות. למה? כי בן-אדם לא מגיע לנסיעה במהירות כזאת ביום אחד. הוא לא מתעורר בבוקר ואומר לעצמו היום במקום 90 אני יקח על עצמי אתגר ויסע 160. זה בן-אדם שהתרגל לזלזל במהירות הנסיעה המותרת, כנראה לאורך כל 5 שנות ניסיונו על הכביש (ואולי אפילו לפני, דרך נהיגה עם הורים וחברים) וההרגל הזה הפך להיות דרך חיים בשבילו. עונש כבד יתרום לתחושת החרטה לא על המעשה עצמו אלא רק על כך שנתפס עושה אותו וגם זאת תחלוף לאחר זמן קצר. ואם מכר שלי בעבודה דרס למוות אדם כי הוא נהג שיכור ועו"ד טוב פסל לגמרי את התביעה גם אדם שנהג 70 קמ"ש מעל יכול לצאת מהעבירה ע"י עו"ד טוב ושום דבר שתגידו פה לא יגרום לו לומר לעצמו פתאום: "תשמע תמיר, אתה צודק במאה אחוז ועכשיו אני אלך ואתייצב מול השופט ויגיד לו שנסעתי 160, צפצפתי על החוק ועל שאר נוסעי הכביש ואני מבקש שתיתן לי מאסר בפועל על התנהגותי המזלזלת". לא זה לא יקרה, אני יכול להבטיח לכם. כמו שאמרתי בהתחלה - הכביש הוא מקום מסוכן, ולא בגלל תנאי הדרך ומצב הרכבים - בעיקר בגלל האנשים שיושבים מאחורי ההגה ואותם אי אפשר לשנות שתהיה לכולם שבת שלום

ברור, אבל אני לא עומד עים זרנוק על האוטו ושוטף אותו - זה לא חוקי! אני משתמש בספוג רטוב כדי להוריד את הלכלוך והסבון. אז איך זה שונה מהספוג הרטוב ממיי הגשם שעל הרכב?

עזוב, אתה לא צריך לנקות בכלל... הרי מתישהו ירד גשם אי פעם, בשביל מה להתאמץ?

מה ההבדל בין ניגוב עם הג'ילדה של מים על רכב רטוב ומלוכלך לבין ניגוב של הרכב עם ג'ילדה של רכב רטוב ומלוכלך אחרי ששטפתי אותו עם סבון? הלכלוך עדיין שם ומה שמוריד אותו זה הג'ילדה... אלא אם כן בדרך קסם הסבון ממוסס את הלכלוך, למרות שלא נראה לי...

אני חייב לשאול: המדבקת "טורבו" - זה הגיע מהחברה ככה?

היא מתלכלכת בתהליך כן... אבל כל מה שעשיתי זה ניגוב אחד של כל הרכב עם סחיטה של הג'ילדה שהיא נהייתה כבר ספוגה (בד"כ הגג והמכסה מנוע מכוסים בכמות הגדולה ביותר של מים). אחרי זה בבית ניקיתי אותה עם מים מעט חמים אבל מה שחשוב זה שהרכב יצא מדהים ונשאר ככה גם אחרי עוד גשמים שבאו. לא יודע יודע עוד כמה זמן זה יחזיק ככה אבל מה שבטוח זה ניצח את השבוע הראשון של הגשמים.

כן, אני מודה שנסחפתי שם טיפה אבל ככה זה שזה הרכב הראשון שלך. זה כמו הבחורה הראשונה - אתה לא באמת חושב בהגיון בכל מקרה היא כבר לא איתנו יותר - הלכה טוטאלוס

זה קל: אופל אסטרה 1994 1.4

היי, (זה אולי ארוך טיפה אבל בסוף יש מוסר השכל) מי שמכיר אותי יודע שאני טיפוס של חורף שמאוד אוהב את הגשם ואת הקור אך מאז שיש ברשותי את האיביזה השחורה הגשם הפך להיות האויב הכי גדול שלי. הסיבה: אני משקיע פעם בשבוע/שבועיים בערך שעתיים וחצי עד שלוש בניקיון מאסיבי של הרכב שמתחיל מפנים ומגיע לכל חור כולל דפנות בתא המנוע ומאחורי הברקסים וחורים שלא ברא השטן שאף אחד חוץ ממוסכניק על ליפט לא יכול לראות. למה? לא יודע, מחלת נפש אולי או אולי כי אני יקה פוץ רציני הבעיה היא שאחרי דינדוש שכזה כל תחזית מזג אויר חורפית הופכת להיות מעין סרט אימה של אם ירד גשם ויהרוס לי את הכל או לא... כן, ככה אני, אחרי שנעלתי את האוטו ואני בדרכי לדלת הבית אני אוהב להסתובב אחורה ולהסתכל פעם אחרונה על היפייפיה הזאת ולשחרר אנחת רווחה. ואז בלי שום הודעה מוקדמת ביום שמשי חם וקייצי מגיח לו ענן קטן, בודד ומסכן וכמו בסרט מצוייר מתיישב מעל האוטו שלי בלבד ומוריד 4 וחצי טיפות של גשם. ושאני אומר גשם אני בעצם מתכוון לג'יפה מפוייחת ומאובקת של זבל שנישא באוויר והופך את האוטו שלי ממצב של אולם תצוגה למשהו שנראה כמו ממגרש גרוטאות. עד יום שלישי ששם נשבר גב הגמל (פיזית)... אחרי 29 ימי גשם רצופים שטפתי את האוטו יסודי מאוד ביום ראשון וביום שלישי הגיע בדיוק ענן אבק שכזה. אבל מתוך התסכול קם לו רעיון כי אתמול בלילה ירד עוד גשם אבל הפעם הוא היה גשם נקי (כי כל הג'יפה כבר היתה על האוטו שלי) וכשראיתי את האוטו מלוכלך אבל רטוב בחנייה חשבתי לנסות משהו חדש. לקחתי ג'ילדה נקייה ויבשה ופשוט בתנועה מהירה ופשוטה ניגבתי את כל האוטו (לקח בדיוק 4 דקות על השעון). בלי סבונים מיוחדים ובלי וקס ובלי שפריצרים בחלונות. רק ניגוב פשוט של כל המים. האוטו הבריק ונצץ כאילו הוא יצא מהשטיפה היסודית אבל הסוד הוא בהמשך... כי חצי שעה אחרי זה הגשם (הנקי) חזר והמשיך לטפטף כל הלילה. ההבדל היה בבוקר שקמתי וציפיתי לראות שוב אוטו מלוכלך ומטונף אלא שכאן נגלתה ההפתעה. הרכב התייבש לחלוטין ונצץ והבריק. ועכשיו לניתוח של מה שקרה שם (לפי דעתי): הוקס שמרחתי על הרכב בסוף השטיפה היסודית מחזיק מעמד די הרבה זמן אבל בגלל הג'יפה של הגשם הראשון אי אפשר להבחין בו. לכן ניגוב הג'יפה ע"י הג'ילדה חשף מחדש את שכבת הוקס והטיפות (הנקיות) לא נדבקו יותר לרכב וזלגו ממנו והשאירו אותו נקי כמו אחרי שטיפה יסודית. הסוד לפי דעתי, ואל תתפסו אותי במילה כי אני לא באמת יודע, הוא בביצוע וקס אחת לכמה זמן ובכל גשם ראשון מלוכלך שכזה לדאוג לנגב את הרכב (כשהוא רטוב) מכל הג'יפה ואז לא משנה כמה גשם (נקי) ירד האוטו יחזור לנצנץ. מקווה שפתרתי את הבעיה המרגיזה הזאת בחיי החורף שלי וגם אולי עזרתי לכמה מתוסכלים כמוני שסובלים גם הם. אשמח לשמוע עוד דעות מאנשים אחרים והאם זה הצליח גם לכם...

אני לא חושב שהם חשבו בפרוייקט הזה שלהם איך לממן את אגד שתפשוט את הרגל ביום הראשון שהרכבת הזאת תתחיל לסוע... הסיבה היחידה שעד היום לא היתה רכבת לאילת למרות שהפרוייקט המדובר יושב במגירות כבר 30 שנה זה בגלל שההכנסה העיקרית של אגד זה הנסיעות לאילת. רק אם כרטיס ברכבת יעלה כמו כרטיס טיסה לאילת וחצי מהכנסות של הכרטיסים ילכו לאגד - אז אולי יהיה אפשר להצליח בפרוייקט כזה, אבל אם זה המצב, אז מה הטעם?

בד"כ יחכה שוטר נוסף כמה מאות מטרים קדימה ממנו ובהודעה פשוטה במערכת הקשר יורה לשוטר השני לבצע את המעצר

פרארי 458 נמכרת בארץ כיום... למה שיגרטו אחת כזאת?

ועוד דבר: בינינו, עדיף שהיא תיגרט אחרת מחירי הדלק בארץ ממש יתייקרו כשהיא תשתה את כל הדלק שנשאר...

אותכם זה מפתיע שהמדינה בוחרת בגריטה - אותי זה מפתיע שהרכב הזה הצליח לרדת מהאונייה ולהיכנס לארץ בתור מוסטנג... מה הוא חשב שיקרה האידיוט??? אני כבר מתאר לעצמי את המקרה הבא של שוטר תנועה שרושם דו"ח מהירות לפיאט פנדה שנראית ככה:

מחקרים רציניים שפורסמו מראים כי רכבים/מערכות ניווט עם קול נשי בעייתים מאוד מהסיבות שבתת מודע גבר שונא לקבל הוראות מנשים (תלוי תרבות כמובן) ונשים רואות באישה אחרת תחרות ולכן רוב יצרני הרכב/מערכות הניווט מעדיפים קול גברי שאליו גם גברים וגם נשים מתחברים יותר בקלות

לא מכיר את כל התכונות אבל אני יודע שמשתמשים בחנקן בפורמולה בגלל שהוא לא משנה את הנפח שלו בטמפ' גבוהות. תמיד אומרים שלא לבדוק נפח אוויר בצמיג מתי שהוא חם כי התוצאה מוטעית בגלל חום הצמיג שגורם להתרחבות האוויר שבו. בחנקן זה לא קורה... זה מה שאני יודע לגבי שאר הדברים צריך לבדוק עם המומחים

יש רק דרך אחת למצוא את עמק השווה ואת הרוגע הנפשי בנהיגה בידני: תלחץ על הברקס והקלאצ' ביחד, תתחיל לשחרר את הקלאצ' עד להגעה לנק' רעידה (הנקודה הקריטית שבה המנוע מתחיל לרעוד) ותעצור את השחרור של הדוושה. בנקודה הזאת עזוב את הברקס (הרכב לא יתדרדר מכיוון שאתה בנק' הרעידה) ורק אז תעביר את הרגל לגז ותוסיף בעדינות גז תוך כדי המשך שחרור דוושת הקלאצ'. אחרי שאתה מתרגל זה קורה אוטומטית אצלך בראש ואתה אפילו לא מרגיש שעשית את זה אבל בהתחלה זאת הדרך לתרגל ולהיות מהיר וחד בפעולה הזאת מבלי לעשות שגיאות. שגיאה נוספת שקוראת מתוך לחץ ובלבול היא הכנסת הילוך לא מתאים למהירות הנסיעה בין אם זה הילוך גבוה למהירות איטית או הילוך נמוך למהירות גבוהה ולכן חשוב שבהתחלה תמיד תשמור את הרגל השמאלית על הקלאצ' ובכל בעיה או תחושה שמשהו לא בסדר תכניס את הרגל פנימה. בכך אתה תמנע לעצמך הרבה מקרים של שקשוקים אלימים של הרכב עד לכיבויו או הגעה לטורים גבוהים מידי - תמיד תהיה מוכן ללחוץ על הקלאצ' ולמנוע בעיות עוד לפני שהן קורות.

אני בן 26 עם איביזה FR 2008 ומשלם 5200 ש"ח (מקיף+חובה) עם השתתפות עצמי של 5000 ש"ח במקרה של תביעה

מה הרכיבו לו על הבאמפר בחזית?? לי זה נראה כמו רמקול - היא לא מייצרת מספיק רעש אז שמו רמקול להגביר את האפקט

לצפות את המנוע בזהב 24 קראט עולה 400,000 ש"ח איזה תוספות לעזאזל עולות 1.2 מיליון ש"ח??? כשאני מפנטז על כל התוספות ועל כל השיפורים הכי חלומיים שאני רוצה באוטו שלי אני לא עובר את ה100,000 ש"ח... ואם היתה לי פרארי כזאת רוב הסיכויים שלא הייתי צריך שום תוספות ושיפורים כי הכל כבר נמצא שם מלכתחילה. אלא אם כן החבר'ה העשירים רגילים כל-כך להתעסק בכסף הגדול שהם כבר שכחו כמה עולה כל דבר ואז בסוכנות מצליחים לעבוד עליהם: "כן, בוודאי שאתה יכול לקבל אותה עם מושבי עור - זה יעלה לך 600,000 ש"ח, כל מושב" "פנסי קסנון זאת תוספת של 450,000 ש"ח ועוד 150,000 ש"ח על 3 שעות עבודה של המוסכניק" "אבל אל תדאג בזמן ביצוע העבודה נזמין לך מונית שתקח אותך הביתה וזה יעלה לנו רק 50,000 ש"ח"