היות ופרארי לא היו מדוייקים בימים עברו ברישומים לגבי כמויות יצור, ובנוסף עשו הרבה convertions מדגמים שונים לדגמים אחרים, לא תמיד היתה הסכמה לגבי כמויות מדוייקות.
במקרה של ה-GTO המקורית הגיעו להסכמה שמדובר ב-36 דגמים "רשמיים" (ואאל"ט שניים מהם עברו הליך משפטי בשביל זה, כיון שהם לא התחילו את חייהם כ-GTO. לא פלא שהיה שווה לבעלים להלחם על זה בבימ"ש, אם תקחו בחשבון שהנ"ל נסחרים באיזור של 20 מיליון ליש"ט...).
אבל במקרה של השרשור, לא מדובר ב-GTO של ניק מייסון אלא בפרארי אחרת שלו, ה-512S מ-1970, שהיתה המתחרה של הפורשה הנ"ל בשנה ההיא:
מי שעוקב אחר מרוצים קלאסיים, מכיר היטב את הדמויות בסיפור. כמתחרה, לדיוויד פייפר (בעל הפורשה) זכויות רבות והוא נחשב לאחד מדור הנפילים של המתחרים באליפויות הסיבולת של שנות השישים ותחילת השבעים- הוא היה ממשיך באופן תחרותי אם לא היה מאבד חלק מרגלו בתאונה (במהלך צילומי הסרט "לה מאן" של סטיב מקווין). הוא המשיך להתחרות למרות זאת, אך רק באירועים קלאסיים. היו לו יחסים ארוכים עם פרארי, שבנו עבורו מכוניות אתן התחרה (תמיד בצבע ירוק, שהיה לסמל המסחרי שלו). אל הפורשה הנ"ל עבר לאחר שהבין את העליונות של המכונית, ואחרי לא מעט כסף שפורשה שילמו לו.
מארק היילס הוא אכן עיתונאי רכב מוכר וידוע בבריטניה, שגם מתחרה בקטגוריות שונות, החל מקאטרהמים וכלה במכוניות ספורט דרך TVRים- והוא נהג לא רע בכלל, שכמה וכמה נצחונות באמתחתו. יש פה עניין של ביש מזל, כי אכן מדובר במכונית מרוץ שמעטים הנהגים שלא הרסו לה מנוע, וזה עוד בימים בהם התחרתה, לפני יותר מארבעים שנה.