lulisa

קניתי שמן מתאים מהכתובת הבאה: [email protected] http://moto-depot.co.il/product_info.php?manufacturers_id=59&products_id=5585&g_scroll=504 המוצר מכיל את התוסף. זה יקר... אבל אוברול יקר יותר. החנות ברחוב סלמה ת"א יפו.

מהשאלה שלך אני מבין שאין לך אמפרמטר (זו הדרך המדוייקת לבדיקה) - אבל יש לך וולט מטר. התנע, ואז העמיס את המצבר ככל האפשר: הדלק את כל האורות וכו'. תבחין בירידת מתח מסויימת. עכשיו הגדל את הטורים. תצטרך לחוות עליה במתח. אם לא - יש בעיה בטעינה.

כדי לקבל חוויות מיד ראשונה בעניין, קרא כאן: http://wp.me/pXLKy-3 חלק תשיעי - הרובר באמריקה. הקיצור: על הרכב להיות בן עשרים וחמש ומעלה, אחרת עליו לציית לתקנים אמריקאיים - ולכך אין שום סיכוי.

הם עושים במקום רק לוחיות מרובעות. כאמור, את הלוחיות המאורכות הם מזמינים מירושלים. הזכר להם זאת.

מנסיוני, אתה יכול לבקש אותם במכון רישוי (אני הזמנתי במכון אלן בחולון). הם מעבירים את הבקשה לירושלים, שם יש בית-מלאכה המיצר אותם. לוקח בערך שבועיים עד שהלוחית שהזמנת מוכנה.

אני מצרף את הוראות הכוונון המקוריות, ציור המראה את מערכת השסתומים של המיינור, והוראות כיוונון מפורטות מתוך ספר המשתמש של הרובר 10 שלי (1946). שתי מערכות השסתומים של מנועים אלה דומות מאד. שים לב ששסתומי פליטה עם מרווח קטן מדי יכולים להישרף. אני משתמש תמיד במד-וואקום כדי לוודא שכוון השסתומים וההצתה אופטימלי. סימנתי ב A ו B את אום הנעילה ובורג הכוונון. נתוני המיינור לקוחים מתוך ה motor trader service guide vol. 5 עמ 65 ואילך.

התרשמותי הברורה היא שלא קראת (ער?) את מה שכתבתי. שוודיה עברה מ80% כלי רכב "בצד הלא נכון" ל 20% "בצד הלא נכון" ללא הבדל בשיעור התאונות (לאחר שלוש שנים) - למרות שבינתיים גם הגבילו את המהירות והנהיגו בדיקות רכב שנתיות. אז לא היה ניסוי יותר גדול מזה בהיסטוריה, ותוצאותיו חד-משמעיות. בינתיים חפרתי עוד בנושא ומתברר כי באופן עיקבי רק מדינות לא נאורות או 'דמקורטיות מתעוררות' אוסרות כליל את השמוש והיבוא של רכבי "הכוון ההפוך" לתחומן. לאוס למשל, בגלל הברחות רכב גנוב מתאילנד... באוסטרליה מותר ליבא מכוניות כאלה (שם זה LHD) אם גילן גדול מ 15 שנה והן יקבלו רישוי כרכבי אספנות. בניו-זילנד גם זה, וגם אם מדובר ברכב חדש שרכשת באופן פרטי בחו"ל והשתמשת בו שם במשך 90 יום לפחות.

כמובן שמי שחושב שזולתו, בגדול, אידיוט - בטוח שהוא חכם גדול ואיתו תמות חוכמה ברמת הפסיק. אבל הסטטיסטיקה אומרת שרוב התאונות החמורות מתרחשות בכבישים האדומים, ובמקומות שאין בהם מעברי חציה מוארים ומגודרים, או שאין מעברי חציה בכלל. רוב העבירות שנמנו למעלה מעצבנות, מקוממות, מגעילות, מבצעים אותם חרא של בני אדם - אבל רק מיעוטן הורג. זה מה שמראים הנתונים. אי שמירת מרחק הורגת, אבל אותה לא אוכפים, זה קשה ויקר. העדר שוליים הורג, העדר גדר הפרדה הורגת, כבישים דו נתיביים הורגים. אבל לשנות את זה עולה המון כסף וזה מוקדש לבניה בשטחים. משוחחי הטלפון מורתעים רק אם יש נוכחות משטרתית מסיבית - אבל זו עולה כסף (והשנה אף קיצצו בתקציב משטרת התנועה). בקיצור, כלי רעם לזעם ולתסכול - ותרומה אפסית או שלילית (בגלל האשליה) לקטל בדרכים.

תקנות שגויות המבוססות על טעויות נפוצות. שתי ההנחות העומדות בבסיס התקנות הן: אדם מפחד יותר מנקודות, קנס או שלילה מאשר מנכות, אובדן חיים, או רכוש (האזרח אידיוט); רוב התאונות נגרמות מזדון ולא משגיאות (האזרח מנוול). לשתי ההנחות הללו אין כל בסיס, והמחקר חוזר ומפריך אותן פעם אחר פעם. הורדת מספר התאונות נגרמת ע"י: א. שיפור התשתית, כך שתהיה יותר סלחנית לשגיאות ב. נוכחות משטרתית מסיבית בדרכים, המרתיעה ללא שום קשר לחומרת העונש. זה חזר והוכח ברחבי העולם. אבל מה? שני הגורמים הללו עולים כסף, הרבה כסף. ומכיוון שלממשלה, ולשר הנפוח, לא באמת איכפת מהמלחמה בתאונות קל לה וזול לה להסיר את האחריות ממנה ולזרוק אותה על כתפי הנהגים, לתפוס קורבנות אקראיים ולהקריב אותם כשעיר לעזאזל על מחדליה.

לא... אם נוזל הקירור היה נוזל לא פולרי (למשל אתילן גליקול) לא היו משתחררים שום יונים. "המתח החשמלי" הוא גלווני וקיים רק כשמסלול הזרימה של הנוזל מכיל מתכות שונות, כך שב"מנוע אלומיניום" אמיתי הבעיה לא קיימת. נוזל קירור טוב מכיל קוטלי יונים. בכלי רכב רבים מערכת הקירור סגורה וחתומה - אל תפתחו אותה כדי להחליף נוזל! זו תהיה טעות גסה.

באתר הויקיפדיה המוקדש למעבר שוודיה מנהיגה בצד שמאל של הדרך לנהיגה בצד ימין http://www.whitemaps.co.il/Dagen_H מצאתי כי אחת הסיבות למעבר היתה בטיחותית. "כ 80% מהמכוניות בשוודיה היו אז בעלות הגה שמאלי" נאמר שם, "והנסיעה בשמאל הדרך גרמה לריבוי תאונות, בגלל השטח המת בעקיפה. ואמנם, לאחר המעבר, חלה ירידה משמעותית במספר תאונות הדרכים". זה קצת הפליא אותי (אף כי פירוש הדבר כי אפילו כשעשרים אחוז מכלי הרכב בדרכים הם בעלי הגה ימני המצב טוב) והחלטתי להתעמק קצת בעניין. מצאתי את זה: http://www.volvoclub.org.uk/history/driving_on_right.shtml וכך כתוב שם: בד בבד עם המעבר לנהיגה בימין הונהגו עוד שתי תקנות: 1. חלה הגבלת מהירות. בחודשים מיד לאחר השינוי 30 קמ"ש בשטח בנוי וחמישים מחוץ לו. אחרי כן הוגדלו המהירויות המירביות. אבל עד אז לא היתה בשוודיה הגבלת מהירות כלל. 2. הונהגה חובת מבחן שנתי לרכב והורד מספר רב של כלי רכב לא בטיחותיים מהכביש. עד אז לא היה נהוג בשוודיה מבחן שנתי. אכן, שני פרטים זניחים וחסרי השפעה על הסטטיסטיקה, לא? אולם, וזה הפרט החשוב ביותר: תוך שלוש שנים חזר קצב התאונות והתייצב על מה שהיה לפני המעבר. נכון שזו הוכחה משכנעת לכך ש"נהיגה כשההגה לא בצד הנכון" היא מסוכנת?

לא ברובר שלי, למשל. לוח המכשירים נמצא במרכז וזהה לחלוטין בפרטים בהם ההגה ימני או שמאלי. בציורים ניתן גם לראות את סדר הדוושות, כוון מפתח ההצתה וההילוכים. כאמור, הם אדישים למיקום ההגה.

קיבול החום הוא גורם חשוב ב"כושר הקירור". נוזל עם קיבול חום אינסופי לא יהיה זקוק אפילו להזרמה... למים קיבול החום הגדול ביותר בין הנוזלים. הוספת אתילן גליקול מעלה את טמפרטורת הרתיחה שלהם ומורידה את טמפרטורת הקפיאה שלהם ולכן יש בה צורך בסוגי אקלים מסויימים, או בהעפלה על הרים גבוהים במיוחד. אבל התוספת הזאת מקטינה את קיבול החום. לכן ככל שיפחת אחוז האתילן גליקול כן ישתפר כושר הקירור. בארץ ניתן להסתפק בתוספת מינימלית.

איך לעזאזל ניתן לשכנע את המחוקק ואת הציבור שהסכנה מדומה ומופרכת? שאינה נתמכת בשום סטטיסטיקה אלא בתחושות בטן של כאלו שלא ניסו ואין להם מושג? בנימוקים אוויליים בלבד? כשהומצאה תאורת הגאז ניסה הממציא לשכנע את עיריית לונדון להשתמש בה. חברי המועצה התנגדו בכל תוקף והיו בטוחים שהפנסים יתפוצצו ברגע שיציתו אותם. היתה על כך תמימות דעים של הציבור ומנהיגיו. הממציא הזמין את כל חברי העיריה למסיבה גדולה באחד האולמות. כשהגיעו נעל את הדלתות והודיע כי הוא עומד להצית את פנסי הגאז. פרצה פניקה עצומה. המחוקקים טיפסו על הקירות ורמסו זה את זה בנסיון נואש לברוח. ואז הצית הממציא את הפנסים - וחוץ מאור לא קרה כלום. שום פיצוץ. וללונדון היתה תאורת רחוב לפני כל עיר אחרת בעולם.

ממש לא, וחבל שלא היית מרוכז כשקראת את תגובתי. מימי נפוליון הונהגה נסיעה בצד ימין של הדרך בארץ ישראל, כלומר מזה כמאתיים שנה. אחריו המשיכו בכך התורכים, ואחריהם המשיכו בכך האנגלים, ואחריהם ממשיכה בכך מדינת ישראל. אולם, בימי המנדט היה מותר ליבא לארץ כלי רכב עם הגה ימני, וכמובן להשתמש בהם בדרכים. היה עליהם חובה להציג סימון של הגה בצד שמאל של הרכב מאחור, והיתה חובה להתקין איתות חשמלי ברכב (סמפור - לא היה אז איתות מהבהב). אלה מכלי הרכב הללו ששרדו בישראל ממשיכים לנסוע בה עד היום. לא נרשם מעולם אחוז חריג של תאונות דרכים בהם היו מעורבים כלי רכב אלו.

עד לפני כמאתיים שנה רוב התחבורה, בכל העולם, התנהלה על ידי רכיבה או על ידי עגלות רתומות לבהמות. הדרכים היו מסוכנות, ופרש\עגלון היו מזויינים בחרב. שולפים את החרב מנדנה ביד ימין ולכן עדיף שהאויב יהיה מימין. אי לכך יש לרכב\לנסוע בצד שמאל. כך התנהלו העניינים בעולם עד מלחמות נפוליון. נפוליון, במסגרת נסיונותיו לשנות ולהפוך את העולם, ולהשליט עליו את חוקיו, שינה גם את צד הנסיעה - וזה נשאר מימין בכל מקום שנפוליון כבש, ואצל בני בריתו. במקומות שהוא לא כבש - האימפריה הבריטית בראש ובראשונה, יפן, תאילנד וכו' - נותרה הנסיעה בצד שמאל. את מצריים ואת ארץ ישראל כבש נפוליון כידוע (עד עכו). שתי הארצות נשלטו עד אז על ידי הממלוכים. אחר כך חזרו לידי העותומנים. כשחוסלה האימפריה העותומנית, בסוף מלחמת העולם הראשונה, נתן חבר-הלאומים את המנדט על ארץ ישראל לבריטניה. זו חוקקה את חוק רציפות הממשל שהשאיר את החוק העותומני על כנו, עם שינויים הדרגתיים. במסגרת הרציפות נשארו גם תקנות התנועה, המשקלות והמידות על כנן. האימפריה העותומנית עצמה היתה, בסוף המאה התשע-עשרה ראשית המאה העשרים, תחת השפעה גרמנית, וגרמניה נכבשה, כידוע, על ידי נפוליון. אי לכך התנועה בארץ היא בצד ימין עם הגה שמאלי, יחידת האורך היא מטר והמשקל קילוגרם וכו' וכו'. הבריטים לא שינו זאת במסגרת תקנת הרציפות.

על האחים שחר ונפלאותיהם, בפרט בהתאמת מיסבי קליפה לטלטלים הזקוקים למיסב יציקה קרא כאן: http://wp.me/pXLKy-3 פרק שמיני. אגב, לפני כחצי שנה ביקרתי אצלם. המקום היה ריק וחסר עבודה. הוסבר לי אז כי יש שפל בענף. על עוד עבודה (מאד מוצלחת) שעשו לי תמצא כאן: http://wp.me/pXLKy-1F

סביר שהוא מקורי. ראה פרטים בעניין כאן: http://vol240.blogspot.com/2006/07/solex-carburetor-diaphragm-fixed.html קרבורטור זניט-סטרומברג היה למנוע 2.1 ליטר, ראה כאן: http://www.vlvautoparts.com/Carburetor-kit-Volvo-240-_l_EN_r_108_i_1282.html

תצרוכת הדלק תלויה בין היתר בצורת הנהיגה. יש לזכור כי המהירות המירבית החוקית בשנים ההן היתה 40 קמ"ש, והכבישים נסללו בהתאם, כלומר שיפועים מתונים ביותר (ולכן הרבה פיתולים בכביש). מישהו הסביר לי פעם כי המהנדס הבריטי שתכנן את הכבישים בארץ היה אירי שיכור. כשהגיע הרגע לסמן את התוואי הוא הלך לאחור והשתין. הסיבה האמיתית היתה כמובן שונה... מאז עברה האחריות על הכבישים למע"ץ והם הלכו עם השנים וגוהצו. פה ושם עדיין ניתן לראות את התוואים הישנים, המפותלים. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%A2_%D7%94%D7%90%D7%97%D7%99%D7%95%D7%AA_%28%D7%A7%D7%98%D7%A2_%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9%29

"בשנת 1937, באחת הנסיעות שלי, אירע לי נס. הייתי בדרכי מתל אביב לבן שמן בכביש עוקף לוד כשלפתע כבה המנוע. ירדתי ממושבי וגיליתי רטיבות מתחת למיכל הדלק. הבנתי שהמיכל נקוב ויבש. באוטובוס היו בעיקר נשים וילדים. הסברתי להם את המצב ואמרתי שאני חייב ללכת להביא בנזין. הם נלחצו מאוד, אך ניסיתי להרגיעם ורצתי דרך השדות, כדי לקצר את הדרך, לשוק של לוד. הייתה זו שעת הצהריים ובכיכר העגולה של השוק, שסביבה חנויות ובתי קפה, היו ערבים רבים. הם הבחינו בי ונדהמו איך יהודי מעז להסתובב בעיר. נכנסתי לחנות וביקשתי מן המוכר פח בנזין. הוא הביט בי ואמר: השתגעת? הלוא ישחטו אותך פה! עניתי לו שאין לי ברירה, כי אזל הבנזין באוטו שלי והשארתי אותו בדרך מלא נשים וילדים. מיד קרא החנווני לילד כבן 12, נתן בידו פח בנזין וציווה עליו להביאו לאוטובוס. אותי הוא הוציא בדלת האחורית ויושבי הכיכר לא הבחינו בי. כך הצלחתי להגיע בשלום הביתה.” כך סיפר, בשנת 1980, נהג אגד הותיק נתן קליביצקי זכרונות מתקופת ה"מאורעות" (1936 – 1939) או בשמה האחר – המרד הערבי. http://www.egged.co.il/main.asp?lngCategoryID=9133 כן – חלק ניכר מהדלק לא נמכר בתקופה הנ"ל בתחנות דלק, ולא הוזרם למכוניות באמצעות צינור וידית לחיצה נוחה לשמוש. רוב הדלק נמכר בחנויות מכולת וכדומה, בפחים. בדרך כלל קיבול כל פח היה 10 ליטר, אם כי היו גם מידות אחרות. אוסף גדול של פחי דלק מהתקופה ניתן לראות כאן: http://www.basdevoogd.nl/fuel_cans.htm אי לכך נמדדה גם תצרוכת הדלק של של מכוניות ב"קילומטר לפח". הרי כמה דוגמאות ממודעות מן התקופה ב"בוסתנאי". (אגב: עבה"י פרושו עבר-הירדן, הגדה המזרחית – כיום ממלכת ירדן). וגם: http://wp.me/pXLKy-6P

אז מה אני יכול לעשות בפועל כדי לעזור להסיר את סכנת איסור הרישוי על רכב בעל הגה ימני?

געוואלד! כבר 42 שנה אני נוהג בבטחה בכבישי הארץ עם רובר 10 מודל 46 בעלת הגה ימני. המכונית עצמה נוסעת בכבישי הארץ מזה 64 שנה (עם הפסקה של ארבע שנים בארה"ב) - וכמו שאמר אברהם שפירא: "כל ימי חיי לא הרגתי ולא נהרגתי!" בתקנות החדשות אני מריח אפשרות של מניעת המשך השמוש במכונית - מטענות כזב של חוסר בטיחות, טענות המושמעות מפי אטומים שמעולם לא נהגו במכונית שכזו, ושדבר כנראה לא יזיז אותם מקיבעונם. ההיסטוריה של 26-069 היא הוכחה ניצחת שאין בין הגה ימני וחוסר בטיחות ולא כלום. איך להעביר את רוע הגזרה? איך לפקוח עיני עיוורים?

נברתי השבוע בכרכים ישנים של הירחון הנשכח "בוסתנאי", מהשנים 1935 – 1939. “בוסתנאי" היה ירחון התאחדות האיכרים בארץ-ישראל, והיה מיזוג מוזר של עיתון לענייני ספרות ופרדסנות. ערכו אותו משה סמילנסקי וטוביה מילר, שניהם פרדסנים רחובותיים ואנשי ספר. משה סמילנסקי ידוע כסופר וכאבי הפרדסנות בארץ. טוביה מילר ידוע קצת פחות. הספריה הנהדרת שלו מתוארת בספר מיקדמות של ס. יזהר (עמודים 207 עד 211): “יום אחד, בלי הודעה מראש, נתגלתה הספריה של אדון מילר... והוא מוזמן פנימה, ועולה במדרגות העץ ההן לקומה השנייה בבית המיוחד הזה ברחוב מנוחה ונחלה שקוראים לו גם רחוב המיליונרים... שם, בפנים, גדולה וסביב סביב היתה הספריה עם אין ספור המדפים שלא זוכרים מהם אלא את שחור קוויהם המאוזנים ההם, שמעליהם ומתחתיהם היו זקופים כרכי הספרים ההם, מאות, אלפים, רבבות, יותר, ספרים ועוד ספרים רובם כהים והאחדים שהיו אדומים או כחולים או ירוקים רק הדגישו את כהות כל הספרים, אלפי אלפים מכורכים, ישרים, זה אצל זה, בחדר העצום הזה, שנראה כאולם... אדון מילר עצמו, איש לא גבוה עם זקנקן קטן, פרדסן גדול, שבניו רוכבים על סוסים, ובפרדסו הגדול שם הבריכה הגדולה ההיא, ושאיננו מרבה דברים, אבל הוא חבר טוב של הדוד משה... ספרים בעברית על ארץ ישראל, ועל חקירות ועל חפירות ועל תגליות, וקבצים של מפות, ומעבר מזה היו פתאום גם ידידים מהוצאת שטיבל ומהוצאת מצפה ומהוצאת מוריה ושמות מוכרים לו, והלאה היו ספרים על חקלאות כנראה, ועל צמחים ועל מחקרים.“ כך התפרסמו בו צד בצד שירים חדשים של שאול טשרניחובסקי עם מחקרים מעמיקים על ספיגת מי השקאה באדמות שונות. הפרדסנות היתה בשנות השלושים הענף הכלכלי מס' 1 בארץ ישראל, ואין פלא שהרחוב בו גר מילר נקרא "רחוב המיליונרים". הציבור אליו פנה "בוסתנאי" היה איפה ציבור איכרים אמיד יחסית – והדבר מתבטא במודעות שהתפרסמו בו: מצד אחד מודעות על זבלים, נייר אריזה ואמצעי שינוע לפרי הדר, ומצד שני מוצרי מותרות: מקלטי רדיו, מקררים חשמליים – ומכוניות. בחרתי להביא כאן שלוש מודעות, לדוגמה, למכוניות מוריס. לצערי כרכי "בוסתנאי" שבספריית אוניברסיטת תל-אביב מתפוררים ממש וקשה לצלם מהם צילומים טובים בלי להזיק להם – ומזה בקשתי להימנע, זה פוגם מעט בשלמות המודעות. המודעה הראשונה היא משנת 1935. שנה לפני-כן הפך ויליאם מוריס ללורד נאפילד ומכר את "מנועי מוריס" ל"קבוצת נאפילד". הקבוצה עסקה באותה עת ברכישה אינטנסיבית של מפעלים מענף הרכב: וולסלי, ריילי ועוד, כמו גם מפעלי כבישת פח, יציקה וחישול, את יצרנית הקרבורטורים ומשאבות הדלק SU וכיו"ב. המטרה היתה ליצר הכל בעצמם (בניגוד גמור ל out sourcing של ימינו). מפעלי היצור עצמם עברו הסבה לסרט נע כאשר האידאל הוא מפעל פורד בדירבורן, מישיגן. שנת 1935 היא גם השנה האחרונה בה מייצרת מוריס דגם מכוניות בעלת אשיה ומרכב נפרדים. מאז והלאה היא עוברת ליצור דגמי מכוניות אחודות - "מונוקוק". המודעה עצמה כתובה ב"תרגומית", כלומר באנגלית במילים ומונחים עבריים, ברובם תרגום מילולי כושל של ביטויים אנגליים. חלק מהם הצלחתי אולי להבין. “מעצור מפורר טרמוסטטי" הוא כנראה וסת טרמוסטטי לרדיאטור. “מעצור גלגל חופשי" עשוי היה להיות בקרת free wheel (כמו ברובר), אילולי, למיטב ידיעתי, לא היה למוריס 8 free wheel. “מקשר אוטומטי בנדיקס" הוא כנראה אותו חלק במתנע המשחחר אוטומטית את המתנע מגלגל התנופה מרגע שהמנוע התניע. המעצורים הם בוודאי מעצורי לוקהיד ולא לוקהיר (סתם שגיאת הגהה). אבל מה היא שיטת ההפרשה? ומדוע היא ולא אחרת הופכת מכונית למושלמת? מישהו יודע? לא סתם שיטת ההפרשה, אלא "שיטת ההפרשה בכל, לא רק במכונה כי אם בגוף המכונית בבנין הפנימי ובשלד". האמנם שיטת ההפרשה היא שיטת הסרט הנע? ומדוע זה הופך את המכונית לטובה יותר? עוד מעט הערות על המודעה ועל מה שהיא משקפת. מכונית, אפילו לאיכר עברי במולדת המתחדשת היא מוצר ראווה: “אלה הן מכוניות שאנשים עומדים להסתכל אחריהן". בירושלים של שנת 35 יש כמאה טלפונים (מס' הטלפון של סוכנות מוריס הוא 61). בחיפה כבר יש תשתית ללמעלה מאלף (1241), אם כי המודעה השניה מלמדת כי השדרוג נערך באותה שנה (טל 62). כדי להוסיף בלבול – הטלפון של האחים אבו נסאר במודעה השלישית הוא 758. גם תעלומה זו מחכה לשרלוק הולמס שלה. (עוד על הצפרדע כאן: http://wp.me/pXLKy-7c)

יש המשך! "הצפרדע הגדולה והסולם הגדול של אבא" http://wp.me/pXLKy-94 זה אחד לפני האחרון.

ועוד באותו עניין: http://www.youtube.com/watch?v=KkUCYGYet5k