אנלוגי

.....

כלל אצבע - ברוב המקרים יכולות הסטילס של מצלמות וידאו יהיו גרועות הרבה יותר מיכולות הוידאו של מצלמות סטילס. הבחירה תלויה במה חשוב לכם יותר, ועם מה יותר נוח להסתובב ולתפעל. אני נוטה לכיוון מצלמת הסטילס, מה גם שמנסיון של חבר עם מצלמה דומה של אולימפוס (לא זוכר דגם מדויק) - הן קשוחות לאללה ועמידות בטירוף, והתוצאות לא רעות יחסית לקומפקטיות אחרות עם נתונים דומים (אבל - נחותות משמעותית מ-DSLR או קומפקטיות רציניות יותר). שקול אולי מארז חסין מים לסלולרי, לטובת צילום בגיחות מזדמנות מתחת למים, בהנחה שיש איתכם גם מצלמת סטילס טובה.

חישוב נגד - לא יודע את התשובה, אבל אציג את המשוואה: 30 שנות שירות בצה"ל בבזבוז זמן משווע של צביעת גזעי עצים בלבן והמצאת סיסמאות מפגרות לשלטי המחנה+שלושים שנות פנסיה נכבדה על חשבון הציבור=?

מתמודדים טוענים: מתקשים להתפרנס בגלל "המירוץ למיליון" אתחיל בגילוי נאות מתנשא: מעולם לא צפיתי במירוץ למליון, מעולם לא הייתה לי טלויזיה ואני בז לכל תרבות הסלב שכל תרומתם לאנושות היא הצלחתם לשכנע איזו מלהקקית או מפיקאצה שהם יביאו לה רייטינג שיאפשר לה למכור יותר פרסומות. Having said that, אני חושב שזו כנראה הכתבה הבכיינית ביותר שקראתי בזמן האחרון. כאילו, קיבלתם וואחד טיול מטורף בעולם. קיבלתם מה שחלמתם עליו (כנראה) כל חייכם, חשיפה בערוץ 2! העליתם באופן משמעותי את סיכוייכם לקבל קמפיין סוג ז' לשמפו לשערות הגב. אני מאחל לכם, בכייני המירוץ למיליון, שאלה יהיו צרותיכם. יש לי הרגשה שההשפעות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח של חשיפה קצרת מועד יהיו חמורות פי כמה. דייסה אצל רושפלד הזמנתם? בתיאבון אכלתם? אל תבואו בטענות כשמגיע החשבון, או כשהבטן כואבת אחרי שדחפתם אותה בשלוק אחד.

אני כ"כ שמח שאתה קורא את הביקורת שלי כמו שהתכוונתי, ע"מ לשפר ולעזור. חיכיתי לתגובתך, וירדה לי אבן (טוב נו, חלוק נחל) מהלב כשראיתי שלא נעלבת. פעם למדתי צילום. היו לנו משימות שלאחריהן ביקורת עבודות. היה לי מרצה שלפעמים היה מאוד בוטה בהערותיו, אבל עינו הייתה חדה, ושכלו וחושיו האמנותיים היו מרשימים. אין לך מושג כמה אנשים היו נעלבים ממנו עד בכי. אני יכול להבין את זה, סה"כ בתחומי אמנות אין באמת נכון ולא נכון, יש דעה וטעם. אבל בכ"ז, אני מצפה ממי שבא ללמוד מלאכה מסויימת להקשיב לאוטוריטות בתחום. בכל פעם שהיה אומר לי "נהדר, קלעת בול" או "אין לי מה להעיר על העבודה הזו" הרגשתי שזה מיותר, זה לא מקדם אותי כלל. שוחחתי איתו אישית על העניין וממש ביקשתי ממנו שיתאמץ למצוא את השלילי, כי רק מזה יכולתי ללמוד. אם כבר בלימודי הצילום ואמנות עסקינן, אז עוד סיפור: פרוייקט סוף שנה, כל אחד צריך לבחור נושא ולהרים מס' עבודות לתערוכה. אני בדיוק הייתי בתקופת ניסויים מופרעים ואתגור כל מה שחשבתי ש"נכון" בצילום (ז"א - עשיתי ההיפך). לא ממש ידעתי להסביר מה הקו המחבר בין העבודות שלי, או מה מניע אותי, אבל הייתה לי תחושה טובה. כחלק ממשימת האתגור העצמי הזו החלטתי שאני לא מוכן לספר ולהסביר את תמונותי, עד לאחר שאשמע מה דעתם של המבקרים (כדי לא להטות אותם לכאן או לכאן). זו גישה מעט ילדותית, אבל כמו שאמרתי, זה היה מזמן. יום אחד הביא המרצה אמנית מפורסמת מתחום הצילום להשתתף בביקורת. היא פנתה אלי וביקשה שאספר לה מה עומד מאחורי עבודותי. ביקשתי ממנה בנימוס שקודם כל תגיד לי מה דעתה. היא לא הסכימה והתחיל ויכוח בו טענתי המרכזית הייתה שאני יכול באמצעות רהיטות דיבור וטענות מנומקות לספר לה מה שבא לי, אבל זו לא תהיה האמת וסתם יגרור אותה לאיזורים לא קשורים. בסוף הויכוח היא לא הייתה מוכנה להתייחס אליהן כלל. זה שעשע אותי, וגם אמרתי לה את זה - מה שהיה משכנע אותה להתייחס לתמונות הוא בדיוק מה שגרם לה לא להתייחס (נתינת משקל למילים ולא לעבודות עצמן). בתערוכה היינו צריכים לשים טקסט קצר המספר על העבודות. אני החלטתי שלא אשים. מי שירצה לשמוע מה יש לי להגיד, שיבוא אלי אחרי שצפה בתמונות. זה גרר קצת התנגדות מהמרצים, אבל בסוף הוסכם שאעשה מה שאני רוצה (הערת אגב - בערך כמו בכל מסגרת אחרת בחיי שניסתה לכפות עצמה עלי). בהחלטה של הרגע האחרון נשברתי וכתבתי איזה קשקושון, שהמשפט שבחתימה שלי פתח אותו (סוגריים אחרונים להודעה זו - המשפט לקוח משיר של רפי פרסקי, משורר הביבים הגאון). קיבלתי בערך את אותה כמות מחמאות על הטקסט כמו על העבודות. זה הרגיש לי כ"כ זול, ורק חיזק את אמונתי בדעתי הראשונית. לקח לי כמה שנים להפנים ולחבר את כל הדברים האלה, ולהבין שכנראה טעיתי. זה לא נכון לנתק את היוצר מהיצירה, ולכוונה יש משקל רב ביכולת של הצופה להעריך את היצירה. ההבנה של משמעות העבודה וכוונת היוצר פותחת כ"כ הרבה אופקים ודרכים להנות מהיצירה, ונותנת לה ערך מוסף מעבר ליפה או לא יפה, אוהב או לא אוהב. ממצב בו הייתי הולך לגלריות ומתעלם לחלוטין מדבר האוצר או היוצר, הפכתי לקורא אדוק של הטקסטים האלה. אבל עדיין - קודם כל מסתכל וסופג את התערוכה, אח"כ קורא, ואח"כ עושה עוד סיבוב. חפרתי, אבל באמנות כמו באמנות - אין דבר כזה שאין מה להגיד.

השתגעת? יש לך מושג כמה זה 12 שנה בשנות כפית? אין לי פטיש לזקנות, אם כי אני חייב לציין שהיא שמרה על עצמה.

אין לי שורשים טורקיים, ולמרות מעט הדם האנגלי שזורם בעורקי קוביות סוכר לא היו אצלנו. מה שכן, החזרת אותי לטיול באוסטרליה בטרמפים אחרי הצבא, אז קניתי קוביות סוכר לאחר ניסיון כואב עם סוכר רגיל שנשפך בתיק. קוביה בפה ותה חם, איזה כיף! אגב, לפני כמה זמן מצאתי שקית בד של סנדלי שורש (התיק האולטימטיבי למטייל) מהטיול ההוא, ובו - חוץ מכמה שטויות - הכפית שלי! מדהים איך אפשר להיקשר לדברים הכי שוליים.

לא אלך על קאנון, נראה לי דוקר ברגליים.

מעניין, כבר ביקשו ממני הצעת מחיר, אבל לא נתקלתי מעולם במחווה המטופשת הזו. הראשון שיעשה לי את זה אני עושה לו פוווו על האצבע.

מזל טוב! לא רק ותיק, גם מהטובים ביותר!

אפודות? לפני כמה ימים ראיתי גולדן עם נעליים.

עדכון תקופתי: סנטר. הזקן עדיין גדל לאיטו על הצלקת, אם כי אני מגלח כך שאוכל לראות את הצלקת כדי לעקוב אחריה. היא כבר הגיעה למצב בו אוטוטו אוכל להוריד את הזקן. חבל, אני קצת מתרגל אליו. אתמול בחנתי את המצב מקרוב בעזרת מראה של אופנוע של חבר, ולזוועתי גיליתי שאני מזדקן. אחרי שתלשתי ממנו שערת שיבה לפני כמה ימים גיליתי עוד כמה. סססאמק, אבל לזה הייתי מוכן. למה שלא הייתי מוכן הוא לגלות שאני בכלל זקנה אנגליה, כיוון שמצאתי שערה כחולה. בחינה מדוקדקת גילתה שנשאר חוט מהתפרים! פחדתי למשוך אותו כי לא ידעתי מה קורה בפנים, הלכתי למרפאה ותוך כדי שאני מבקש מהאח לבדוק את המצב לפני שהוא מושך ולחפש אם לא נשארו עוד - משך. למזלי זו הייתה רק שארית חוט ולא היה קשר בפנים. סוף טוב הכל טוב, אני סתם זקן. יד. מחלימה בקצב טוב סה"כ. פיזותרפיה וריפוי בעיסוק 3-4 פעמים בשבוע, עובד בבית. מבצע את רוב מטלות היומיום בצורה סבירה, עדיין לא מרים משקלים או מאמץ יותר מדי. מצליח לנגן בגיטרה באופן מוגבל, אבל זה עוזר לי מאוד. כואב. לפעמים מאוד כואב, בעיקר בטיפולים. נושך שפתיים ולומד לאהוב את הכאב, הרי הוא יהיה איתי עוד זמן מה. לא משתמש במשככי כאבים, מנסה לתרגל קצת מדיטציות שאני ממציא לעצמי (תנשום לתוך היד). בשילוב עם אחד התרגילים מהפיזותרפיה בו אני מצמיד את שתי כפות הידים מתחת לסנטר כמו מהרישי, והזקן המלבין - אוטוטו אני שם: נראה לי אני עובר לסיטאר.

בעיה רצינית. גם אצלי ברחוב זה המצב. הרחוב שלי מוצל ברובו, כך שהשלוליות נשארות לאורך זמן. הוא גם צר ודחוס בניינים, כך שהריח ממש כבד. למזלי לא מריחים אותו בבית. אין לי ממש פיתרון לעניין, למרות שעלו לי כמה רעיונות: בעלי הכלבים, נסו להרגיל את כלבכם או אפילו לאלצו להשתין על חול, בין אם זה בגומות העצים או בגינה. חפשו את הנקודה הקרובה ביותר לביתכם שהשתנה בה לא תשאיר מפגע ריח, והתחילו כל טיול בהליכה מהירה לשם. הכלב יתרגל מהר מאוד. השתנה על המדרכה בהרבה מקרים היא יותר גרועה ממס' 2, אותו אתם אוספים (ועל כך תודתי). אולי ניתן לייצר איזה מנטרל ריחות נוזלי או אבקתי, משהו על בסיס סודה לשתיה, אותו ישפוך בעל הכלב על שלולית השתן במידה והיא על המדרכה. דבר אחד חשוב לזכור - הכלב אינו אשם! הפתרון חייב לבוא מהבעלים.

זה רדיו? אגב, שלחת אותי לבירור מעמיק ומשעשע מאוד, ואני נאלץ להודות שצדקת. מחצצרץ.

מתוך כתבה במוטו, גיליון 302, מאי 2013, הגיליון האחד לפני סגירתו הסופית.

מתעלק: חומצת מלח טובה למרצפות הרגילות האלה של פעם, 20X20 ס"מ? אם לא, מה כן? אקונומיקה לא עוזרת, מדובר על לכלוך ענתיקה. הרצפה אצלי לא אחידה, יש קצת הפרשי גובה וסדקים. האם יש חשש שהחומצה תחלחל ותגרום נזק? איפה קונים חומצת מלח? תודה.

דריש, לא מדובר על קימה לאישה מפני שהיא אישה. על זה אני מניח שכולנו מסכימים. מדובר על התחשבות בחלש ממך. כיוון שכולנו אנשים שונים, ההגדרה הזו יחסית. קח לדוגמא החזקת הדלת שנתפסת כמעשה ג'נטלמני של גבר לאישה. אני מוצא עצמי עושה את זה הרבה בלי בכלל לחשוב על מי בדלת, פשוט אם אני מגיע עם עוד מישהו לדלת באותו זמן ותפסתי את הידית - פותח ונותן לו להיכנס. לא באמת עוצר לחשוב על למה זה. לא מזמן שמתי לב שאבא שלי עושה את זה, כנראה זה נקלט ממנו. בעקבות חוויה חדשה מהיום אני מוסיף עוד כלל - אם אתה מעשן בתחנת האוטובוס עשה זאת מחוץ לתחנה עצמה. אם הגיע האוטובוס ואתה גונב שאכטה אחרונה, רוקן את העשן מריאותך בחוץ, ועדיף עוד כמה נשימות לפני שאתה עולה. היום ראיתי גברת מבוגרת עושה את שני הדברים, אני יכול להישבע שהיא נשפה עשן בתוך האוטובוס (אם כי עליתי אחריה אז אני לא בטוח). אגב, אני אומר את זה כמעשן שאינו רגיש במיוחד לריח סיגריות.

ככה זה בא"י, כולם קינגים. ואם אנחנו כבר שם, חכה שתשמע על סלע המחלוקת הנקרא דרך סלמה (Salame) במלעיל, או דרך שלמה (כשם הקינג). שתי הצורות נמצאות בשימוש, אך באגד החליטו שזה לא מקובל. מערכת הכריזה האוטומטית באוטובוסים שלהם מכריזה דרך Salma (במלרע).

נו, אתה יודע שלא מסבירים בדיחות. ע"מ להימנע מהכלל המאוד נכון הזה, אתייחס להערתי הקודמת בנימה רצינית. קודם כל, כל איזור חיוג 03 ות"א בפרט הוא בלתי נסבל באוגוסט. יש רחובות עם נסיבות מקלות, חלקם מובילים לים למשל. בחלקם יש עצים וצל לרוב. חלקם רחבים ומרווחים. בחלקם אין תחבורה ציבורית. חלקם אינם מובילים לשום מקום מעניין במיוחד. בחלקם יש חנויות מגניבות. לא זה המצב אצל הוד מלכותו ג'ורג'. הוא לא מוביל לים, אין בו צמחיה או צל, הוא צר יחסית ומשמש נתיב תחבורה ציבורית די סואן. הוא רץ מדיזנגוף סנטר לאלנבי ותחילת שינקין, ועוד בעליה. החנויות שם הולכות ומדרדרות בואכה אלנבי/שוק בצלאל (להוציא את וינטג', חנות גיטרות יד שניה). עכשיו, דמיין עצמך הולך שם ברגל, נוטף זיעה, באמצע החופש הגדול, כשהרחוב עמוס בני תשחורת מזיעים ושאר מוכי גורל, ועטוף הכל בהמולת אוטובוסים. באמת הגעת לסוף ההודעה הזו בלי בלנדר מוט באף?

העריכה, הצילום והפוסט בהחלט נראים ברמה גבוהה. גם אני מצטרף לביקורת על איכויות המשחק של הגברת ועל הדיבוב. מוסיף גם זעזוע קל מהסטיילינג של הגברת. צר לי, אבל אחרי דקה וחצי נשברתי.

רציתי לכתוב אור יהודה, אבל שלך פי אלף מוצלח!

אני כ"כ מזדהה עם הסיפור שלך, הרי לכולנו יש חוויות כאלה ואחרות עם נותני השירות מטעם המדינה. אם אתחיל לספר לא אגמור, ולכן לא אתחיל. מה שכן, צחקתי בטירוף כשקראתי את זה. לא לאיד חלילה, מתוך ייאוש.

סופר בשבועות עדיין, אבל כבר לא בחודשים! זה לא טראומטי, פשוט הצטברו אצלי בראש כל מיני שטויות בנושא, ואני מנסה לפנות אותן משם לקראת החזרה לעצמאות תחבורתית. האמת שהפקתי המון לקחים בתקופה הזו, ממצב שבו לא יכולתי לדמיין את עצמי בלי רכב, אני די משוכנע שאמשיך לנסוע בתח"צ להרבה יעדים, במקום להזיז את האוטו או ללבוש את ציוד המגן לרכיבה (עוד לא החלטתי מה אקנה).

מעדכן בשמחה רבה שאני מצליח לנגן רגיל, ז"א לא ממש רגיל, עם פרק יד שמאל לא מכופף מספיק, ואצבעות שלא מצליחות לגמרי ללחוץ על כל המיתרים באקורד, אבל מספיק ע"מ לגרום לי הנאה מרובה. הפראמוס האדירה שלי (גיטרה אקוסטית די קטנה שקניתי פעם באיזה 30 ש"ח בשוק פשפשים בוורשה ועברה כאן תיקון והסבה למיתרי ניילון), שגם כשאני במיטבי לא ממש מפיקה צלילים מכוונים ב-100%, ממש נהנית מזה שגם אני מוגבל. יחד אנחנו מייצרים קקופוניה מתואמת, וכשלכל זה אני מוסיף את כישורי השירה הלא מאוד מרשימים שלי - בואו רק נגיד שאם השכנים שומעים אותי, הם או בוכים מצחוק או מתים להרוג אותי. ככה או ככה, אני מאושר! ואמשיך באיחור את השיחה שקטעתי - את החשמלית הראשונה שלי, איזו איבנז מעפנה ומגבר סאמיק רכשתי בגיל 15 אחרי קיץ של עבודה בבית האריזה במושב. הייתי תאילנדי. ברצינות, החלפתי תאילנדי ועבדתי רק עם תאילנדים. קיץ אח"כ מכרתי את הגיטרה ואת המגבר ברווח קל ל...תאילנדי. שוב הייתי תאילנדי אם כי הפעם גם גנבתי מדי פעם סיבובים על המלגזה, ובסוף אותו קיץ קניתי בידיים די רועדות את הטלקסטר שלי ומגבר מרשל. הגשמת חלום אדירה. בשנים האחרונות אני כמעט לא מנגן חשמלית, לא ממש יודע למה. מדי פעם אני מוציא אותה ומסניף את הריח שעולה מהקייס, זה בועט אותי בשניה לגיל 16. מדהים, אוטוטו 20 שנה והריח אותו ריח.

לקינג ג'ורג', באוגוסט? עזוב, חפש תחביב אחר, כמו לחטט באף עם בלנדר מוט.