gbguy

בדיוק קלעת בול. זו הייתה המטרה שלי כשרציתי פרידה. בגלל הצבתי את התנאים: 1. להסתדר עם המשפחה שלי לפחות לארוחות לחגים (משהו שלא נראה באופק). 2. שהיא תמצא עבודה. הפינוק שהיא חיה מהכסף שהיא לא מרוויחה, זה בשבילי לא ערכי ולא רוצה בת זוג נצלנית. אני לא אומר שאין עוד בעיות, אבל מבחינתי התנאים האלה הם וטו לבת זוג. היא לא רוצה לעמוד בזה, אז נפרד בקיץ.

1. אם חיים במצב של היום, היא יכולה גם לא לעבוד כל 4 שנים. אבל היא נשענת עלי. כשהיא אמרה שקשה לה, אמרתי לה שחשוב על מסלול מסוים שיהיה נוח. אני אעזור בהוצאות הבית (חשמל, מים וארנונה) ואוכל, והיא תתן לי סכום סמלי מהכסף של ההורים. כך שיהיה לה קצת כסף לבזבוזים. אני מאמין שבגיל כזה צריך לנסות להישען מההורים, ולכן בקשתי ממנה בחופש הגדול של הלימודים היא תלמד. השבוע שאלתי אותה, והתשובה היא "אם אמצא". כמו שהיא מצפה ממני להתנתק מההורים שלי ולהקים איתה ת"א משפחתי, כך אני מצפה ממנה. אך זו לא התמונה לפי מצב נתון. לכן הגיע הרעיון של פרידה. 2. בסמסטר הזה אני לומד 6 קורסים רשמים וקורס מקוון באנגלית (בסך הכל 7 קורסים). חשבתי שאוכל לעמוד על הרגלים ולשלב הכל ואני רואה שאין לי אפשרות. לכן בקשתי עזרה מההורים והם נענו לבקשה. הבעיה עכשיו שהעבודה לא מעוניינת להוריד ממני את הלחץ, אבל זה סיפור אחר. גם מצד שני, אני לא מסוגל לא לעבוד בכלל. בסך הכל זאת דרך מצוינת להעביר את הזמן ואפילו להנות. 3. עניתי בסעיף 2. אין לי לפחות חובות או הלוואות. אני מאמין גם אצלה.

רק פעם אחת מתחילת השנה האקדמית היא יצאה עם חברות. הבעיה בכסף התחילה בשנה הזאת (לפני כן הכל היה). לכן היא הפסיקה לצאת גם איתן.

כי אתה מוציא את זה מפורפורציות: אם אקבע שאני אצא איתה, היא כן תרצה. אבל לה יש הרגשה שזה צריך להיות הדדי היציאות. כלומר מבחינתי כל שבועיים שאנו בב"ש, מבחינתי כל שבועיים לשבת במסעדה ולהנות. היא לא מעוניינת בזה, היא רוצה בבית בשביל לחסוך את הכסף של האשראי. אבל יום למחרת אנחנו יוצאים לקניון ומטיילים שם. מבחינתי זו לא יצאה, אולי מבחינתה. בנוסף יכול להיות שהגזמתי שהיא יוצאת על שבועיים. כשהיא באמת יצאה פעם בשבועיים, אז גם אנחנו היינו יוצאים הרבה למסעדות. אולי אני בכלל מרחם עלי מפחד שלא אמצא לעצמי מחליף לדירה הזאת. הרי זו לא תקופה שבה סטודנטים מחפשים. לפי המצב היום, לקראת הקיץ נפרד. לגבי אמא שלי: אני לא מדבר איתה הרבה. אני כן מתיעץ איתה כשאני מעוניין. כאשר ההורים שלי הגיעו, הם היו מגיעים עם אוכל במטרה להקל עלינו בעניין האוכל השבועי (האוכל היה מגיע ונשאר). היינו מסיימים לאכול ומחכים שאמא תסיים לאכול. כשהיא מסיימת לאכול, היא אומרת בטון של פקודה בסגנון יאללה לקפל את העניינים. זה למשל משהו שהחברה הייתה מתעצבנת ואני לא ראיתי. היה ניסיון של אמא שלי להביא משפחה מורחבת לבית, ואף פעם זה לא צלח. פעם אחת היא רצתה להביא את חברים שלה, אני בהתחלה הייתי בעד ולאחר מכן התנגדתי ואמרתי שאין מספיק מקום לכולם. אמא התחילה להתכתב איתי וירדה על החברה. התעצבנתי ואפילו אמרתי ליד חברה משהו בסגנון "איזה גועל", ולא רציתי להגיד לחברה בדיוק מה שהיא אמרה. מדברים כאלה היא מתעצבנת. כשאמרתי לאמא שלי שאני מעוניין להיפרד כי אני מרגיש שרק אני מחזיק את המערכת היחסים הזו, היא כמובן ירדה על החברה שלי, ובנוסף רצתה לשדח לי כבר מישהי. אני הייתי בשוק ומזועזע. אני לא מאמין לאמירה שאמא שלי מפעילה אותי בשלט רחוק, אבל בעבר זה נעה הגיוני. היום זה ממש לא קורה.

לא נכון. כמעט כל יום כששנינו בבית, יש לנו שיחות טובות, צוחקים על חיינו כסטודנטים, המצאנו לנו הומור מסוים בגלל חיינו. אנחנו כן מסתדרים, אפילו מאוד. אין לי ספק שהבעיה התקשורת שלנו בזמן האחרון האא "פחד" לפגוע אחד בשני ושומרים את זה בבטן. כשזה יוצא, אז מתפוצץ (בעיקר בתקופה האחרונה). יש כאן עוד נקודה מעניינת: יתכן שאכן הוא הביקורתי משנינו, כי כל המריבות הגיעו ממני בהתקווה לזוגיות טובה יותר, כלומר כל פעם שאני רב אני חושב איך לתת לה תחושה יותר טובה -> מנסה לעשות מהלך -> נכשל -> מריבה. היא לעומת זאת, חיה רגיל: צוחקת, מחייכת, לומדת, ואוהבת.

לגבי עניין הכסף: כשהיא הייתה בבית של ההורים בקיץ, היא חיה מכסף שהיה לה וכסף של האשראי. לפי מה שאני מבין ממנה היא רוצה לסדרת את העניין האשראי, ולחיות על כסף המזומן. בגלל זה היא יוצאת עם חברות פעם או פעמיים בחודש. דברתי איתה לפני שנה וסכמנו שהיא תעשה פרויקט פרח. הפרח היחידי הוא הפרח שאני מביא לה מדי פעם. לגבי ההודעה של ואדים: כשהיא רצתה להיפרד ממני, היא אמרה לי. שכנעתי אותה לתת לי צ'אנס. עכשיו המצב הוא הפוך: אני צריך לתת צ'אנס. אחת הסיבות שחשבתי שכן כדאי להיפרד, בגלל שהיא מפחדת. אבל היא כ"כ נעלבה והאמינה בזוגיות שלנו, היא לא הבינה מאיפה זה הגיע לה. בגלל זה אני מרגיש שאני חייב לתת תנאים ברורים להמשך מערכת היחסים, אחרת אנחנו נסתובב בין הזנות של שנינו.

הצבתי לעצמי מטרה מסוימת: 1. היא צריכה להיכנס למעגל העבודה בקיץ הקרוב. זה לא בשבילי, זה בעיקר בשבילה. כי אחרי שנתיים שהיא מחוסרת עבודה, היא כבר חייבת לפחות להיכנס בתקופת הקיץ למסגרת כלשהי, ולא לבהות בקירות. 2. החברה והאמא צריכות להסתדר עד לקיץ. מבחינתי חברה שלי תגיד שהיא מוכנה לשבת איתי יחד עם משפחתי בארוחות החג, מבחינתי זה הישג לאור הבעיות. מבחינתי זה מבחן הטבעת. אני אומר טבעת, כי אני חושב שהיא טובה בשבילי ואני טוב לה. אבל אם היא לא מוכנה להתאמץ טיפה בשביל חיים טובים יותר (ללמוד באוניברסיטה עם כל הכבוד של המוסד לימוד) מבחינתי זה לא שווה ערך למאמץ לקידום החיים. האוניברסיטה או מוסד לימוד זו דרך לשיפור החיים, אבל תואר לא נותן מקום תעסוקה, הוא נותן כלים בשביל לעבוד במקום יותר טוב. לגבי אמא שלי, דנו על זה מספיק לדעתי. לא הכרתי אדם שאמר שאמא שלי היא נורמלית ביחס לאם לילדיה. עוד משהו שאני רוצה להוסיף: היום התחלתי תוכנית יזמות דרך המכללה שלי. מאמין שדרך התוכנית הזאת אקדם את המיזם. דרך המיזם אדע יותר להגדיר מטרות ולדעת לקחת החלטות טובות יותר. גם לפרויקט וגם לחיים.

היא יוצאת עם חברות שלה בערך פעם בשבועיים. אני כל הזמן רוצה לשכנע אותה לצאת איתי, אבל היא לא מעוניינת בחודש האחרון בטענה שאין לה כסף. הבטחתי לה שאני אשלם על הכל.

לגבי העניין הכלכלי: היא הבטיחה בקיץ שהיא תעבוד ולנסות להיות גם עצמאית. עכשיו היא לא יכולה להרשות לעצמה לא להיות סטודנטית מן המניין (ללמוד בבן גוריון הנדסה כימית זה לא פשוט, הבנתי שהמחלקה הזאת היא הכי נוראית שיש באוניברסיטה הזו). לגבי אמא שלי: היא ניסתה כמה פעמים. היא כל הזמן החברה היית דרוכה כשאמא שלי הייתה בשטח. היא כן הגיע ליום הולדת שלי שחגגו לי המשפחה. הבעיה לקשר בינה לבין אמא שלי זו נראה עכשיו משימה בלתי אפשרית, אך יש לי אמונה שיש פתרון לזה. אני שהבת זוג שלי תהיה אמא לילדים שלי ושותפה לחיים שלי יותר מאמא שלי. אבל היא צריכה להיות בנוח כשיש חגים, כשאמא שלי תהיה סבתא לילדים שלי. כאן הבעיה שב זוג שלי לא מרגישה בנוח עם זה. הבהרתי לה אתמול שאני רוצה שוב לשבת ולשמוע, וכן מצפה ממנה לא לקצת גמישות. אותו דבר לגבי אמא שלי.

זה בדיוק מה שאני מנסה לרשום, ואתה רשמת את זה בצורה הכי טובה. הבעיה אמא שלי אדם מאוד דואגת בדרך כלל בצורה חסרת פורפרוציות. אמא שלי לא עבדה מאז שהיא ילדה אותי ואת אחותי. רמת היחסים החברתיים שלה שואפת לאפס (אם חשבתי שאני בבעיה, לדעתי היא בבעיה יותר גדולה ממני, אבל אני זה אני והיא זו היא). החיים שלי עם בת זוג שלי הנוכחית טובים אך יש בעיות שלא הבנתי. כלומר תוך כדי כתיבה אני מבין את הבעיה, בשטח שאני צריך לתת תשובות אני דג. לכן אני במחשבה שאם אפרד מבת זוג שאוהבת ודואגת לי באמת (דגש על המילה באמת), שתמיד באה לטובתי (אם כל הבעיות הכלכליות שלה), לא בגלל החסרונות שלה אני צריך להיפרד. נניח שאם אפרד, ונמצא מישהי מדהימה, אני מרגיש שאמא שלי עדין תשלוט בעניינים. לכן אני לא רוצה שזה יקרה. אתן לכם דוגמה קלאסית: כל הזמן הסברתי לאמא שלי שקשה לי כלכלית. היא תמיד טענה שאף אחד לא עזר לה והיא הסתדרה עם אבי בשביל להקים משפחה ובית (לגבי הבית זה לא כל כך נכון), לכן היא חושבת שאפשר להסתדר בכוחות עצמי. עד שיום בהיר אמרתי לאמא שלי שאני מעוניין למכור את הרכב, היא נדרכה והבינה שיש בעיה. לכן אני חושב שאמא שלי צריכה להבין שהיא צריכה לשחרר ולהבין שאני אדם עצמאי. גם עצם העובדה שהיא מנסה להחזיר אותי אליהם (תמיד אני שומע ממנה שהבית שלה זה לפני הדירה), זו תוצאה שהיא לא מבינה שאני הופך להיות עצמאי.

כי חפשתי דרך למצוא חברים או תעסוקה מעבר ללימודים ועבודה, או במילים אחרות חיים. הבנתי שהחיפוש יכול להיות תוך כדי חיי זוגיות, ובטח לא לפרק זוגיות בגלל זה. הבעיה עם אמא שלי צריכה להיפטר, כמה שיותר מהר שבת זוג תרגיש בנוח עם אמא שלי. בת זוג שלי יודעת שאם זה לא יפתר, אז נצטרך להיפרד. לא בגלל שאני מעדיף את אמא שלי על פניה, אלא אני רוצה משפחה מאוחדת ככל שאפשר. אני לא הכרתי לעומק את סבא וסבתא שלי משני הצדדים שלדעתי אמא שלי קשורה לזה. לכן חשוב שהבת זוג שלי (אם זו חברה שלי או אחרת) תרגיש בנוח עם אמא שלי עריכה: אולי לא כתבתי במדויק גם למה נתתי לה צ'אנס: הבנתי שהמלך הזה הוא חד צדדי, שכן אני אוהב אותה והיא אותי. שהיא האדם היחידי כרגע בעולמי שנותן לי הרגשה הכי טובה בעולם. אבל יחד זאת, הבעיה שבי היא החוסר הביטחון החברתי שאני צריך לשפר ולמצוא דרך להרים אותו. דווקא הבכי שלה הוא לא שהחזיר אותי אליה, אלא ההבנה עם בחור מבאר שבע שיש לי אוצר ביד ואני צריך לשבת ולדבר על הבעיות. לכן אם באמת הזוגיות הזאת תרד לטמיון, לפחות שנינו עשינו את המקסימום ולהוכיח שאהבה מנצחת הכל. כנראה גם שנינו נהיה בביטחון עצמי יותר גבוה (לפחות לי יהיה ביטחון גבוה יותר).

אני כן אוהב אותה. היא כן עושה לי טוב בחיים. אני רואה את הפרידה כטריגר לחיים טובים יותר: חברים. הבעיה שלי היא שאני נכנס לעצבות כאשר אני לבד (יום ראשון הייתי בחופש, במקום ללמוד חשבתי למה לא טוב לי). היא כן מנסה לדחוף אותי לדברים טובים, כשהיא מצליחה זה ממש מרגיש. סתם לדוגמה: אני לא משקיע הרבה בלימודים, חשבתי כבר שהכל אבוד: במועד א' בחדוא 2 קבלתי 13, הרגשתי שהכל אבוד. היא אמרה לי בוא נלמד ביחד, תלמד לידי, אם תהיה לך שאלה תשאל. כמה שעות כאלה בכמה ימים גרמו לי לעלות את הציון ל-80 במועד ב'. אבל בשבועיים האחרונים הרגשתי חי עם אמא שלי, לדוגמה: לא היה לי זמן רגע להנות מהחיים, ראיתי פרק עובדה (תוכנית שאני אוהב) ביום מנוחה. היא התעצבנה עלי כמו כל שבוע שאני לא משקיע, והפעם היא אמרה "די להפסיק להיות כמו זקן". יצאתי איתה ביום שבת לקניון, היא אמרה לי שאני נראה כמו אבא שלי. אני מאמין שאפשר לתקן כי זו רק תקשורת בנינו כרגע לא טובה. לסיום הייתה לי שיחה איתה, שאלה אותי אם אני רוצה לתת צ'אנס או שזה בגלל שהיא בכתה. עניתי לה: הבנתי שהבעיה היא בעיקר בי, בגלל שאין לי חברים (הודעתי לה שעכשיו אני מחפש חברים). היא לא יכולה למלות את החלל הזה. אבל היא צריכה להבין שלפעמים אהיה יותר איתן מאשר איתה (לדוגמה אם ארצה לצאת בערב איתם בלעדיה). היא הבינה והסכימה. בקשתי ממנה לחשוב ולדבר שוב על הבעיות עם אמא שלי. אמרתי לה גם שאני לא רוצה שזה יגיע למצב שהילדים של שנינו יחיו עם 2 משפחות שונות שאין להם קשר מלבד קשר זוגי של שנינו. אני עכשיו להגיד לכם שוב תודה. עבורי זה לא מובן מאליו העזרה שנתתם לי

לא אשקר, ואני מגלה על עצמי דברים שלא חשבתי תוך כדי הקלדה. אני לא מכחיש את בעיה המשפחות של שנינו. אין לי ספק שזה דבר לא בריא לעתיד הזוגיות שלנו. חזרתי הביתה אחרי יום לימודים אל הדירה, אחרי חיבוקים ונשיקות ישבנו ודיברנו. השאלה הראשונה של חברה "האם אתה באמת רוצה לחזור?", עניתי לה שכן. שאלה "למה בכלל חשבת להיפרד?", ואמרתי לה שאולי דרך שבו אני אהיה לבד, אחפש לעצמי חברים חדשים, אולי שם ארגיש יותר בנוח מהחיים שכרגע אני חי, כי כרגע אני מרגיש כאילו אני גדול בכמה עשרות שנים. אני החלטתי שאני נשאר, כי לא בגלל חוסר חברתי אני מפרק את החברות שלי איתה. יש לי איתה נושא שיחה, יש לי איתה קשר טוב (למרות שאני מרגיש שאני נותן לה חוסר ביטחון כל פעם במריבות האחרונות). לגבי לחזור לגור עם אמא: חס וחלילה. היא הציעה ואני דחיתי על הסף. אולי גם אני פוחד להיתקע עם התשלומים לדירה, כי כנראה חברה שלי תרצה את הדירה שבה אנחנו חיים. נ.ב. אני קורא למקום שבו דירה כי אני לא מרגיש משויך לעיר, וגם מבחינתי הדירה הזאת זה דבר זמני.

אני מרגיש שאני מי שאני בתחום המקצועי (אני מתחיל מיזם למוצר של שיכחת תינוקות באוטו, מוצר שאף אחד לא חשב לפי הבדיקה שלי בשוק). אבל בתחום החברתי אני מרגיש כמו ילד בגיל 5: כאילו לא עברתי גיל ההתבגרות והייתי ילד טוב מדי. עכשיו אני צריך להתמודד עם החיים, כאשר לכל הסביבה מסביבי יש להם כלים חברתים. המשפט האחרון אמרתי אך ורק בהקשר שאתם חושבים שהזוגיות שלי לא טובה. אני החלטתי לנסות לתקן את הזוגיות הזו רק כי היא תמיד תמכה בי בכל דבר שהרגשתי שאני יכול לעשות. היא אף פעם לא הייתה נגד, ואם היא הייתה נגד, בדרך כלל הייתה לזה הצדקה שאני לא ראיתי. אני לא חושב שהיא רעה אלי ואכזרית אלי, אלא היא במצב חברתי יותר גרוע ממני, ובגלל זה יש לנו אחד את השניה.

אז אגיד לכם איך עברה עלי הרגע הזה שאמרתי לה שזה הסתיים: דברתי עם אחת הקבוצות שאני קצת פעיל בווסאטפ (אגב הם זיהו את השרשור וניסו לעודד אותי). דברתי ביחידות עם אחד האנשים במטרה למצוא מישהו שאוכל אולי דרכו לצאת ולקבל ביטחון עצמי. בסוף התברר שהוא נשוי. נכנסתי ללופ אין סופי של חוסר תקווה להמשך החיים, ובסופו של דבר החברה היא אוהבת אותי וכן עזרה לי בתקופות קשות בחיים שלי (שאגב אחת התקופות הוא מהקיץ האחרון). יש לי אמונה שרק דרך יציאות עם חברים אפשר למצוא בחורה. האם אני צודק? אם אפשר סתם למצוא בחורה למרות שאני אדם חסר חברים? בחיי היו תקופות שהיו לי חברים: אך כאשר הגעתי לתיכון נסגרתי חברתית. תמיד הייתי מחפש דרך כלשהי להתחבר לאנשים בצורה עקיפות: הייתי מתנדב במשטרה, חבר במועצת נוער, הולך לחדר כושר. כמעט ולא הייתי יוצא. רק כשהתחלתי ללמוד את לימודי הנדסאי, אז כאילו הכרחי את עצמי אנשים. דרך האנשים האלו הכרתי את חברה שלי. כל פעם הייתי מחפש תירוץ מה לא בסדר עם חברים: הייתי רב איתם על שטויות (שלפעמים אני רואה את זה בצורה אחרת). בנוסף יש בי איזה חסם שמתאר את המציאות שבחיים לא יהיו לי חברים: לכל אחד יש את החבר'ה שלו, ואני לא יודע איך להיכנס לאותם חבר'ה. לגבי אמא שלי: אני ילד טוב, אפילו ילד טוב. הרגשתי שהיא מתעלקת עלי ולכן חפשתי בחורה. לא היו לי דרישות מיוחדות, העיקר שתהיה נעימה. אולי משום שהייתי ילד טוב של אמא, לא הצבתי גבולות ואף לא ראיתי את הבעיות בזמן. היום אני יותר מודע, אבל עדין חושש שאני לא מודע מספיק. לסיכום, במבחן האומץ נכשלתי ביג טיים.

Mika_p איך מטפלים בחוסר ביטחון עם נשים?

בוקי גם במקרה שלך צריך משפך. לא הכרתי רכב שהוא לא משאית ולא ביקש ממני משפך כשעבדתי כמתדלק

אני מפתח מוצר שיזהה את התינוק שיושב ברכב, וברגע שהרכב מתכבה, יופעל מוזיקה נעימה. סגנון ההתראה כמו ששולחים לכבות אורות ברכב כשפותחים את דלת הנהג. הרעיון הוא שהמוצר לא יותקן פיזית ברכב, כלומר סגנון של דיבורית ניידת. המטרה למכור את המוצר במחיר זול לעומת המוצרים שמתקינים ברכב

דברתי עם מישהו מב"ש והגענו למסקנה שבשביל למצוא חברים וסקס לא מפרידים את הזוגיות. דברתי איתה, בקשתי סליחה. להגיד שעכשיו בבוקר חושב שהכל יסתדר? לא. אבל אני מאמין שנקשיב יותר אחד לשנייה, אבל אם לא, היא תבין שדי. לגבי אמא שלי: היא גם הייתה נגד פרידה, ספרתי לה על פרידה, היא נכנסה ללחץ כאילו סוף העולם הגיע: חפשה אותי (שמתי את הטלפון של שקט כי ידעתי שאמירה של פרידה תהיה קשה), היא אפילו התקשרה לבת זוג שלי מרוב לחץ. אחרי זה נסתר לשכנע אותי לחזור. חברה שלי מאוד נעלבה מהמצב שאני רוקד לפי החליל שלה ובצדק. בגלל זה היברה שלי שונאת אותה. אולי זה כבר מאוחר מדי, אבל אני צריך להגביל את אמא שלי בעניין הזה. לגבי עבד מעביד: הגזמתי. בסך הכל שנינו חסרי ביטחון חסרי תקשורת, זה או שהכל יצמח או יפול. אבל עכשיו היא יודעת שאי אפשר לקחת אותי מובן מאליו. אני יודע שעשיתי טעות, אבל אולי נלחצתי מכל הסיטואציה אתמול, ועשיתי את מה שעשיתי. מצטער על הבאלגן

היא עדין רוצה צ'אנס, אני לא רוצה. הרגשתי שאני כל הזמן צריך להרים, ויש מישהי שנהנת. אין כאן זוג, יש עובד ומעביד. אולי זה תיאור קשה מדי, אבל הרגשתי כבר לא טוב בזוגיות הזו.

חברים אחרי שיחה קצרה איתה, הגענו לסמקנה שדרכינו בנפרד. אמנם היא לקחה את זה מאוד קשה, אבל אין מה לעשות.

הייתה תחושה להתחתן אחרי הלימודים. אנחנו בשנה השנייה.

ואדים, כמה הערות: ההורים וחברה יצאו לטיול, לא לחפש משפחה. הם היו בתחת אחד של השני, לכן האמירה שהם היו חלק משטיפת מח הגיונית לי (במיוחד בימים האלה). לא ידוע לי על משפחה מיוחדת מארה"ב. בעניין חברות שלה: אני בטוח שהיא שאלה אותם אז והמליצו לה לברוח. עצם העובדה שהיא בחרה להישאר, אולי כי טוב לה איתי בסך הכל למרות הכל, או שהיא פחדנית לצאת לעולם הרווקות בגלל המשקל שלה (היא מאוד חסרת ביטחון).

אני מוכן לתת לה צ'אנס. שאלתי אותה אם יש עוד משהו מעבר לבעיות הנגיעה שלי אליה, היא טוענת שלא. מצד אחד אני מאוד רוצה להאמין שזה זה, אבל מצד שני ההיגיון שלי אומר שלא. אני יודע שיש לה לחץ מאוניברסיטה, מההורים על הלימודים. היא כל כך רוצה להצליח להצטיין בשבילם (לא בשבילה). אולי זה חלק מהחינוך הסובייטי שקבלה. הבעיה הגדולה שלי שהיא לא חושבת על תיקון, היא מצפה לתיקון. זה מסר שמאוד קשה לי להבהיר לה, כי הסברתי לה כמה פעמים ביומיים האחרונים. אגב אני חייב להגיד לכולם הרבה תודה. זה לא מובן מאליו העצות שאתם נותנים כאן.

דומה. כשהיא הפסיקה דיאטה, אמרה שלי אמרה לה "למה הפסקת? נורא רזית, עוד כמה קילו ותרגישי אחרת." יש לציין שאמא שלי יותר שמנה ממנה ואחרי שהיא ניסתה גם דיאטות.