אוקיי זה יהיה קצר ועצבני:
תפסיקו כבר, לחשוב שאתם חכמים, ולקבוע מי נכה ומי לא!!!
לפני 10 שנים כשאבא שלי היה בן 33, הוא נקלע לתאונת דרכים קשה עם אופנוע כאשר נדרס ע"י משאית.
סבל משברים בגפיים התחתונות, קרע בשריר רגל שמאל, פגיעה בעצבים ברגל שמאל, זיהומים ומכוויות בכל הגוף.
נותח במשך 13 שעות, היה מאושפז למעלה מחצי שנה בבית חולים איכילוב ועוד חצי שנה נוספת בשיקום במרכז רפואי שיקומי "רעות".
אני הייתי איתו שם כל יום!!! כל יום, במשך חצי שנה, ילד בן 13, אחרי בית הספר, נסעתי לראות את אבא שלי מתפתל מכאבים!!! אתם יכולים לדמיין לבד איך מרגיש ילד במצב כזה.
היום הוא בן 43, מצבו הבריאותי וכושרו הגופני מצוין, ועדיין נראה כמו בן 33.
נכון, אין לו שום תחושה בכף רגל שמאל כי אחד העצבים ברגל נקרע בזמן שהשתפשף על האספלט כשהמשאית גררה אותו 40 מטר מתחתיה.
אבל לא נורא, יש לו המון ציוד רפואי אורטופדי שמאפשר לו להתנהל ביום יום כמעט כמו לפני התאונה, ורק חדי העין ישימו לב לזה שיש איזו שהיא מגבלה. (עד שמגיעים למדרגות, ואז גם עיוור ישים לב שיש בעיה)
אני כבר בן 23, ומסיע את אבא שלי לכל מקום שהוא מעבר לנסיעות שלו לעבודה.
אז למה, למען השם, אנשים מעזים לצעוק לי: "חמוד!? זאת חניית נכים!" כשאני חונה באחת כזאת כשאנחנו הולכים ביחד לעשות קניות בשופרסל? (עם תו נכה על השמשה כמובן, למי שעדיין לא הבין)
יתכן שבעוד כמה שנים אבא שלי כבר לא יוכל ללכת יותר בכוחות עצמו, ויצטרך קביים או כיסא גלגלים. רק אז תפסיקו לצעוק לנו? רק ככה האגו שלכם ירגע? כשאוציא מהבגאז' את כיסא הגלגלים?
דיי כבר! נכון שאנחנו צעירים ונראים צעירים אפילו עוד יותר, מתאמנים בחדר כושר (אבא מתאמן רק על פלג גוף עליון, כי יש לו בעיה ברגל...)
ולרוב האנשים נראה כמו 2 חוליגנים צעירים.
אבל דחיל ראבק, תזהרו כשאתם קובעים ככה מי נכה ומי לא. זה מאוד מעליב.
מקווה שמיותר לציין שכשאני משתמש ברכב לצרכים אישיים אני לעולם לא אחנה בחנית נכה. מה לעשות, יש לי כבוד לאוכלוסיה הזאת.