אז בתור רוכב למעלה מ-3 שנים על סוגים שונים של כלים חשמליים ובעיקרים קורקינטים, אני יכול לספר לכם שבנסיעות שלי בכל בוקר שאורכות 8 דקות ומתפרסות על פני 3.7 ק"מ, 90% על שביל אופניים סלול ו-10% כביש עירוני, אני חש מאויים דווקא על נתיב האופניים.
בכל בוקר יש טיילת של הולכי רגל שמחליטים שנתיב האופניים מתאים להם באווירתו הפסטורלית יותר מאשר המדרכה המשעממת, מה שמאלץ אותי לתמרן בינהם כאילו היו קונוסים.
בנוסף, יש קבוצות "ספורטים" ו-"ספורטאיות" שרצות להנאתן על שביל האופניים ביישור קו ולא משאירות לי ברירה אלא להאט למהירות אפסית ולהידחק הצידה עד שיועילו בטובן לחלוף על פני ולאפשר לי להמשיך להשתמש בשביל שהנועד, איך לא, לאופניים. וואלה יופי.
לפני מספר בקרים, כשהעזתי לצלצל בפעמון הקורקינט על מנת להפנות את תשומת לב המתאמלות האולימפיות שאני מתקרב, קיבלתי צעקה כנראה מאשת ראש הקבוצה: "תיזהר!", כאילו שאני אשם בכך שהן לא מותירות לי שום ברירה אלא לדרוס אותן (או להאט למהירות אפסית).
שתבינו, כל זה קורה בשעה 6:20 בבוקר.
זה מגיע לרמה שבדרך חזרה מהעבודה, אני מוצא את המדרכה פנויה יותר מאשר שביל האופניים ובוחר לפעמים להשתמש בה כשאני עייף מדי להתחמקויות ותימרונים.
בשורה התחתונה, גם להולכי הרגל יש מה ללמוד ולפתח מודעות לסביבתם לא פחות מאשר לרוכבי האופניים.