AK21

הרכב שהכי אהבתי ועדיין מתגעגע וחושב על הזמן שאחזיר אותו הוא wrangler שמכרתי לפני שנה. זה לא שהייתי איתו הרבה בשטח אבל החיוך באמת לא ירד לי כל פעם שהנעתי אותו . הייתה לי brz דור 2 שמאוד חיכיתי לה כשהזמנתי, נהנתי מאוד בחודשיים הראשונים ובמסלול אבל שם זה די נגמר. אני חושב שהרכבים היחידים שהיום מרגשים אותי הם אלו שפונים למשהו מאוד ספציפי ונראים לא הגיוניים בכל קטגוריה אחרת. ע"ע wrangler , miata.

תתחדש וסע בדרכים טובות! רכב מאוד יפה למעט הסמל שלטעמי נראה בכיוון של עוד סיני גנרי לעומת הזמל הישן יותר ( ללא האליפסה מסביב) . מאוד מתחבר למה שאמר איציק - קשה היום מאוד להתרגש מרכב. הכל נראה ומרגיש אותו הדבר ומעטים הרכבים שגורמים לי להרגיש משהו היום.

עם הניתוחים הבלתי נגמרים של הסיטואציה שעשיתי בהתחלה (ועדיין לפעמים חוזר לזה ) אני חושב שעומס יתר היה אחת הסיבות כי הייתי בשגרת אימונים חזקה שכללה לא מעט אימוני רגליים וכדורגל יום אחרי יום. לגבי הפיזיו- אני עושה 3 פעמים בשבוע ועוד 5-6 אימונים בחד"כ כרגע רק פלג גוף עליון. הקושי שלי כרגע זה בהחזרת טווח התנועה וברגע שאהיה איפה שאני צריך להיות אני מאמין שהמדריכים בפיזיותרפיה יעבירו את הפוקוס לאימוני כוח ולהחזרת השריר שאבד. Walla אני שמח שחזרת לעצמך או לפחות קרוב לשם. אני באופן אישי עם סקי סיימתי כנראה. שנה שעברה ביטלנו את הסקי בנסיבות משמחות עם תינוק שהצטרף לחבורה, השנה ביטלנו בגלל תינוק אחר שהחליט לקרוע את הרצועה הצולבת. משיקולי risk management אני חושב שאוותר על סקי כי על כדורגל אני לא הולך לוותר ככל הנראה. את הסקי אולי אחליף בסנובורד עם פחות סיכון לacl לפי מה שאני מבין. אני זוכר שבפעם האחרונה שיצאנו לסקי הייתה לי נפילה לא משמעותית והסקי התנתק חלקית אבל לא שמתי לב. קמתי והמשכתי לרדת וכשכבר צברתי קצת תאוצה הוא התנתק סופית. רגל אחת על סקי גולשת רגל שניה כמו עוגן. למזלי לא קרה כלום והמשכתי לגלוש באותה החופשה בלי שום בעיה אבל עכשיו עם הפציעה אני נזכר בזה ומבין מה היה יכול לקרות.

יש עוד הרבה זמן עד שזה יגיע אבל זה יגיע. לפחות יש לי את הזיכרון של הגול 5 דק לפני הפציעה עם מהלך דומה שבו משכתי את הכדור לפני המגן והקפצה מעל השוער בדיוק בין היד שלו למשקוף,אלא מסי בגול הראשון שלו בבורסה.

השיקום תהליך השיקום והחזרה לפעילות מלאה הוא ארוך ומייגע. אני נמצא רק בחלקו הראשון כך שיש לי עוד דרך ארוכה. בשבוע השלישי לאחר הניתוח קיבלתי את הבשורה הטובה שאני יכול להעמיס את הרגל ולהיפטר מהקביים. הייתי אשכרה באופוריה עד שהעמסתי את הרגל וניסיתי לעשות צעד ורגל ימין פשוט לא זזה מהרצפה. גררתי אותה קצת, תוך כדי שאני נשען על הקביים והבנתי שלמרות שהרופא נתן לי את הOK להעמיס את הרגל, הרגל והמוח שכחו מה זה. אחרי כמה ימים המצב השתפר והתחלתי לשים יותר משקל וללכת עם קב אחד ולאחר שבוע נוסף התחלתי ללכת (לצלוע) ללא קביים. הגוף זה דבר מדהים, דברים שנראים טבעיים לנו ואנחנו לא מתעכבים עליהם ביום יום, כמו הליכה נראים פתאום משימה סופר מורכבת עם שלבים שהמוח צריך להתרגל מחדש לפקודות והשרירים לביצוע וזה אחרי כולה 3 שבועות ללא משקל. בחלק בו אני נמצא כרגע בתהליך השיקום אני עושה פיזיותרפיה 3 פעמים בשבוע ( ועושה את רוב התרגילים בבית בימים הנותרים) וזה הדבר שעושה את ההבדל הגדול ביותר. הדבר הראשון שעובדים עליו ( גם לפני הניתוח ) זה החזרת טווח התנועה. בסשן הראשון - שבוע אחרי הניתוח עושים מדדים של כפיפת הברך ויישור הברך ומבצעים מעקב במהלך כל שבוע. התחלתי את הכיפוף ב40 מעלות, ועכשיו אני על 114 אחרי 7 שבועות וזה הנמסיס שלי והחלק הכי כואב (היחידי בינתיים) בפיזיותרפיה. ביישור אני מתקדם לעבר יישור מלא אבל זה איטי ומתסכל. לאחר תרגילי היישור המצב משתפר ולאחר כמה שעות חוזר לכפיפה קלה ( באזור ה10 מעלות)- מה שמקשה בהליכה תקינה. השבוע גם הורדתי סופסוף את הברייס שהגביל את טווח התנועה שלי ועברתי לאחד מבד שבעיקר מחזיק הכל ביחד (COMPRESSION ) ועוזר בתהליך ההחלמה והורדת הנפיחות שעדיין קיימת. השבוע גם חזרתי להתאמן על פלג הגוף העליון לאחר שלא ביקרתי במכון כושר מאז הפציעה בספטמבר. החזרה , גם אם לא קלה פיזית, מאוד מבורכת ועושה לי טוב. לפני הפציעה הייתי בזון של אימונים ובתקופה טובה 5 אימוני כוח בחדר כושר ( באינטנסיביות גבוהה ) ועוד פעמיים כדורגל או ריצה( בכדורגל 6+ ק"מ ו5K בריצה ) . חזרתי גם לתזונה מאוזנת והתחלתי לרדת במשקל לכיוון המשקל הרצוי שלי- 76 ק"ג. אני 1.75 עם עצמות כבדות. המטרות : החלמה מלאה וחזרה לפעילות מלאה שכוללת שינויי כיוון מהירים כמו כדורגל,כדורסל, סקי וכו.כמו שציינתי ,זה תהליך ארוך והרופא שלי נתן לי טווח זמן של 12-14 חודשים לחזרה לפעילות הנ"ל. אני יודע שיש רופאים שמאשרים חזרה מהירה יותר באזור ה9 חודשים ויש כאלה שאפילו פחות אבל ממחקרים שקראתי יש ירידה משמעותית באחוזי הקרע החוזר כשעוברים את ה9 חודשים ומעלה ואני הולך לקחת את הזמן ולעשות את זה כמו שצריך כדי להוריד את הסיכויים ככל הניתן. הזמן כמובן הוא לא הפקטור היחיד ובמהלך החודשים האלו יתבצעו מדידות לרגל, בדיקת טווחי תנועה וכו'. הרופא ציין שהוא רוצה להגיע ל95% היקף quad מהרגל הבריאה כסימן טוב לחזרה. אני מקווה שאוכל לחזור לריצה בעוד 3-4 חודשים כדי להוסיף קצת אירובי למרות שאני כנראה יוכל לעבוד בצורה רצינית על האופניים לפני. ירידה במשקל- אני שוקל 89!!! ק"ג וצריך לרדת באזור ה13 ק"ג. עם החזרה לאימונים והחזרה לתזונה נורמלית ונטולת רחמים עצמיים אני מאמין שאגיע לשם גם ב3-5 חודשים מהיום. זה פקטור מאוד משמעותי בהחלמה כמובן, וגם לאחר מכן. אמשיך לעדכן עם הזמן ושנהיה בריאים וחזקים

Hans אתה כנראה צודק לגבי תהליך ההחלמה שמהיר יותר כשאין כאב ברקע. זה גם מה שהרופא שלי אמר אבל בגלל שהכאב היה רק ביום השני ועבר עם אדוויל החלטתי לא לקחת את האוקסי .

קראתי הרבה על שיטות נוספות כדי לנסות ולוותר על הניתוח כמו PRP , Cross bracing protocol וכאמור ביקרתי 2 רופאים שונים- מומחים בפציעות ספורט והם אמרו לי שהדרך הכי "בטוחה" לחזרה לפעילות מלאה ויציבות בברך היא ניתוח ולאחר מכן עבודה קשה בפיזיותרפיה ובחד"כ על מנת לחזק את השרירים התומכים. הניתוח- ב12 בנובמבר נכנסתי לניתוח. האמת , בזמן הזה היו הרהורי "למה אני צריך את זה" כי כבר הרגשתי טוב, הטווח תנועה שלי חזר לנורמה והרגל התחילה להתחזק קצת. אמנם לא רצתי או עשיתי שום תנועות שמאתגרות את הברך אבל התחושה הייתה די טובה סה"כ למעט סיבובים שמדי פעם מזכירים שמשהו לא תקין. הניתוח התבצע בהרדמה מלאה ובעזרת אנדוסקופ - מה שצמצם את החיתוכים לסה"כ 4 חתכים קטנים. הרופא שבסוף בחרתי ללכת איתו המליץ לי על quad tendon allograft בגלל שאני מעל גיל 30 וזה מקל על תהליך ההחלמה בניגוד לautograft שבו קוצרים את הרקמה ממך, שם יש החלמה של ACL ובנוסף החלמה מהקציר . למה QUAD? כי לפי נסיונו זהו הגיד בעל אחוזי ההצלחה הטובים ביותר לאחרונה. הוא נוטה להחזיק טוב יותר ויותר זמן מה hamstring והאחוזי הקרע החוזר נמוכים יותר. בנוסף הוא יעטוף את הרצועה החדשה יחד עם biobrace שזה בעצם רקמה מהונדסת שנועדה לחזק את החיבור ולתמוך ברצועה החדשה ותתמוסס לאחר משהו כמו שנתיים, כשהרצועה המושתלת אמורה להיות כבר בתפקוד מלא וחזק. במהלך הניתוח קודחים חור בTIBIA וחור בFEMUR, משחילים את הרצועה למקום, סוגרים עם 2 פקקי טיטניום מכל צד וסלאמתק. נשמע יותר פשוט מטיימינג לאוטו. הצפי הוא להיות על הרגלים ביום למחרת ולהתחיל את תהליך ההחלמה. לפני הניתוח המנתח אמר שייתכן ויצטרך גם לתקן או לחתוך חלק מהמיניסקוס, אם נקרע, והדרך הודאית שלו לראות את זה תהיה במהלך הניתוח. אמרתי לו חיובי והאמת, את החלק הזה זכרתי אבל איפשהו הדחקתי כי במידה וצריך לחתוך- חותכים ותהליך ההחלמה יחסית נשאר אותו הדבר (אך עם צפי לבעיות בהמשך בגלל המיניסקוס החלקי) אם צריך לתקן- תופרים ואז בין 3-6 שבועות על קביים ללא משקל על הרגל. חרא גדול. אחרי שעתיים- 3 סחבק מתעורר ומתחיל להתלוצץ עם רופאיו , או יותר נכון שואל את אשתי (למזלי בעברית) למה אני ערום ושתבדוק שהרופאים והאחות לא עשו בי מעשי סדום כי אין לי מושג למה אני ערום , ההרדמה לאט לאט התפוגגה והverdict: " הרצועה" החדשה הושחלה למקומה ובנוסף- 2 תפרים במיניסקוס - 3 שבועות לפחות ללא משקל, עד הביקורת. חרא גדול איט איז. יום ראשון אחרי הניתוח- סה"כ לא נורא מציק קצת אבל לא כאב בלתי נסבל. שמחתי שלא אספתי את האוקסיקוטון שרשמו לי כי אני גיבור גדול. ביום השני , כשהמשככי כאבים שדחפו לי בניתוח התנדפו הייתי פחות גיבור. הכאב פשוט טיפס במהלך כל אותו יותר למצב שכבר לא רציתי לסבול אז לקחתי אדוויל סופסוף וזה נרגע. אמרתי שאם זה חוזר אני רץ אחרי האוקסיקוטון אבל ביום השלישי הכאב חלף לגמרי ככה שויתרתי. השבוע הראשון היה קשה במיוחד כי אני חבוש, ללא יכולת לראות אפילו את הרגל, ללא יכולת לעמוד עליה , עם הברייס וסופר את השניות לביקור הראשון אצל הרופא , שאמור להוריד את התחבושת אחרי שבוע. וזו התוצאה אחרי שבוע- סה"כ לא נורא, עכשיו התחלתי לספור את הזמן לביקור של ה3 שבועות, שבועיים מהרגע שהתחבושת ירדה כדי להבין אם אני הולך לאכול אותה עד הסוף עם 6 שבועות ללא משקל או ששם זה יגמר. למזלי בביקור 3 השבועות הרופא אישר לי לחזור לאט לאט להעמיס את הרגל והאושר של הבשורה הזאת פשוט בלתי נתפס. המשך בפוסט הבא

אני אתחיל בזה שכאדם קנאי לפרטיות ביום יום, חשיפה כזאת, בטח בנקודה כל כך נמוכה שלי מבחינה פיזית, מנטלית you name it היא מאוד לא טבעית ולא קלה לי אבל אני רוצה להסתכל על זה כסוג של תרפיה עבורי ומעקב מתועד (ולכן הרבה יותר מחייב) אחרי הצבת מטרות,אבל בעיקר- אם יש מישהו שזה נוגע בו או יכול לעזור לו ואפילו במעט- זה שווה את זה. בספטמבר האחרון נפצעתי במשחק כדורגל בין החבר'ה. רדפתי אחרי הכדור, הקדמתי את המגן ותוך כדי שאני גונב את הכדור עם רגל שמאל וסוחב אותו קדימה בחצי גובה- נחתתי על רגל שמאל והברך פשוט התפרקה. קצת כאב אבל הרגשתי את ה"קנאק" ולמרות שלא חויתי פציעה כזאת מעולם, בתור מישהו שאוהב מאוד כדורגל ומהדינמיקה של הקריסה - ידעתי שזה ACL. אני זוכר את הברך הנפוחה באותו הלילה אבל בעיקר את החוסר שינה, המחשבות של מה יהיה והגלי חום במהלך הלילה. בבוקר למחרת(הפלוסים של מערכת בריאות פרטית בUS) הלכתי לבדיקה אצל אורטופד וצילום לשלול שברים וכו ובבדיקת Lachman (על שם הצדיק אייל לחמן )נאמר לי - 95% ACL אבל צריך MRI לוודא סופית. שבוע אחרי ובדיקת הMRI השלימה את ה5% הנותרים- קרע מלא ברצועה הצולבת -ACL- שלוש האותיות שכל מי שעסק אבר בספורט מלבין מפחד ברגע ששומע אותן . רק בשביל הקונטקסט- הכדורגלן האהוב עליי בכל הזמנים- Ronaldo Nazario והתמונה שלו אחרי הACL השני שוכב על הדשא במשחק הראשון אחרי החזרה שלו חרוטה אצלי בראש . חייב לציין שהשבוע הזה היה מאוד קשה כי מצד אחד הייתי תחת הידיעה שזה זה כמעט וודאי אבל עדיין הייתה לי איזושהי תקווה קטנה שזה אולי לא קרע מלא ואולי בכלל מתיחה חזקה . שוב , הראש ידע שזה לא המצב אבל הלב ניסה. בזמן הזה קראתי המון, ראיתי המון סרטי שיקום של ספורטאים ( בעיקר כדורגלנים) ושאבתי הרבה השראה ועידוד שהיו מאוד הכרחיים. בין רחמים עצמיים, למה זה מגיע לי, מחשבות בלתי פוסקות על מה יהיה עם העבודה כשיש לי עסק חדש שהתחלתי השנה והנוכחות הפיזית שלי, וגם עבודה פיזית מדי פעם הכרחית, כל טיפת אור הייתה חשובה. אבל מה שהכי הרים אותי כשממש ממש התבכיינתי על עצמי חשבתי על הגיבורים שלנו שחלקם מתמודדים עם דברים הרבה יותר גרועים וראיתי סיפורי שיקום של חבר'ה שאיבדו גפיים ונלחמים על היום יום שלהם - כמה קלישאתי שזה ישמע, זה נותן סטירת איפוס ואמרתי לעצמי- "מי אתה בכלל להתבכיין?!" אחרי שהתייעצתי בין 2 רופאים מומחים בפציעות ספורט החלטתי על מנתח וקבענו תאריך לניתוח- אמצע נובמבר כשבזמן הזה אני צריך לחזור לעמוד על הרגליים, להחזיר את הטווח תנועה, להוריד את הנפיחות בברך ובין לבין קבוע לנו ביקור בית בישראל אותו בהתחלה רצינו לבטל אבל הרופא אמר שאין שום סיבה. התחלתי פיזיותרפיה לפני הניתוח, ובעזרת המון עבודה קשה שכללה המון PT והליכה בביקור בישראל( עשה הבדל ענק!) - החזרתי את טווח התנועה ברגל והייתי מוכן לניתוח. המשך בפוסט הבא

כמעט 30k מיילים על השעון והזדמנות לעידכון קצר: מתוך השלישייה האמריקאית שהייתה לי הוא הפייבוריט בגדול. מאוד כייפי לנהיגה ולשהייה, מאוד נוח ומאובזר . השילוב מנוע גיר מעולה וסטלנטיס עשו בשכל כשהחליטו להחזיר את הhemi( עם מעל 10,000 הזמנות 24 שעות אחרי ההכרזה) . אוכל דלק לא רע וגם צמיגים שכנראה יחזיקו אולי עוד-5k . אני מתגעגע למדרגת צד של gm בבאמפר וחושב להתקין איזה מדרגה מתקפלת אבל כל פעם מתחרט . בקרוב סופסוף אתקין את הכיסוי לארגז ששוכב אצלי כבר יותר מחודש בבית.

שוב אני רחוק מלהיות תומך נתניהו ולגמרי חושב שמה שמניע אותו זו שרידות פוליטית ולא טובת המדינה. יחד עם זאת, חייב להבין מה זה "רגע לפני הסוף" , ולא מוכנים לסיים את העבודה" בהקשר של איראן? אני חושב שאם ננסה להמשיד את ה/מתקן האחרון/המחסן האחרון/הטיל האחרון אנחנו לא נצא מזה לעולם. אם הכוונה בהפלת המשטר-כנראה שלא יקרה גם כן, ומקווה שאין לנו יומרות כאלו .זהו תפקידם של האיראנים, אנחנו רק שיפרנו את נקודת הפתיחה שלהם.

אני מתעב את דרעי-עבריין מורשע, ואת חבר הלקקנים בקואליציה הזאת. לא סובל את ביבי בגלל השיסוע והפילוג שהוא יוצר ומהדהד, ובגלל שהשרידות הפוליטית שלו חשובה מכל השאר אבל: 1.איראן זו אובססיה שלו ובסופו של דבר תחת הנהגתו מדינת ישראל יצאה למהלך היסטורי שלא הרבה דמיינו שאפשרי עד לפני שנתיים. כמו שהוא אחראי למחדל של אוקטובר (והוא האחראי הראשי כעומד בראש) הוא גם אחראי למהלך המוצלח נגד איראן. 2. יש לו המון מזל. וסליחה מראש ,כי להגיד מזל על אוקטובר 7 זה נוראי אבל המהלכים וההתפתחויות שקרו לאחר האסון יצרו מצב היסטורי בו מדינת ישראל פירקה את טבעת החנק (שהוא אפשר מראש ,כן) מסביבה לבנה אחר לבנה. קשה לי לראות תקיפה כנגד איראן כשחמאס ובעיקר חיזבאללה בשיא כוחם ומחזיקים במאזן אימה מולנו. אני מתעב את דרעי-עבריין מורשע, ואת חבר הלקקנים בקואליציה הזאת. לא סובל את ביבי בגלל השיסוע והפילוג שהוא יוצר ומהדהד, ובגלל שהשרידות הפוליטית שלו חשובה מכל השאר אבל: 1.איראן זו אובססיה שלו ובסופו של דבר תחת הנהגתו מדינת ישראל יצאה למהלך היסטורי שלא הרבה דמיינו שאפשרי עד לפני שנתיים. כמו שהוא אחראי למחדל של אוקטובר (והוא האחראי הראשי כעומד בראש) הוא גם אחראי למהלך המוצלח נגד איראן. 2. יש לו המון מזל. וסליחה מראש ,כי להגיד מזל על אוקטובר 7 זה נוראי אבל המהלכים וההתפתחויות שקרו לאחר האסון יצרו מצב היסטורי בו מדינת ישראל פירקה את טבעת החנק (שהוא אפשר מראש ,כן) מסביבה לבנה אחר לבנה. קשה לי לראות תקיפה כנגד איראן כשחמאס ובעיקר חיזבאללה בשיא כוחם ומחזיקים במאזן אימה מולנו.

שוב אני לא מבין למה לטרנספר אספסוף נשמע כל כך דמיוני אבל לנסות לחיות לצידו ולקבל פוגרום כל כמה שנים וטילים על בסיס קבוע על הראש נשמע סבבה. השאלה צריכה להיות לא "האם תואילו בטובכם לעבור לסודן/ חור אחר"?. השאלה צריכה להיות מה אתם מעדיפים מוות או הזדמנות במקום אחר? אם התשובה היא מוות וחורבן let it be. זה אוייב ומול אוייב כזה נלחמים בלי רחמים. אנחנו צריכים ליצור מצב שטרנספר יראה כמו מעשה כל כך הומאני(והוא באמת הרבה יותר הומני מלהוריד עליהם טונות של פלדה כל כמה שנים) שיתנו ליוזם פרס נובל לשלום.

לא פריק של נשק, חי בטקסס , איפה שהחוק יותר מדי מתירני לטעמי, ועדיין , חייב להודות שעברתי שינוי גדול בחשיבה לאחר אוקטובר שבע. אם עכשיו הייתי חוזר לארץ אז אין סיכוי שהייתי בלי נשק , לא משנה איפה אני גר. אם הייתי בוחר לגור במרחק של-20 - 15 קמ ומטה מגבול הצפון/דרום/מזרח או חור התחת המקולל ששמו עזה הייתי גם נלחם על נשק ארוך, שיהיה בבית למקרה ו.. למרות שלא חי בארץ ב6 השנים האחרונות, תמיד הייתה לי תחושות בטחון וגאווה שלא משנה מה, צה"ל שומר וישמור על אזרחי מדינת ישראל וגם אם יש אירוע חריג פה ושם. התחושה הזאת נשברה וההבנה שנחתה עליי פתאום זה שאני ורק אני אחראי לביטחון האישי שלי ושל משפחתי. המשטרה, הצבא או כל גוף אחר, כבודו במקומו , יעשו מה שיעשו , יעזרו ויסכלו אבל בפעמים שלא יצליחו , ויהיו כאלה, אני לא אסלח לעצמי אם אהיה עם משפחתי או אפילו לבד בסיטואציה כזאת חסר אונים וחסר כל יכולת להגן על עצמי/ סובבים אותי.

עידכון אחרי קצת יותר משנתיים של אחזקה: הרכב כרגע עם 27k מיילים, מבחינת אמינות- הוחלף אטם ראש מנוע שנזל במסגרת האחריות. במסגרת ריקול הוחלפו הברגים על הזרוע העליונה (upper control arm pinch bolts) לפני כשנה החלפתי רביעיית צמיגים אחרי ש2 היו עם נזק בדופן. בתאכלס רק אחד נזל, פשוט לא שווה את הסיכון מבחינתי אז החלפתי את כולם לרביעיית מישלן דיפנדר . אני עדיין אוהב מאוד נהנה לנהוג ברכב כי הוא ממש מפנק ומאוד פרקטי.הרכב עוד כמה חודשים יוצא מאחריות היצרן ואחרי שעשיתי קצת חשיבה ובעיקר כשלא הצלחתי למצוא שום רכב בסכום כסף סביר שהוא לא full size suv , שיגרום לי להרגיש איזשהו שדרוג , החלטתי להאריך את תקופת האחריות לעוד 3 שנים ועד 60 אלף מיילים בשביל השקט. יש לא מעט דברים שיכולים להתקלקל( אלקטרוניקה, מתלי אוויר וכו) עם טיקט שכנראה יעבור את הסכום ששילמתי על האחריות המורחבת בביקור הראשון.

תתחדש וסע בדרכים טובות! נראית מעולה והבאקטים שהם לא בצבע סוודר בונוס גדול