און יעקבסון

הגיע הרגע! היום עושים זפת. אבל לפני כן צריך לעשות הכנות. בראש ובראשונה לנקות היטב את תחתית הרכב. הניקוי נעשה באמצעות מברשת ברזל, שפכטל במקומות בהם הניקוי בלחץ שעשיתי בהתחלה לא הגיע ולבסוף ניקוי שומנים ולכלוך באמצעות בנזין וסמרטוט. (בשתי התמונות הראשונות - לפני ואחרי). השלב השני היה לכסות ולהדביק את כל החורים והמעברים, הפאנלים והקצוות אותם עליהם לא רצוי וכדאי שיגיע הזפת. אז תמונות וכבר ממשיכים.

חכה שאסיים את הרכב המשומש שלי, הוא יראה כמו חדש ואפילו עכשיו אני אוהב אותו!

המציאות היא שרוב הרומים/סוסיתא היו בעלי עבר צבאי, בעיקר, אגב, גרסאות הסדאן. סוסיתא טנדר (ומאוחר יותר רום כרמל טנדר בגרסתו הראשונה שהיה זהה לסוסיתא טנדר) גם נרכשו באופן מסיבי על ידי הצבא. המעניין הוא שאת הרום כרמל טנדר המחודש (כמו שלי), הצבא כבר לא רצה ולא רכש. ככל הנראה מכיוון שבתקופה ההיא כבר נכנסו לשימוש צבאי הטנדרים של פיז'ו. האמת היא שלא זכרתי שהצבא קנה את רום כרמל סטיישן ובכל מקרה לאור מספרי הייצור הנמוכים של גרסה זו, המדובר בכמויות קטנות. בכלל, הרבה הודות לרכש מסיבי מצד כוחות הביטחון המשיך ייצור הסוסיתא/רום מעבר למה שהיה צריך (בשנת 1981 - שנת הייצור האחרונה - כבר היה מדובר בכלי רכב פרימיטי ביותר) ואלמלא הצבא, המכירות לציבור הפרטי לא היו מצדיקות המשך ייצור כבר הרבה שנים לפני כן. המעניין הוא שעד אמצע שנות השמונים - התקופה בה רוב הרומים נפלטו מהשירות הצבאי, עוד היו מוסכים וחברות שעסקו בשיפוץ רומים צבאיים לשאר ומכירתם במבצעים שונים לקהל הפרטי. אפילו המפעל עצמו עשה זאת ובמיוחד זכור - למי שגר באזור המרכז - "רכב ישראלי" שעדיין נמצא ביפו, שבו היו עשרות רומים בשלבים כאלו ואחרים של תיקון/שיפוץ. בשנת 1987 אפילו קניתי מהם מוט מייצב קדמי העבה יותר שהיה מורכב על רום 1301, במטרה להרכיב אותו על הסוסיתא סטיישן 1973 שהייתה להורי.

כמה שאני אופטימי... לתומי חשבתי שהיום כבר אסיים עם החלק התחתון של הבודי ואוכל לרסס עליו שכבה של זפת, אבל ההגיון הבריא של ניר בן ארי מצליח לשכנע אותי כל פעם מחדש. ומה היום? להוציא ולהחליף עוד ארבע פיסות מתכת המושתלות בבודי, בנקודות העיגון עם השלדה - מה שאומר שיום זיפת (מלשון זפת) לא היה לי... אבל זה בסדר, כי מעבר להחלפת פיסות המתכת והשתלתן מחדש, יכולתי לעשות פינישים אחרונים בסתימת חורים והדבקת יריעות היכן שצריך על תחתית הבודי (כמו גם למרוח שכבת פוליאסטר בלבד בנקודות מסויימות על הפיבר עצמו שנראה כאילו מתחילות להתייבש. נקודות אלו יכוסו בכל מקרה בזפת, אבל בכל זאת, מריחת פוליאסטר תשמר את מצב הפיבר), זאת בכוונה שפעם הבאה אוכל להתחיל בניקוי שאריות שמן ולכלוך ולאחר מכן להתיז זפת על התחתית. אז הפעם בלי הרבה מלל, קצת תמונות וזהו. בתמונות: 1. השתלת המתכת בפיבר. שכבה ראשונה בעזרת משחת פיבר ועוד שתי שכבות אוטמות עם יריעה. 2. החור שנגרם כתוצאה מהגל ההינע סגור ומסוגר, בין שתי יריעות פיבר ומשחה באמצע. 3. אחת מנקודות החיבור בין התבניות הראתה סימני תחילת היפרדות בקצה. השטח נוקה, שתי יריעות הושמו ועוד שכבה נדיבה של פוליאסטר בכדי להחליק את השטח ולהקשיח אותו. 4. חורי הברגים שחיזקו את הארגז. נסתמו, כי לא צריך אותם יותר. 5. חור העיגון בין הבודי לשלדה, מצדו השני. במקור תבנית הפיבר מעוצבת עם קונוס בו יושב בורג בתצורה זהה. 6. בכל ששת חורי העיגון הקדמיים, אותו קונוס יבוטל ובין הבורג והפיבר תונח שייבה גדולה שתחלק את עומס החיזוק על פני שטח גדול יותר ולא רק על הקונוס ופיסת הברזל הקטנה השתולה בפנים. אותו חור נסתם עם משחת פיבר. אחרי שהחומר יתייבש, אקדח את החור מחדש. 7. סתימת חורי המספר (נעשו כמה במשך השנים). באמצעות יריעה מאחור. 8. אותם חורים מהצד השני. נסתמו באמצעות משחה ויאטמו בעזרת הדבקת יריעה (לא צולם). אחרי זה בא שלב ההחלקה והיישור.

דווקא שאלתי את השומר מדוע לא מפנים אותה והוא אמר לי שבעליה מתעקש (או משהו כזה) להשאירה שם. מוזר, לא מבין מה הוא מנסה לעשות. אולי מחקר על תוך כמה זמן חלודה מכלה מכונית? תודה על הבעת האמון, אבל אין דין פיברגלס כדין חלודה. בתור חובב מכוניות באשר הן לצערי אני חושב שלאור מצבו העגום של הטנדר הזה, גם אלוהים לא יכול לעזור.

ניצלתי את ההזדמנות וגם ניקיתי בעזרת מברשת ונייר שיוף את תושבות הברזל התומכות את הארגז על השלדה מאחור וגם צבעתי אותן. וממשיכים עם נקודות העיגון מלפנים: אחרי קיבוע הברזל, השתמשתי במשחת הפיבר בכדי לעטוף את הברזל וגם למלא ולחזור בחזרה לגובה אפס עם שאר הפיבר. אחרי שהמשחה התייבשה יכולתי לשלוף את הבורג ולשייף את האזור, במטרה להכינו לשלב הבא, שהוא פריסת היריעות. כמובן שראשית צריך לנקות את האזור היטב ורק אחרי זה להדביק את היריעות. לא הסתפקתי בשכבה אחת, אלא שמתי שתיים. וזהו, עכשיו צריך לתת לאזור להתייבש ובשבוע הבא לבחון אם צריך לעשות תיקונים או הוספות. מאחר שהיום למעשה נגמר, כל שהספקתי הוא לשים עוד מספר חיזוקים קטן מאחור ולמלא באמצעות משחת הפיבר את חורי עיגון הארגז שנותרו מיותרים, כי הארגז לא חוזר. בבוקר עוד חשבתי שהסוף היה קרוב, מסתבר שהוא לא היה כל כך קרוב, אבל אני שמח שניר עלה על בעיה בדיוק בשלב בו הייתי. שבוע הבא ממשיכים. חג שמח לכולם וסוף שבוע נעים.

שמח וטוב לב הגעתי היום לדרך השטח, במטרה לסיים את עבודות הפיבר. במקביל הגיע ניר בן ארי וכמו אבא גאה הראתי לו את העבודה שעשיתי בימים האחרונים ורציתי להתייעץ עימו לגבי זיפות תחתית הבודי. כבדרך אגב ניר מצביע על נקודות העיגון הקדמיות של הבודי עם המרכב ושואל אותי מה אני מתכוון לעשות לגבי הברזלים החלודים ששתולים בפיבר. אני לא מאמין! איך לא ראיתי את זה... פדיחות... יש לי תירוץ/הסבר: ראיתי את הנפיחות הזו בפיבר ולתומי חשבתי שהיא נגרמה כתוצאה מהעומס יתר שגרמה השלדה הגמישה, שגרמה לפיבר מעט בטן. כל כך הייתי שבוי בקונספציה הזו, שלא לקחתי בחשבון שבנקודות אלו יש ברזל. ומה לעשות שכאשר ברזל מתחיל להחליד, יש לו את הכוח להתרחב לסביבתו, גם על חשבון דיירים אחרים. אז ברגע של רצינות - תודה ניר על שהסבת את תשומת ליבי. חסכת לי הרבה עוגמת נפש בשלב מאוחר יותר. לפני כחודש, עוד בטרם התחלתי עם עבודות הפיבר, אם הייתי חושב שאני צריך לחתוך בבודי כבבשר חי, הייתי עושה שלשול מהלחץ ואילו היום, לאור הניסיון שצברתי, כבר הבנתי שזה עניין של מה בכך. באמצעות דיסק חיתוך הורדתי את שכבת הפיבר העליונה שהחזיקה את הברזל ממקומו וזה בתמורה התפורר למגע יד. לא התעצלתי ובנוסף כבר שלפתי באמצעות הדיסק את שלושת הברזלים המושתלים הנותרים, שמחזקים את נקודות העיגון הקדמיות - וטוב שבכך. שלושה חיזוקים מתוך הארבעה היו במצב ריקבון כזה או אחר. הברזלים הרקובים הורחקו מהמקום אחר כבוד ופיסות ברזל מגולוון באותו הגודל הוכנו במקום. החור המרכזי הוא בשביל הבורג ואילו השניים הקיצוניים הם בשביל קיבוע הברזל במקומו באמצעות משחת הפיבר. כעת אפשר היה לנקות את האזור וגם את הברזלים המושתלים לשלדה המעגנים את חגורות הבטיחות. ברזלים אלו קיבלו רק חלודה חיצונית, אז אפשר עדיין להשתמש בהם. כל שצריך הוא להבריש אותם היטב ולצבוע אותם, כך שלא יחלידו שוב. את הברזלים החדשים מירכזתי למקומם באמצעות בורג ו... מכיוון שאני כותב בהתאם לתמונות שאני מעלה ונגמר להם המקום, אז המשך יבוא.

אולי התמונות של הטנדר האומלל הזה כבר פורסמו כאן - לא יודע - אבל מראהו הביא אותי לחשוב שני דברים: כמה הוא אומלל שנגזר גורלו לחנות שנים בסמוך לים וכמה אני שמח שהחלום שלי היה טנדר מפיבר ולא טנדר ממתכת!

אחרי שהסתיימה עבודת הפיבר על פסי הברזל, התפנתי להתחיל למלא מספר חורים בעזרת משחת הפיבר. את רוב החורים אותם רציתי לסתום, סגרתי בצד העליון באמצעות הדבקת יריעה. הסיבה - שתהיה "קונטרה" לחומר וגם בגלל שהיריעה המשתרעת על פני שטח גדול יותר תחזיק טוב יותר מאשר משחת הפיבר בתוך החור. כך עשיתי למשל בכל החורים ששימשו לעיגון הספסלים מאחור, עוד חור שפשוף שנגרם מגל ההינע עת המנוע היה בחוץ וזווית התיבה השתנתה וגם בקצה הבודי מאחור. אחרי שהחליק את המקומות בהם הוספה המשחה לגובה "אפס" עם הבודי, אסגור סופית את מקומות אלו באמצעות הדבקת יריעת פיבר - שוב, למטרות חוזק. הגימור בחלק התחתון אינו חשוב כלל (אין צביעה גם במקור ואני מתעתד לרסס שכבת זפת לאיטום ובידוד בכל מקרה). זהו להפעם. הסוף לעבודות הפיבר כבר ממש קרוב, קצת פינישים וזהו שאולי עוד אספיק השבוע. מקווה ששבוע הבא - אם הלו"ז יתיר - אתחיל בשיוף הצבע הישן והכנות הבודי לצבע.

היום בצהריים התפנו מספר שעות, אז חיש מהר לדרך השטח בכדי להמשיך בעבודות. ובתוכנית: התקנת פסי החיזוק בקורות הארגז. מאחר שבתחילת השבוע כבר הכנתי את פסי המתכת, פלוס צביעה, כל שנותר הוא להתקין אותן במקומן. את ההתקנה הארעית ביצעתי באמצעות "קלמרות" ואז נעזרתי בחורים שהיו בפיבר על מנת להבריג ברגים קודחים ולקבע את הפסים למקומם. עכשיו הגיע החל המעניין: להפוך את המכונית על צידה. הסיבה: הדבקת יריעות פיבר כלפי מעלה ממש לא נוחה/יעילה וגם כך יש מספר מקומות שרציתי לעבוד עליהן בתחתית הרכב, למשל ניקוי וצביעת הברזל התומך בבודי ומחזקו לשלדה בחלק האחורי. אז כמה טוב שמדובר במוסך עם לא מעט עובדים... אחרי שחרור הברגים שתופסים את העגלה לבודי, שישה עובדים חסונים תפסו את המרכב וכך הורדנו אותו מהעגלה. עכשיו כבר לא היה קשה להניח את הבודי על צמיגים שהוכנו מבעוד מועד ובעדינות להשכיב את הבודי על צידו. כעת אפשר להמשיך לעבוד: מבעוד מועד חתכתי יריעות פיבר לגודל אותו רציתי והכנתי את תערובת הפוליאסטר. כאשר המכונית על צידה קל היה להדביק את היריעות מעל פסי המתכת. כל צד קיבל שתי שכבות של יריעות וזה אמור להספיק. בפעם הבאה אעשה בדיקה ואראה האם אכן כך. להלן התמונות, המשך בקרוב.

לפי מיטב הבנתי, מיכל הדלק הוא מתוצרת הארץ. הוא לא זהה בכל המכוניות. בסוסיתא פתח מילוי הדלק הוא בצד שמאל ואילו ברום כרמל הוא בצד ימין. יחד עם זאת שהטנדר שלך יוצר בימי רום כרמל ויש בו יחידת כוח של פורד, פתח מילוי הדלק נשאר בצד שמאל. רק בטנדר רום "האמיתי" משנת 1979 והילך, עבר פתח המילוי לצד ימין. ולגבי המצוף: שוב, תלוי בתוצרת המחוונים שיש לך (סביר להניח "סמיט'", סביר להניח שמטריומף הארלד). מציע לך להתייעץ עם סיגל מא.וו ספידומטרים. יתכן שיש להם מצוף כזה. אתה צריך "תורמת חלקים". ביד 2 פורסם למכירה טנדר מכפר חב"ד. ליהודי שבבעלותו הרכב יש חמישה בחצר, מהם שתיים או שלוש סוסיתות. בשעתו הוא לא רצה למכור, אבל לך תדע. שווה לנסות.

או.קי, נפל האסימון. ולגבי הצילומים של התוכנית: גם אנחנו מחכים לצילומים. או במילים אחרות: ירד לטמיון... והשועל? נשמע מעניין!

באמת שתתחדש! שמח לשמוע שעוד חבר נכנס "למשפחה". אפילו ביחס לכמויות הנמוכות שיוצרו מסך גרסאות רום כרמל השונות, יש לך מכונית נדירה. מגרסה זו יוצרו בסך הכול (אם זכרוני אינו מטעה אותי) כשלוש מאות ושלושים מכוניות. בהצלחה!

קצת מורכב וארוך לכסות את כל האפשרויות, כי הייתה במשך השנים אבולוציה בספקי החלקים, אבל ננסה לעשות סדר, לפחות ממה שאני יודע. בגדול, צריך לחלק את התשובה לשני חלקים: הראשונה: ספקי יחידות כוח - והיא הקלה הפשוטה יותר למענה. 1. קוביה עד סוסיתא 12: פורד. (פורד אנגליה במקור) 2. סוסיתא 13/60 (משנת 1968 כמדומני): טריומף ועד שנת 1975 (קשר הדוק לטריומף הארלד) 3. 1976-1978: פורד (יחידת כוח של אסקורט). 4. 1979-1981: הילמן (יחידת כוח של אוונג'ר). בכל הקשור לספקים האחרים האפשרויות גדולות. לגבי קוביה ועד סוסיתא 12: כאן הידע שלי מוגבל. ידוע שחברת רליאנט הבריטית פיתחה את הקוביה, על בסיס יחידת כוח של פורד וידוע לי שיש בה גם מכלולי פורד נוספים (סרן אחורי), אבל אחרי זה אני לא בטוח. בכל הקשור לשלדה, מסוסיתא 13/60 (1968) ועד הסוף המר ב-1981, אין הבדלים של ממש. בכל הדגמים הללו נעשה שימוש בחלקי מתלים קדמיים של טריומף, כמו גם מערכת היגוי ואפילו מוט הגה. בסוסיתא עד שנת 1975 יש קשר הדוק עם חלקי טריומף. מפסקים, מחוונים, ידיות איתות ומגבים וכדומה. ברום כרמל התחיל הבאלגן והמישמש. באין יצרן רכב מסודר שהיה מוכן לקחת את המפעל הישראלי תחת חסותו, נאלצו אנשי רום כרמל לקושש חלקים ממי שרק היה מוכן למכור. חלק מחלקים אלו הם עדיין מכלולים משותפים עם טריומף (שסביר להניח שנקנו מספקים ולא ישירות): מערכת חשמל: לוקאס (וזה כולל גם בקליות); מנוע מגבים - לוקאס (ועדיין כמו של טריומף); מפסק התנעה - טריומף; נועלי דלתות... פיאט; ידיות דלתות - פיאט; מחוונים - סמיט', ידיות איתות, מגבים ומפסקים - לוקאס. לגבי אלו האחרונים, איני יודע באיזו מכונית הם הורכבו במקור. נראים דומים לאלו של פיאט, אבל מוזר לי שחלקים אנגליים אלו ימצאו מקומם במכוניות איטלקיות. ישנם גם הרבה חלקים ישראלים בסיפור הזה: מערכת פליטה, גומיות ותושבות שונות, קוסמטיקה פנימית, וכדומה. רק בדבר אחד אני עדיין לא סגור עליו, בכל הקשור לרום כרמל: מקורו של הסרן האחורי. הליבה נראית דומה לזו הקיימת בטריומף, רק רבים הסיכויים שהיא יוצרה בארץ (בדגמים הקודמים זה היה כך) - לפחות את ההרכבה הסופית. אסף, האם יש משהו נקודתי עליו אתה רוצה לברר פרטים?

שתכל'ס - זה צדו השני של אותו האוטו.

די, דורון, אל תלחיץ אותי! מי זה השועל הזה? מה הוא יודע לעשות? הוא נושך?

צודק בשני המקרים: כיף לעבוד עם פיבר ואכן מילוי חורים ושברים נעשה לעת עתה עם פוליאסטר ויריעות ולא עם חומר פחחים. למעשה, למעט תיקון תאונה נושן מלפנים שנעשה בשעתו עם כמויות נדיבות של חומר פחחים, הבודי נקי ממנו. ועוד משהו: אכן אין קמטים, גלים, שקעים על גבי המשטחים. מי אמר שפיבר זה לא נחמד?

הי נדב. תודה על החיזוק החיובי. ולגבי הערתך: הצדק עימך, אבל גם עימי. כלומר, יש דברים שלא ממש נראים לעין ורמת הגימור שלהם לא חשובה. יחד עם זאת, ישנן מקומות בהם אני מזהה חולשה או שבעתיד עשוייה להתחיל בהם בעיה, או שהכנה לא טובה תגרום לפיצוצים בצבע בשלב מוקדם מדי. עבודה על פיבר שונה מאוד מעבודה על מתכת. עם זאת שמבחן התוצאה הוא המראה הסופי וניתן להסתיר מתחת לצבע חוסר ירידה לפרטים, אזי בודי מפיבר שלא הוכן כראוי צבעו "יזדקן" טרם זמנו (בדיוק כמו שמתכת תחליד טרם זמנה). מעבר לזה, מישהו חכם אמר פעם: תעשה את זה טוב, או אל תעשה את זה בכלל. לא חשבתי שאלך בדרך זו, אך ברגע שהתחלתי - זה עד הסוף. בברכה, און

מאחר שסיימתי את הוצאת הברזל הישן וגם את הכנת החדש מוקדם מהצפוי וצריך היה לתת לברזלים זמן להתייבש מהצבע, ביצעתי עוד כמה תיקונים וחיזוקים קלים. בראש ובראשונה בנקודה בה נפגשים שתי תבניות מאחור, בקצה הארגז. זו נקודה שבעת שימושו של הטנדר לעבודה, החזיקה ונשאה לא מעט משקל והדבר נתן בה אותותיה. אין שברים, או קריעות של פיבר, אבל נפער סדק בצבע, בדיוק בנקודת החיבור בין שתי התבניות. כלומר, יש שם גמישות והיא לא צריכה להיות שם. מאחר שאת החיזוק בחלק התחתון של אותה נקודה אעשה כאשר האוטו יהיה הפוך - כך יהיה הרבה יותר קל להדביק את יריעות הפיבר - התרכזתי לעת עתה בחלק העליון. עם דיסק שיוף חפרתי בנקודת השבר לעומק שיספיק לפרוס בתוכו יריעות פיבר, מבלי שהדבר יבלוט מעל קו האפס. ובנוסף, בקו הסדק עצמו, נתתי "פאזה" קטנה, לשיפור ההצמדות. שכבה ראשונה של פוליאסטר ועליה יריעת פיבר צרה ומעליה עוד יריעה גדולה יותר שגם יורדת מקו הארגז בקצה, בזווית של תשעים מעלות. באופן זה האזור הסדק מכוסה במלואו והעומס מתחלק למקומות אחרים. מאחר שחלק זה יזכה לחיזוק גם מלמטה, זה יפתור את הבעיה באופן סופי (מה גם שמשטח הארגז גם לא יצטרך יותר לעבוד לפרנסתו). הוספתי גם חיזוקים לדופנות מעצור הדלת האחורית שעדיין אין לי. שכבה אחת מלפנים ושתי שכבות מאחור - היכן שלא רואים. עוד באזור זה הנחתי שכבת יריעה עליונה על שבר תאונה קל בנקודת החיבור עם הפגוש האחורי. את המילוי האמיתי אוכל לעשות עכשיו מלמטה, וכך גם אם התוצאה לא תהיה מרהיבה לעין, היא תהיה נסתרת מהעין וגם היריעה העליונה תבטיח גם שמשחת הפיבר לא תוכל (מכל סיבה שהיא) להסדק ולפגוע במרקם הצבע והגימור. מאחר שעוד נשאר לי פוליאסטר מיותר בסיום העבודה, מרחתי שכבה עליונה על אזורי התיקון בתא המנוע, על מנת לקבל גימור חלק ולא מחוספס ולהקל על עבודת ההכנה לצבע. זהו להפעם. בתמונות לפי הסדר: פס הברזל לחיזוק - לפני הניקוי והצבע. נקודת החיבור בין התבניות בעת השיוף ואחריה. שכבה ראשונה לתיקון שבר בפיבר בנקודת המעבר של הפגוש האחורי (שבעצם מתחבר ישירות לשלדה). מקום התיקון בתא המנוע - בסיום.

לאט-לאט, אבל בטוח, מתחילים לראות את סוף עבודות הפיבר והחיזוקים. אפילו ניר בן ארי ואני דיברנו היום על איך לבצע את השלב הבא: שיוף הצבע הישן, יישור שטחים וכדומה. אבל אני מקדים את המאוחר, העבודה טרם הסתיימה. החלטתי להיכנס - תרתי משמע - בפסי החיזוק שהיו פעם ברזל והיום מתפוררים, שמקור חיזקו את הארגז והיום היו אמורים להעניק עוד קצת חוזק מבני לדופנות האמבטיה. לפיכך לבשתי ציוד מגן מכף רגל ועד ראש והתכוננתי ליום ארוך ומסוייט עם דיסק החיתוך החשמלי. להפתעתי, הבודי שיתף עימי פעולה. אותו פס חיתוך מקובע למקומו על ידי יריעת פיבר העוטפת אותו. על קצה אותה יריעה עברתי עם הדיסק, ולמעשה פתחתי אותה לרווחה. או-אז נפלה והתפוררה כל פיסת המתכת שהייתה שם בעבר ומה שנחמד יותר - יריעת החיזוק הזו התנתקה ממקומה ללא מאבק אילם. אז כל שנותר לי הוא לנקות את המקום ולהכין פסי מתכת חדשים שיוטמעו מתחת ליריעת פיבר חדשה. מאחר שכוחות הפיתול אותם אמורות למנוע פיסות הברזל נעות לרוחב הפסים ולא לאורכן, לא צריך להגזים עם עובי המתכת. שלושה מילימטר בהחלט מספיק. אז כל שנותר הוא לבצע מדידה ולחתוך את הפסים לאורך המתאים. מאחר שלא היה מדובר בברזל מגולוון ומאחר שאני לא רוצה לקחת סיכון, ניקיתי את פסי החיזוק הללו בעזרת מברשת והן נצבעו בהמרייט. בהתחשב בזה שפסים אלו שתולים בתוך הפיבר, ללא גישה למים ובתקווה שאעשה עבודת איטום טובה - ללא גישה לחמצן - ברזלים אלו יחזיקו שם יותר ממני או לפחות עוד שלושים שנה. ולהלן התמונות וההוכחות - המשך תיכף יבוא.

תזכורת למי שלא עקב אחר החלק הראשון: ביום שישי שעבר יצאתי עם קובי לסיבוב בכורה בלוטוס סופר 7. הוא רצה להדגים לי קודם שאנהג, סרבתי בנימוס. בתגובה, הוא עשה לי פדיחות מול אנשים זרים ולא סיפר לי היכן נמצא ההילוך האחורי... חלק שני. עוד בתמרון היציאה מהחניה, מה שצד את תשומת ליבי הוא קלות ההגה. לא הגה כוח ולא נעליים, שלושה סיבובים בין נעילה. והסוד? משקל נוצה. עם משקל עצמי של חמש מאות קילוגרם לא צריך הגה כוח וגם אין מגבר בלם - אבל עוד נחזור לזה. הדוושות רחוקות ומאוד צפופות וכבר אני מתחיל להצטער שאני נועל נעלי התעמלות ולא נעלי מירוצים צרות. בפעם האחרונה שנהגתי על סופר 7 (על מסלול מירוצים בצרפת, להזכירכם), נתפסה לי הרגל הימנית על הגז, מתחת לברקס, בסוף הישורת, אחרי נקודת הבלימה... באותו יום גיליתי שאפשר להזיע ממקומות שלא ידעתי שאפשר להזיע מהם. מצד שני, יתכן שזו לא הייתה הזעה... לא משנה, הסיפור ההוא נגמר עם הרבה עשן מהגלגלים וירידה קלה מהמסלול ולקח אחד חשוב: בלוטוס סופר 7 נוהגים עם נעלי מירוצים צרות. הלקח אולי נלמד, אבל מסתבר שקצת נשכח והנה אני שוב מאחורי ההגה של סופר 7 עם נעלי התעמלות רחבות. מה עושים? טוב, מאז למדתי קצת, תמיד אפשר לבלום ברגל שמאל. אז מתחילים. יש לי זכרונות טובים מידיות הילוכים ידניות של פורד. מהלך קצר ומדויק, העברה קלה ונוחה. אז בלוטוס מהלך קצר ולא מדויק והעברה קלה אבל לא נוחה. עניין של ביטול חופשים - לא בעיה קשה לפיתרון. מנוע קנט 1.6 ליטר בלוטוס מקורי לחלוטין ולא שופר כלל (אלא אם קרבורטור כפול נחשב שיפור). כלומר, ההספק המרבי צנוע ונע סביב 85 כ"ס (אם זכרוני אינו מטעה אותי. קובי?). במונחים של מכונית ספורט מודרנית, המדובר בהספק מקובל למזגן, לא למנוע. אפילו למכוניות סופר מיני מודרניות יש יותר כוח. אממה? כשאתה שוקל כלום, אתה גם צריך כלום מנוע בכדי להזיז את עצמך. וכך מזנקת לה הסופר 7 ממקומה בנחישות ובצייתנות. לא שורפת צמיגים וגם לא מאיימת לעשות שמות לשרירי הצוואר, אבל בהתחשב בגיל ובתצורת המנוע, בהחלט מרשים. והמנוע? אפשר לשים מנוע פורד עצלן במכונית ספורט תזזיתית, אבל אי אפשר להוציא את העצלנות ממנוע פורד שלא מבין מדוע הוא צריך לטפס מעל 5,000 סל"ד, כאשר בפחות מזה הוא מרגיש ממש מצוין ותודה ששאלתם. אין טעם להתעקש איתו, אז העברות ההילוכים מתבצעות בסל"ד זה. לפחות בתצורה הסטנדרטית שלו, אין טעם לנסות למשוך מעל לזה. האמת, גם 5,000 סל"ד מספיקים. והאמת, גם אם מבחינה אבסולוטית זה לא מהר, אז העצם העובדה שהישבן שלי מלחך את האספלט - כי המכונית כה נמוכה ועצם העובדה כי הרוח מאיימת לעשות לי קשרים בשער - אם היה לי שער לעשות בו קשרים - כי אין גג או חלונות ועצם העובדה כי הנהיגה בסופר 7 היא פחות או יותר כמו לנהוג בקארט או באופנוע (רק בלי הקסדה), הופכת את חווית הנהיגה למשהו שתוקף את כול החושים. כי בניגוד למכונית מודרנית משוככת, שקטה ואטומה, בסופר 7 אתה לא רק רואה מה שקורה, אתה מרגיש אותו, אתה שומע אותו, אתה מריח אותו. וזה כל כך כיף! ואז מגיע הרגע בו צריך לבלום. ואז חוזרים ושבים לי הפלאשבקים מאותה בלימה כמעט סופנית מהמסלול בצרפת. לא, הפעם לא תקעתי את הרגל מתחת לדוושה, הפעם לחצתי על הדוושה במלוא כוחי, והמכונית בתמורה, הואילה להפחית במקצת את המהירות. לא יודע, בשפה שלי זו לא נקרא בלימה. ובסדר, יש-אין בוסטר, אבל כבר נהגתי במכוניות בלי מגבר בלם והן עצרו הרבה יותר טוב. עזבו בוסטר, רכבת בולמת יותר טוב. אין ספק שיש איזו בעיה עם הבלמים ויש לי תחושה שאני גם יודע מה הבעיה: רפידות בלם קדמיות. לא סיפור, במיוחד לאור הקרבה המכלולית (מהמילה מכלול) לחלקי סוסיתא/רום כרמל. אם קובי יתנהג יפה, אני אתן לו סט חדש של רפידות בלם. יש לי סימפטיה רבה למכוניות ישנות. מודה, אני אוהב אותן. אוהב לנסוע בהם, פחות לנהוג בהן כמו שאפשר במכונית מודרנית. לא יעזור: הקדמה עושה את שלה ואפילו מכונית משפחתית מודרנית יכולה לספק נתוני אחיזה ומהירות פניה טובים מאשר כל מכוניות ספורט של פעם. טוב, כמעט יותר מאשר כל המכוניות ספורט של פעם. כי אסור לשכוח מאיפה הגיעה הסופר 7 הזו ומה היא בעצם באמת בחיים: פורמולה פורד בעלת שני מושבים. וככה זה גם מרגיש, אפילו שמכונית זו עדיין לא בשיאה. זה מתחיל באחיזת כביש גבוהה, מאוד גבוהה, זוויות גלגול כמעט בלתי מורגשות ואיזון נפלא בין הגלגלים הקדמיים לאחוריים. רוצה להחליק? רק בכוח. כלומר, זה לא טבעי לה (כי מי רוצה להחליק במסלול) וגם במצבה הנוכחי אין לה באמת מספיק כוח בכדי לבצע החלקות כוח, אז התעקשות תוציא את הגלגלים הקדמיים מאיזונם ותסחוף את המכונית לתת-היגוי מבאס, ותת-היגוי - זאת יש לדעת - הוא ההוכחה שאלוהים לא אוהב נהיגה... בשלב הזה קובי החליט שהוא זה שצריך להראות לי מה המכונית הזו מסוגלת לעשות וזה השלב שבו בדיוק החלטתי שאני צריך ללכת הבייתה. הבעיה הייתה שזה באמת היה ללכת הבייתה. המכונית שלי חנתה רחוק מדי... טוב, אז בלית-בררה ויתרתי על גלגל ההגה ועברתי למושב הנוסע, שזה - גם חוויה. עכשיו יכולתי לשים לב לעצם המיקום האחורי של המושבים ביחס לגלגלים. למעשה אנו יושבים ממש מלפני הסרן האחורי, זאת בניגוד למכונית מודרנית בה יושבים ממש מאחורי הגלגלים הקדמיים. עוד גיליתי שזו גם ממש לא מכונית לחורף (טוב, את זה היה קל להבין), אבל שגם מעבר בשלולית יכול להסתיים באופן מסריח למדי, היה ומדובר בשלולית שהיא בעצם ביוב שעלה על גדותיו... החשכה החלה לרדת וזה גם היה הסימן שלנו שתם ונשלם, צריך לחזור הבייתה. הסיכום שלי הוא כזה: ראשית, יש כמה דברים שצריך לתקן ולסדר במכונית על מנת שתחזור להיות מכונת הנהיגה האולטימטיבית, אבל כמה שקשה להאמין על מכונית כמעט בת ארבעים - זה אפשרי; שנית, קובי, אני מקנא בך, יש לך מכונית מדהימה; ושלישית ואחרונה: מתי אנהג בה שוב?

הערב, הערב זה קורה! לצערי מפאת התחייבויות קודמות לא התפנתי לכך בסופ"ש ואילו היום המחוייבות שלי היא לטנדר... בקיצור, הערב. והערת אגב לקובי: איך זה שאתה שתמיד מזכיר וזוכר לי את ההיסטוריה לפרטי-פרטים, טועה וכותב שאנו מכירים כמעט 20 שנה? יותר, קובי, יותר: למעלה מ-24 שנים. אבל זה בסדר, אני מבין אותך - הזמן עובר מהר כשנהנים. :wink:

היום, סוף-סוף אחרי חודש ימים בהם הסופר 7 אצל קובי ואחרי עשרים וחמש שנים של ציפיה, הגשמתי עוד חלום: לנהוג בלוטוס סופר 7. אז נכון, זו לא הפעם הראשונה שלי בסופר 7, אבל הפעם הקודמת הייתה על מסלול מירוצים בצרפת וגם זה היה די מזמן. חוץ מזה, בתור ילד אני זוכר שפינטזתי על לוטוס סופר 7 שחנתה באיזו שכונה בהרצליה. לי עוד לא היה רישיון נהיגה וניסיתי לשכנע את אחי שיקנה אותה, אבל הוא בחר בפורשה 914 וזה כבר סיפור אחר לגמרי. בחזרה לסופר 7: אחרי ציפיה מורטת עצבים שהגברת תצא כבר מהמוסך, תעבור טסט ותקבל צמיגים חדשים, הגיע הרגע: סיבוב בכורה. קובי באדיבותו עוד הציע שראשית הוא ידגים לי את המכונית, אבל גיליתי שאם אומרים "לא תודה" בצורה מספיק נחרצת, אז יש פחות ויכוחים... בקיצור, המפתחות אלי וקדימה למכונית. לא לחינם מכנים את הלוטוס סופר 7 כמכונית פורמולה פורד עם שני מושבים. ההשתחלות לתא הנוסעים די דומה: מלמעלה, להישען על הידיים ולנסות להשחיל את הרגלים במנהרה לכיוון הדוושות. למה לנסות? כי לא תמיד זה נראה הכי אלגנטי, אם ההגה נתקע ברגליים. כך או כך, או באלגנטיות או בקלמזיות, נוחתים על כיסא הנהג חסר אפשרויות הכיוון ומגלים שמיקום המושב (הקבוע במקומו) ביחס לדוושות הוא אידיאלי אם אתה נהג בגובה 190 ס"מ. הבעיה היא שאני בגובה 180 ס"מ וקובי - אפילו פחות... לא נורא, מסתדרים. סקירה מהירה של לוח המחוונים המפורט ועיני נתקלות במשהו מוכר: ידיות האיתות והאורות. לא צריך הרבה פשפוש בזיכרון. אלו הן אותן הידיות שיש בסוסיתא 13/60. האמת היא שאלו הן אותן ידיות שיש בדגמי טריומף שונים שנקנו על ידי לוטוס לשימוש בסופר 7, שמצאו את דרכן גם לסוסיתא. אבל נעים לגלות שיש נקודות משותפות בין המכונית הישראלית לאייקון האנגלי. לא רק הידיות זהות, אלא גם מכלול המתלים הקדמיים המגיע מטריומף. עכשיו זה כבר ממש מרגש לדעת שמכונית הספורט המוחלטת הזו חולקת אותו סידור מתלים כמו בטנדר רום כרמל שלי. לרגע חשבתי שאולי בכל זאת יהיה לטנדר הזה איזה ייעוד ספורטיבי, אבל המחשבה הזו חלפה באותה המהירות בה היא הגיעה. לסוסיתא/רום כרמל לא היה/יש/יהיה (לא למחוק את המיותר - הכל נכון) שום ייעוד או יכולת ספורטיביים כל שהם... צריך גם להסתדר, או נכון יותר, להתרגל לגובהה המזערי של המכונית. זה קצת מוזר לשבת בכיסא נהג הנמצא בגובה הדלת של מכוניות משפחתיות רגילות. ואפרופו דלת - לסופר 7 אין דלתות, אלא מעין מפתן בגובה המותניים. צריך לזכור לא להוציא ידיים החוצה באופן הישראלי כל כך, כי הן יגיעו לכביש בקלות - עד כדי כך המכונית נמוכה. גם הישיבה עצמה, ממש מעל הסרן האחורי, כאשר מלפנים משתרע מכסה מנוע ארוך וצר, כמו גם הגלגלים הקדמיים הבולטים משני צדי המכונית הם משהו שצריך להתרגל אליו. שלא לדבר על תשומת הלב שהמכונית הזו מקבלת. גברים, נשים וטף (אבל במיוחד גברים וטף) בוהים בסופר 7 הזו כאילו הייתה בר רפאלי מדגמנת הלבשה תחתונה באמצע השדרה. טוב, אולי הדימוי של בר זה כבר הפנטזיה שלי, במיוחד לאור העובדה - ואמרו את זה כבר לפניי - שבכל הקשור לבר רפאלי, בדיוק כמו נשיונל ג'יאוגרפיק, בשניהם רואים מקומות שלעולם לא אגיע אליהם... מצד שני, בסופר 7 הזו אני יושב, מסובב את המפתח ומניע את מנוע קנט 1.6 ליטר העתיק שמתעורר לחיים בקול שיעול רם וצליל בריטון אנגלי סקסי. כמה פמפומים על הגז מזכירים לי איזה כיף זה תגובת דוושה של מנוע המוזן מקרבורטור. שני שיחים משחירים מאחור וכמה גברים משתעלים, מזכירים לי כמה טוב זה הזרקת דלק במנועים מודרניים שמפחיתים זיהום אוויר... טוב, אנשים נחנקים, יש לי מוניטין ומצפים ממני לעשות איזה אקזיט עם כבוד בסופר 7 הזו, אז בידענות אני לוחץ על המצמד ומנסה לשלב להילוך אחורי, אבל לא מוצא אותו היכן שהייתי מצפה שיהיה בתיבה של פורד, וגם לא במקומות המוכרים ברוב התיבות שאני מכיר. קובי דווקא מרוצה מהפדיחות שאני עושה לעצמי ולא ממהר להזכיר לי שההילוך האחורי נמצא שמאלה ולמטה. וגם אחרי שהוא מועיל בטובו לספר לי, אז הוא שומר לסוף את העובדה שגם צריך להרים את הידית בכדי שההילוך ישתלב... מוניטין? פעם היה לי... המשך יבוא.

והיה ואפילו שהדייסה עשויה לשמש כתחליף ליריעות, העבודה עימה תהיה כל כך הרבה יותר קשה בשחזור. נסה לחשוב על ביטול וסגירה של חור חלון בקיר גבס או לבנים. איך היה יותר קל לבצע את העבודה: באמצעות פוליפילה או בטון (כלומר, דייסה), או באמצעות לבנים או משטח גבס (כלומר, יריעות). שלא לדבר על כך שהתוצאה הסופית עם יריעות תראה הרבה יותר הומגנית ונאה לעין.

צריך לראות, אבל ממה שאני מצליח להבין מהתיאור שלך, זה לא נשמע כמו משהו בלתי הפיך. המדובר בשני "סליבים" - צינורות ברזל חלולים - המושתלים בתוך השלדה, באזור הניתן לתיקון וגם חיזוק "כמו חדש", ללא ראיות "מחשידות".