און יעקבסון

לשמחתי התמזל מזלי לעבוד על הבודי במוסך דרך השטח, שם מסתבר שבמחלקת הפחחות עובדים שני פחחים עם ניסיון עבר רב בעבודה על סוסיתות, אז הם מכוונים אותי לדרך הנכונה. יחד עם זאת, תודה על העצות. מכל מלמדי השכלתי. הגוטה שאבס, און

זה כל הכיף! :-D:-D

הי אסף. תודה על הפרגון! ה... ממתין לך בכליון פיברגלס. הוא נמצא על הציר שלך, אז רק צריך לתאם מועד. ככל הנראה אהיה שם ביום ראשון. דבר איתי.

אחרי כמעט שבוע של ניתוק מגע, חזרתי היום לזירת הטינה. היא עברה את הסופה בכבוד, נשארה במקומה ולא החלידה בכלל... בחוסר חשק מסוים הוצאתי הכלים והכנתי השטח לעוד יום של שיוף צבע. אמנם התחלת העבודה בשבוע שעבר הייתה נחמדה והצבע ירד בכיף, אבל כשהגעתי למשטח תא המטען, התחלתי לאכול ברגים. קשה. הצבע סרבן - השטח גדול. נייר שיוף "80" - הולך קשה. נייר שיוף "40" צריך בזהירות רבה כי הוא עלול לפגוע בפיבר וגם איתו זה הולך לאט. התחלתי איתו ועברתי ל-80 בכדי לא לעשות נזקים. עדיין איטי וקשה. אז ניסיתי לנקות שטחים קטנים בכל פעם. בכדי שתהיה לי בראש נקודת אמצע וסוף, כי לעשות את כל המשטח נראה המשימה אין-סופית. לא עוזר... אמרו לי - עזוב, ממילא תשים איזה דיפון עץ (לא, ממש לא...) או יריעת פלסטיק או גומי (אולי), אז חבל על הזמן. נכון, אבל לא יכול להמשיך הלאה ולא לנקות את כל הצבע הזה בצורה הטובה ביותר האפשרית. אפילו אם בסופו של דבר אף אחד לא יראה את זה. אז מה עשיתי? עזבתי את זה לעת עתה... במקום משטח תא המטען, המשכתי לחלק האחורי ולדופן ימין. להפתעתי, חלקים אלו נוקו בצורה הרבה יותר קלה ומהירה (ומהנה). ואז הבנתי: היכן שהצבע היה חשוף לפגעי מזג האוויר והשמש - הוא יורד בקלות. היכן שהיה מוסתר בתוך הארגז - הוא עקשן. אז אחרי שעשיתי את כל דופן ימין, אזרתי כוחות, חזרתי לחלק האחרון שנשאר לי בתא המטען ובסבלנות מרובה, גם זה מאחורי. לצערי, בזאת נגמר לי הזמן. עוד הספקתי לנקות גם את חלקה התחתון של כנף ימין וגם גיליתי דבר מעניין. נייר שיוף העדין (120), עושה עבודה טובה יותר מאשר 40 או 80. פשוט קל ומהר יותר לנקות עימו את הצבע הישן. כנראה הוא חודר יותר טוב לשכבת הצבע ומפורר אותה (כמות האבק שעשיתי שם... הלו יוסטון...). מקווה שאמצא עוד קצת זמן השבוע להשלים את השיוף עם המכונה ולעבור על כל האוטו פעם אחת נוספת לפינישים ונקיונות אחרונים עם נייר שיוף עדין יותר. אז אעבור לנקות ידנית פינות ומקומות בהם המכונה לא הגיעה ורק אז נוכל ולעבוד עם חומר הפחחים, על מנת למלא סדקים וחורים קטנים. החלק הזה בטוח לא יקרה השבוע - אבל אני מתקרב לזה.

טוב, שיכנעתם אותי (גם מזג האוויר עוזר). נלך לעבוד קצת על טינה היום... עידכונים בסוף היום.

אם תרוויח מיליונים מציטטות שלי, מגיע לך שתשפץ מכונית יותר יפה מאשר הטנדר שלי. חוץ מזה, אני רוצה אחוזים!

ישה, בין דור "הפשושים" לבין בני דורך (דור המייסדים?), נמצא הדור שלי. "אינגליזית" עוד לא ידענו, אבל כבר לא קראנו לזה חראקות, אלא החלקות, או היגוי יתר. בשנים ההם הבנתי והפנמתי את האימרות: ההוכחה שאין אלוהים, היא שיש תת-היגוי; או עבור אדם מאמין: ההוכחה שאלוהים לא אוהב נהיגה, היא שיש תת-היגוי. כשלא זכרתי את האימרות הללו, זה עלה לי הרבה כסף...

נסה כאן: http://www.rimmerbros.co.uk/Item--i-GRID004484 יש שם גם הרבה מידע בעמודים אחרים.

קובי, הרמת להנחתה, אז פישפשתי בארכיון ומצאתי כמה תמונות ישנות, בנות עשרים שנה, אבל רלוונטיות לעניינו. אז בבקשה: 1. קובי ואני, יפים וצעירים יותר (או לפחות צעירים יותר...) בחברתה של "הברק הכחול" - פיאט 131 סופר מירפיורי שהייתה לי. 2. הפיאט ואני מתאמנים בדריפטינג, עוד לפני שידענו בכלל מה זה דריפטינג. 3. עדיין מתאמנים... 4. אמנם עשרים שנה עברו, אבל בהתחשב בסופה הפוקדת אותנו הימים האלו, היה יכול להיות מתאים: סופת ברד מכסה את תל אביב בעיצומו של יום. 5. "מפגש פסגה": פיאט 131 עם הסוסיתא סטיישן של הורי. שימו לב מי מקבלת את הכבוד ואת החניה הטובה... 6. מי שהתחילה אצלי את השיגעון והמכונית הראשונה שנהגתי בה, החלקתי איתה, שיפצתי אותה, אהבתי אותה...

אלו באמת היו הימים היפים... תודה על התזכורת. מעניין למה אתה "דואג" לי כל כך ומה אתה זומם...

יקירי, תודה על המחמאות והתמיכה. אתה ההוכחה למשפט: "ויקום האפרוח וינקר את התרנגול" . ולגבי האישה - פה אנו מסכימים, אין ספק שהיא החלק הטוב שבי. רק טוב ודרישת שלום לחברים המשותפים היקרים לנו. און

כצפוי וככתוב, הדעות חלוקות - לגבי מקוריות בכל מחיר או "שיפורים ועידכונים" - וזה ממש בסדר. זה גם מאוד תלוי בסוג הרכב האמור. מה שהייתי (ועוד אעשה) לרום כרמל לא הייתי מעז לעשות למכוניות קלאסיות של ממש עם ערך אספני (אמתי). מה גם שנקודת הפתיחה של רוב המכוניות האחרות גבוהה יותר מאשר הרמה הנמוכה מאוד של רום כרמל (סוג של "קיט קאר" בסיסי), המאפשרת שינויים ועידכונים בקלות יחסית וללא שינוי של ממש ביסודות המכונית. עבור מי שאוהב מכוניות (או לפחות עבורי), מכונית היא ההשתקפות של הבעלים. למעט שני כלי הרכב הנוכחיים המשמשים אותי ביום-יום (מכונית ואופנוע, שגם הם לא ממש נפוצים או "רגילים"), כל קודמיהם זכו ממני לאיזה "טאץ'" אישי, שהפך אותם למקוריים וייחודיים, בעיניי לפחות. בין אם היה מדובר בשינוי עיצוב (באופנוע הקודם), או שיפורים מכניים כאלו ואחרים במכוניות, שגם שדרגו את ההנאה שלי מהנהיגה וגם ייצרו את הייחודיות. מבחינתי רום כרמל טנדר הוא פלטפורמה נהדרת למקבילה של "תפירת חליפה למי מידה", בדיוק כפי שעשו פה כמה בעלי פורד אסקורט שיצרו (בעיניהם ובעיני) שדרוג מטריף של המקור. ההבדל בין "שדרוג" הרום לאסקורט, שאני לא מחפש ולא צריך ולא אעשה את השדרוג לביצועים, כי באמת יש גבול למה שצריך, רצוי וכדאי לעשות עם רום כרמל טנדר...

מאיר שליו הוא חובב רכב ותיק מאוד, בעברו בעלות על שלל מכוניות ספורטיביות הוא מבין ואוהב נהיגה ואל לחשוד בו שהוא מזלזל בתחום הרכב בכלל או באספנות בפרט. המשל בסיפור הוא על מצבה העגום של מכבי האש בישראל שעדיין נזקקים "לגרוטאות" עבור כיבוי שרפות ולא אם שליו באמת חושב שהגרוטאה הזו שווה 3,000 שקלים, עשרת אלפים או מאה אלף. שהרי, אם היה כותב ש"הגרוטאה שווה חמישים אלף שקלים", עבור הציבור זהו סכום לא מבוטל ולא באמת מדובר בגרוטאה והמסר על מצבה של מכבי האש לא היה עובר.

התשובות באדום, מול השאלות.

אין יותר עבודה סזיפית מאשר שיוף צבע. משעמם, קשה, לא נגמר. משעמם, כבר אמרתי? אבל אין בררה, אז משייפים. לא הרבה זמן היה לי היום, אבל הספקתי לשייף את הגג וכמעט את כל שטח הארגז. בהתחשב במזג האוויר הצפוי לנו, לא נראה לי שאוכל להתקדם יותר מדי בנושא זה בימים הקרובים. ובנוגע לצבע, הדעות חלוקות. אסכולה אחת גורסת: שמירה על מקוריות בכל מחיר; אסכולה אחרת טוענת: לשדרג מה שניתן כמה שניתן; ויש גם אסכולה שנמצאת אי-שם באמצע. אני באמצע. אוהב מכוניות קלאסיות, אבל לא בהכרח רוצה מקוריות בכל מחיר ולא בכל מכונית שדרוג מסיבי מצדיק או שווה את מה שאפשר יהיה להגיע עם בסיס טכנולוגי מאוד מיושן ופרימיטי. יחד עם זאת, לפעמים שדרוג טכנולוגי עושה את המכונית בטוחה יותר. לפעמים שדרוג טכנולוגי הופך את המכונית לנעימה הרבה יותר לנהיגה, אמינה יותר. לפעמים זהו ההבדל בין מכונית שתיסע מספר פעמים מועט, כי לא יהיה נעים לנהוג בה, לבין מכונית שתוכל לשמש באופן תכוף יותר, כי יהיה כיף לנהוג בה. אני גם אוהב לתת את ה"טאץ'" שלי למכונית. כך למשל, בעניין הצבע הדו-גווני. או בעניין הריפודים בתא הנוסעים ולכן שטיחי הפלסטיק המקוריים לא יחזרו לתא הנוסעים, במקומם תבוא אטימה וחומרי בידוד מרעשים וחום שלא היו במקור וריפודים נאים ונעימים יותר. אולי אפילו... מזגן. אלו ועוד הם דברים שיעשו (עבורי) את הההבדל בין בעלות על מכונית שעיקר הכיף בה היה השיפוץ ושמירה על מקוריות, אבל לנסוע היא כמעט לא תיסע (כי גם שהיא במצב חדש, היא עדיין גרוטאה בת שלושים בעלת טכנולוגיה של בת חמישים), לבין מכונית שעיקר הכיף בה היה השיפוץ אבל יהיה גם כיף לנהוג בה ככה סתם, בשביל הכיף. מה שחשוב להבין הוא שכל אחד שופט את העולם ואת האחרים בקו האופקי לנקודת השקפתו. מה שפחות - לא טוב, מה שיותר - מוגזם או מיותר. אלא שעבור כל אחד ואחד, הקו האופקי הזה נמצא (מסיבות שונות ולא חשובות כרגע) בגובה אחר, ומה שנמוך עבור אחד זה הסטנדרט עבור האחר ומה שגבוה עבור השני הוא הסטנדרט עבור השלישי. במילים אחרות: כל אחד החובב את התחום הזה מביא אליו את האמת הפנימית שלו, את צדקת דרכו ואת אמונתו וככה הוא חושב (או היה פועל) אם ההגה היה בידיים שלו.

בעודי משייף את הצבע ומגיע לצבע הכחול של תבנית הפיבר, עלה הרעיון: צביעה בשני גוונים! אז ניסיתי להמשיך לעת עתה את השיוף רק מנקודת "המותן" ומעלה, בכדי לקבל מושג איך זה יראה ולמרות שזה קצת קשה לתאר (כי הגוונים לא בהכרח יהיו כחול-לבן), הנה "סקיצה" ראשונית.

רציתי לכתוב לך שקדימה טסט ולדרך, אבל לפי התמונות אני רוצה שמצבה דורש שיפוץ מקיף יותר. אז קדימה, לדרך ובהצלחה.

כן, כן, חיכיתי שזה יבוא... מה רצית שאכתוב: "בעודי נשען עם הזרועות על אדן החלון הפתוח..."? יותר פשוט היה לכתוב: "נשען על המכונית", לא כך?

אחרי לא מעט חיפושים וניסיון להבין מי הייתה תורמת ידיות האיתותים והמגבים המקורית, אני חושב שהגעתי לתשובה. באי.ביי ראיתי כי מנגנון זהה, עם אותו קוד נמצא גם ב... מיני מיינור. או.קיי, נשמע הגיוני עד פה. אחרי הכל, המדובר בחלק שהורכב במכוניות אלו באותן השנים. אלא שהיום קפץ למוסך חבר ותיק עם דיפנדר וכך, בעודי נשען על מכוניתו, אני מביט פנימה ואת עיני תופסות ידיות האיתות והמגבים שנראות בדיוק, אבל בדיוק זהות. מעניין. טוב, את זה צריך לבדוק לעומק. המשך יבוא.

הגעתי על הבוקר במטרה להחזיר את הבודי לעגלה, אבל לא היו אנשים פנויים לעזור, אז ניצלתי את הזמן והתחלתי לפרק את הקרביים של הדלתות. בלי עין הרע, יש שם הרבה מה לפרק ותהיה שם עוד יותר עבודה. גם סדר הפירוק וההרכבה חשובים, כי הכל בנוי שם שכבה על שכבה. עיקר העבודה יהיה לנקות ולצבוע את הברזלים. חלקם עם צבע יסוד והשתמרו היטב, חלקם לא. אלו שלא והיו שקועים בפיבר התנפחו (החיזוק לידיות הדלתות, למשל). כלומר, אצטרך לשייף אותם החוצה ולהשתיל פיסות חדשות במקומם. אחרי הטירונות על הבודי - קטן עלי... אצטרך גם להחליף את כל הגומיות ומובילי החלון, כמו גם לברור ולשפץ מבין כל המכלולים המורכבים בדלתות (כלול אלו של תורמת החלקים) את הטובים ביותר. בכל מקרה, גם אם אצטרך להחליף משהו, החיפוש לא אמור להיות כל כך קשה. הכל שם תוצרת פיאט. החל מידית הדלת (הפנימית והחיצונית), מנגנון הנעילה של הדלת וככל הנראה גם מנגנון הרמת החלון וידית פתיחת החלון. לא בטוח בעניין מנגנון החלון, אבל סוג המתכת של מנגנון זה נראה זהה לזה של מנגנון הנעילה, כך שרבים הסיכויים שהמקור זהה. בינתיים התפנו כמה אנשים, אז ממש לפני שהחזרנו את הבודי לעגלה, הוספתי צילום באור יום. גם ביום הזפת נראית נפלא... עכשיו אפשר לפתוח דף חדש ביחסי עם הבודי. או במילים אחרות, להתחיל לשייף את הצבע היבש והסדוק. עבודה סזיפית-משהו, אבל מישהו צריך לעשות אותה והמישהו הזה הוא אני. אז מדמימים את המוח ופוצחים במלאכת השיוף. צריך לעבוד עם תצורת הפאנלים ולהזהר לא לשייף יותר מדי במקום אחד או בכיוון אחד, בכדי לא ליצור שקעים וגלים. מתחת לשכבת הצבע מתגלה צבע כחול, של תבנית הפיבר. לשם אני צריך להגיע וזה יחסית קל בשימוש באמצעים פנאומטים, אלא שאלו לא מגיעים לפינות ונקודות מעוגלות. שם אצטרך לעבור לעבודה ידנית. שלא לדבר על האבק... בקיצור, ימים מעניינים מחכים לי.

הי אסף. ראשית תודה על החיזוקים. לגבי ציפוי הזפת. בכל מיכל יש ליטר נוזל ובסך הכל השתמשתי בארבעה מיכלים. מין הסתם משקל כל ליטר הוא מעט יותר מאשר קילוגרם אחד, אז אני מניח שמשהו סביב חמישה ק"ג.

שלושה תצלומים של תחתית הבודי במצבי צבירה שונים: 1. ביום בו הפכנו את הבודי על צדו. 2. אחרי סיום התיקונים והניקוי, ממש לפני הזיפות. 3. בסיום הצביעה (זה כבר היה ממש לקראת חשכה, אז התצלום לא משהו. היום אצלם עוד תמונה באור).

נהנה לשיטתך, סובל לפי דני... האמת, זה היה כיף. גם לאחר כל שעות העבודה הארוכות שהשקעתי בכדי להגיע לשלב הזה וגם השינוי שיוצרת ההתזה כל כך מיידית, בולטת, נראית לעין וטובה למראה, שלא ניתן היה שלא להעלות חיוך. בסיום, עמדתי מול "היצירה" לצד ניר בן ארי ופשוט שיחררתי מין אנחה (פולנית...) ואמרתי לניר שזו אנחה כמו שסתום פורק לחץ, אבל לחץ חיובי. וחוץ מזה, לא חכמה שייצא לי יותר טוב מהמפעל, למדתי מהטעויות שלהם!

אחרי ימים של הכנות, הגיע הרגע. צינור האוויר הוכן אחר כבוד, כמו גם פיסטולט מיוחד להתזת זפת. את אקדח ההתזה הזה מחברים למיכלי זפת ומתיזים. ככה פשוט, ככה קל. האמת היא שאחרי משחק מקדים ארוך כל כך, ההתזה עצמה, היא עניין של דקות (אני עדיין מדבר כאן על פיברגלס וזפת, כן? שלא יהיו טעויות...). הייתי צריך כמות של מעט פחות מארבעה מיכלי זפת בכדי לכסות את כל תחתית הבודי (מזל שזה בדיוק מה שהיה לניר במוסך...) והתוצאה? לא הנחתום יעיד על עיסתו, אבל אני חייב: שווה הכול! נראה מדהים ומשדרג את תחתית הבודי עשרות מונים. עשיתי את הזפת למען הערך המוסף של בידוד רעש וחום, אבל רק המראה עצמו היה שווה.

מאחר שלא קיבלתי אישור לצבוע זפת בסביבה רוויה מכוניות ונאלצתי לחכות לשעה מאוחרת יותר, ניצלתי את הזמן לעבוד על "כלוב הבטיחות" בתוך תא הנוסעים. ברובו כלוב הברזל הזה שתול בפיבר ונשמר היטב. במקומות בהם היה הברזל חשוף הוא נפגע על ידי חלודה (שטחית, על פני השטח). אז ראשית מנקים באמצעות מברשת את כל החלודה הרופפת ורק אז אפשר לצבוע באמצעות המרייט. לא ממש הקפדתי על ביטחון שדה בכל הקשור לזליגת צבע על הפיבר, כי ממילא מקומות אלו נסתרים מתחת לריפודים. אז בתמונות: עם החלודה, אחרי הניקוי ואחרי הצביעה. ותיכף זה מגיע: זפת!