Jump to content

sinkto

  • הודעות

    154
  • כאן מאז:

  • פעילות אחרונה

  • ימים ב"תורמים ביותר"

    4

כל מה שפורסם על ידי sinkto

  1. סיטרואן ניסו לחדש אז, ההגה בעל הזרוע האחת וידית האיתות המוזרה. אני זוכר את הפירסומות לרכב הזה, קראו לקונסולה הזו לווין... אריה
  2. שלום, חבר מארצות הברית רוצה לתת לי אפנוע אספנות במתנה, (טוב שיש חברים).. העניין הוא, שהמתנה עלולה להתגלות כיקרה מידי אחרי עלויות הובלה ומכס. יש למישהו מושג לפי איזה מחירון עובד המכס ואיפה אפשר להשיג מידע על מחירי אופנועים? תודה וערב טוב אריה
  3. לא צריך לנסוע לתל אביב. יש גם בשדרות ההסתדרות לא רחוק משז"ר חנות שמוכרת את המוצרים הללו. כרגיל, יודע איך להגיע, אבל לא זוכר את השם.. יש כמה מוצרים הספוג של פלציב עם הדבק הדו צדדי (דומה למה שבתמונה) יחסית זול, ואם אתה מחפש מוצר יקר, יש גם יריעות צמר סלעים בעוביים שונים שעושות עבודה נהדרת בבידוד אבל עולות בהתאם. חיפשתי קצת.. וירטהיים בשדרות ההסתדרות 172 04-8402064. כמדומני, שם ראיתי את היריעות. הפלציב נמכר לפי מטר (כמה עשרות ש"ח, אולי 30) וצמר הסלעים מחושב לפי מידה ועובי היריעה. אריה
  4. שוב שלום, עדכון מצב קצר.. אשתי - לא משהו. אני מתכוון המצב שלה, לא היא! היא משהו משהו!! מחכים לביקורת של המנתח ואולי תחילת טיפולים בפיזיותרפיה. אני - לא משהו. באופן כללי אני מתכוון כרגע אפשר להגדיר אותי כ "החוליה החסרה.." מחכה לביקורת. טיפולים עוד חודש בערך. הילדים - שלשה ילדים, חמש רגלים מתרוצצות, ואחת עדיין בגבס. הרכב - לא נעים. אחרי שבועיים של מאבקים בבירוקרטיה, המשטרה הואילה בטובה לשחרר את הרכב, למרות שעדיין לא דיבר איתי בוחן תנועה, ולהערכתי, גם לא עם הנהג הפוגע! לזכותו של זה, יש לאמר, הוא מקפיד להתקשר מידי פעם ולדרוש בשלומנו. שמאי שבדק את הרכב קבע שעלות התיקון תעבור בהרבה את שוויו, או מה שנקרא ביידיש טוטאל לוס. הקרוואן, חיה רעה שכמותו, כנראה בר תיקון, ועכשיו מה שנשאר לעשות הוא להוריד אותו מהמרצדס האהובה, למצוא אחת אחרת, ולהתקין מחדש! Piece of cake מה שנקרא אמשיך לעדכן מידי פעם, ואשתדל לכתוב על שיפור לטובה, כל פעם משהו אחר אריה
  5. למברטות הורכבו בסולתם יקנעם למיטב ידיעתי. בשנת 1998 הגיע לידי למברטה חביבה ומאחר וגרתי קרוב, קפצתי לסולתם. לצערי, הם אמר לי משהו כמו "עכשיו נזכרת? בדיוק השנה זרקנו את כל החלקים!" נסעתי למזבלה בחיפה, אבל לא נשאר זכר.. הלמברטה עדיין אצלי, נוסעת מידי פעם
  6. ערב טוב, לא יכול להתאפק.. תמונה שצילמתי היום אחר הצהרים בטקס השבעה של הבן שלי בפנימיה צבאית. שבועים אחרי התאונה, עם גבס, אבל אם רוצים, אפשר למצוא צדדים חיוביים בכל דבר! שבת שלום אריה
  7. שוב שלום, זהו הפרק החותם את עלילות הכבאית בארצות הנכר. יתכן, שמרצדס אקטרוס 2535 חתמה את עלילות הכבאית סופית, אך את זאת עדין אין לדעת, ובינתים, נתענג על מה שהיה.. אז ליוון נכנסנו רוני ואני אחרי בעיות בגבול, המוכס רצה ביטוח, ותהה למה לא עשינו כזה בישראל, וכשניסיתי להסביר לו שלא ידעתי מתי ואם בכלל נגיע לארצו המפותחת, הסביר לי שככה זה כשבאים ממדינת עולם שלישי (ישראל?!) ליוון. (מי ישמע).. רצה לבטח אותנו ב500 יורו, וכשסירבתי, הציע לי לנסוע ולבטח בזול יותר באיסטנבול, (ששוכנת אולי 1000 ק"מ משם). הסכמתי! עשיתי פרסה, חציתי שוב את הגבול לצד הטורקי, ושם פקיד נחמד ביטח לי את הרכב ב100 יורו, ושוב, הגענו ליוון. הנסיעה ביוון היתה נחמדה מאד עד שעשיתי טעות קטנה וניסיתי לחנות ליד אגם. את התוצאות אתם רואים בתמונות.. הרכב הכבד התחפר באדמה הרכה וכבר חישב להתהפך. ג'יפ, (בדיחה), טרקטור (עוד בדיחה) ואח"כ טרקטור וג'יפ גם יחד (בדיחה עצובה) ניסו לחלץ ולא צלחו, כשבכול נסיון כזה, הרכב רק יורד יותר ויותר נמוך. בסופו של יום, הלכנו רוני ואני לישון בקרוואן נוטה על צידו כמו ספינה טובעת.. למחרת הבאנו מחפרון, וזה, לאחר שחפר לנו דרך החוצה, נעמד על "רגליו" ולאט לאט משך אותנו החוצה בעזרת הכף, כל פעם קצת, כשהוא משפר עמדות אחרי כל משיכה. כשהיינו כבר על שביל קשה, נגמר הדלק במשאבה עקב הזוית המטורפת בה עמד הרכב ונאלצתי לנקז אויר מהמערכת על מנת להניע. מסתבר, שלא הדקתי מספיק את הברז כשגמרתי, ולכן ישנה תמונה שבה (בעליה על האולימפוס), אני מרים שוב מכסה מנוע ומהדק ברזים. (קלטתי שיש בעיה כשראיתי שהרכב אוכל פי שתיים דלק מאשר בדרך כלל..) באתונה נפרדתי מרוני שטס הביתה, ואני, נפשתי על החוף בלאווריו - עיר נמל קטנה כמה עשרות קילומטרים מאתונה שבה עוגנת המעבורת לחיפה. לאחר כמה ימים הגיעה המעבורת ואהכבאית ואני נפרדנו. התמונה האחרונה מראה את המשאית בבטן המעבורת בדרך הביתה. חזרנו לפני שלוש שנים. מאז עמד הרכב בחצר, ופני כשנה, כשרציתי לחדש את הרשיון, ציפתה לי הפתעה - הרכב הורד מהכביש! משך חודשים כיתתי רגלי בין משרדי רישוי ותחבורה שונים כשאני מגיע עד סגנית שר התחבורה, וללא הועיל. ואז, נזכרתי במועדון החמש, ושם, קבלתי יחס שונה לגמרי, ועצה - "רשום את הרכב כאספנות" אמר לי עודד, "והכל יהיה בסדר!" וכך היה. כך הגעתי למועדון, וכך נודע לי על המפגשים, הפורום, והנה אני פה. זהו! היה בתכנון עוד פרק עם תמונות של תאונות קטנות שחוינו (ותאונות רציניות יותר שראינו) בדרך, אבל כביש החוף הצליח להעפיל עליהן אז אני עוזב את זה בינתים.. אני אשתמש בשרשור הזה כדי לספר מה קורה עם הרכב - בינתים כלום.. אבל עד אז, אני רוצה לאמר שהיה כיף לכתוב פה ולקבל את כל התגובות, והיה (וזה נמשך) ממש מדהים לראות אנשים שלא הכרנו מתגייסים לעודד ולעזור תודה תודה תודה! אתם אולי מועדון החמש, אבל אתם עשר! בריאות ואושר אריה
  8. sinkto

    Corvette C3 - גודל צמיגים

    לא בטוח שזה יעזור לך אבל, יש לי אופנוע שמידת הצמיג האחורי שלו ברשיון היתה 170/65, אבל על האופנוע יש מדבקת יצרן שמציינת 180/55 כאופציה. החלפתי מידה, הגעתי לטסט והראתי לבוחן את המדבקה, ובו במקום נרשמה המידה החדשה ברשיון. מאז כמובן אין בעיות. אולי שווה לך להגיע למכון לפני הטסט ולשאול. בהצלחה אריה
  9. שלום לכולם, בשורות טובות, רונית חזרה הביתה! המשפחה בהרכב מלא! אמש חזרה אשתי לאחר שבוע לא פשוט של התמודדות פיזית ונפשית עם החויה הקשה שעברה. מצפה לנו עוד דרך ארוכה, אבל לפחות אנחנו יודעים שאנחנו על הדרך אז מה היה לנו? שלשה פצועים עם שברים, עוד אחד עם מכות יבשות ורטובות, נערה אחת עצבנית מאד, ושני כלבים.. אה, וכבאית/קרוואן אחת שלא ברור מה יהיה עליה.. וכל זה מנסיעה לאירוע ברמת גן. פאדיחות, אריה, פאדיחות.. בכל מקרה, אני כבר מספיק מאושש כדי להתנתק מהתאונה ולהמשיך את הפרקים האחרונים של המסע. גם אתם? יאללה! בואו לטורקיה! בפעם האחרונה, הטסתי את אשתי והילדים ארצה מקפריסין, ואני עשיתי פרסה, חזרה לקפריסין הטורקית, למעבורת, ו.. לטורקיה. היו לי בערך שלושים שעות לערוך את המסע בן 1000 הקילומטרים מנמל המעבורת בסיליפקה לאיסטנבול. מאחר והמהירות הממוצעת שלי היא 50 קמ"ש, עמדו לפני 20 שעות נהיגה מתוך שלושים. בסוף ביליתי 24 שעות מאחורי ההגה, שש שעות ישנתי בדרך, ולמה נהגתי 24 שעות ולא עשרים, אסביר עכשיו. באחד הכבישים המהירים, בירידה ארוכה הרשתי לעצמי "להרביץ" ו"דהרתי" בסביביות ה90 קמ"ש, מנסה לצמצם פערים, כשלפתע "בום" רציני מאחור, ואחריו סדרת פיצוצים מהירה. אוףףף! פוצצתי צמיג. מאחר וכמה אלפי ק"מ קודם, ברוסיה, נשחק אחד הצמיגים כמעט עד הסוף, כבר נסעתי על הספייר, ועכשיו, לא היה לי מה לעשות. המשכתי על הצמיג המפוצץ שרק הפנימית עוד החזיקה אותו במקום, ולאט לאט התקדמתי עד לתחנת דרכים גדולה. למרבה הצער, התחנה הייתה ממוקמת בצידו השני של הכביש המהיר, אז נעמדתי בחניון קטן ועברתי רגלית את הכביש לפנצ'ריה. הבחור היה נחמד. בא איתי, התבונן, והודיע - אין לו כזה צמיג. בצער הרמתי את המשאית על ג'ק, הורדתי גלגלים, והרכבתי את הצמיג השחוק והדק, ו.. המשכתי לנסוע. הגעתי לאיסטנבול מאוחר בלילה וישנתי ליד שדה התעופה. בבוקר נכנסתי לשדה השארתי את הרכב ליד חניון ספקים, ונכנסתי לטרמינל. רוני הגיע כמתוכנן, ואחרי החיבוקים, (תשעה חודשים לא התראינו!) נכנסנו לרכב, והתחלנו נוסעים מערבה לכיוון יוון. בדרך עצרנו בכל פנצ'ריה שראינו בחיפוש אחרי צמיג במידה הבלתי שגרתית (8.25/20) ורק כשכבר כמעט נואשנו, מצאנו. התמונות מראות את הרכבתם של ארבעה צמיגי שטח (קומנדקר) על הסרנים האחרונים. הצמיגים התקינים שנותרו עברו לספייר, וגם לתוך האוטו, לעת צרה. המשך הנסיעה עבר בלי חוויות מיוחדות, ותוך יומיים היינו על הגבול היווני. גם יוון לא עברה בלי חוויות, אבל על כך, בשבוע הבא. שבת שלום והרבה שלווה, אריה
  10. פניתי לנתיבי ישראל, ואכן, יש סיכוי שהאירוע הוקלט. כרגע בבירור וטיפול. תודה לכולם אריה
  11. שלום לכולם, חבר ישב איתי עכשיו והתבונן בתמונות, (אחד כזה שלבד לא ישב מול מחשב..) והנה, פתאם הוא פולט "מה זה על העמוד הזה, ציפורים? אה! זה מצלמות! אריה, כל התאונה שלך מצולמת!!" הסתכלתי, והוא צודק! על העמוד מימין למשאית רואים בבירור שתי מצלמות. יש למישהו מושג איך משיגים את התצלומים האלו? האם זה מוקלט? יש פה מישהו עם קשרים במשטרת התנועה? אני ניסיתי לתפוס אותם היום בטלפון ללא הצלחה.. אם יש למישהו רעיון, אשמח. כל טוב אריה
  12. שלום לכולם, משך שבוע לא כתבתי, ואיזה שבוע זה היה!! טוב, כולכם יודעים פחות או יותר איזה שבוע זה היה, לא? אז ככה, קודם כל תודה על כל איחולי ההחלמה, הם חשובים לנו, ותודה לכל האנשים שטרחו ובאו לבקר, זה ממש חימם לנו את הלב. תודה לאיתמר וניב שעזרו ברגעים הקשים שלאחר התאונה, וגם התגלו כ"דוג סיטר" לכלבים שלנו אחריה.. אני ממש לא משווה בסדר גודל, אבל כמו במלחמה האחרונה, העם שלנו פה מגלה גדולה ברגעים קשים, החל מחברי מועדון שלא ראו אותי מעולם ובאו לבקר, וכלה בפרמדיקים וסתם נהגים מזדמנים שעצרו והציעו עזרה, מרגש. דו"ח מצב למתעניינים: אני הגעתי הערב הביתה להמשך מנוחה של 30 יום בינתים עם שבר דחיסה בחוליה בגב, מה שנקרא, "לא רציני". רונית אשתי עדיין מאושפזת עם שבר מסובך בכתף בבי"ח מאיר. היא גם עדין לא החלימה לגמרי מהטראומה הפיזית העצומה של התאונה, זה ייקח זמן. אחד הבנים עם גבס ברגל אבל הוא מבסוט - יקבל פטור מנעליים בפנימיה הצבאית בה הוא לומד.. הרכב - אני יודע בדיוק כמוכם, עוד לא ראיתי אותו, וגם לא גיבשתי החלטה מה אני רוצה לעשות. נחיה ונראה. עכשיו סיימתי לקרוא את כל התגובות ויש כמה דברים שאני רוצה לאמר, לא לפי סדר חשיבות דווקא, אלא לפי סדר כרונולוגי.. ראיתי כמה תגובות שקראו "לטפל" בנהג ובחברת ההובלה. אז קודם כל, לחברה לדעתי אין קשר לצורת הנהיגה של העובדים בה, (אלא אם הכריחו אותו לעבוד שעות ארוכות ללא מנוחה בניגוד לחוק) הרכב נראה חדיש ולא נראה לי שהיתה פה תקלה מכנית כך שבואו נעזוב את עינב הובלות בשקט. (קצין הבטיחות של החברה גם טרח להתקשר ולדרוש בשלומנו וכו') הנהג - טוב נו, אני לא בדיוק מעריך במיוחד את כישורי הנהיגה שלו, אבל הוא יצא בעיני ממש בסדר בתור בנאדם. הוא לא התנער מאחריות, וכבר באתר החל להתנצל, ומובן שדי נפנפתי אותו. מסתבר שזה ממש מציק לו והוא התקשר שוב לפני שבת לבקש סליחה ולשאול מה שלומנו, ופעם נוספת ביום ראשון. זה, בעיני, מכובד. אגב, הוא סיפר שהוא כלל לא נסע בנתיב שלי, אבל רכב פרטי "חתך" אותו והוא נמלט ימינה ואז פגע בי, אתם יודעים מה? זה לא מעניין אותי כל עוד ברור לכל שהוא האשם בתאונה המיותרת הזו. ברור שהוא טעה פה, אבל ביננו, מי פה יכול להגיד שהוא מעולם לא טעה על ההגה? למזלנו, לרוב זה נגמר בכלום, או בפגיעות קלות, הפעם זה היה חמור יותר ולצערי כמובן, אני ומשפחתי הם אלו שנדפקו. חגורות בטיחות - נכון. חגורות פה היו מצילות את אשתי מהפגיעה הקשה, כך גם כריות אויר. גם מנוע אחר היה עוזר כי אז הייתי יכול לנסוע שמונים ולא שישים ועוד כהנה וכהנה, אבל זה כל הקסם ברכב אספנות! הוא ישן, והוא שונה, וההילוכים עוברים קשה, והרדיו הוא AM, אם היינו רוצים הכל חדש, היינו נוסעים במזדה 3 וזהו! אז נכון, הרכבים פחות בטוחים, וספציפית, חבל שלא היו ברכב חגורות בטיחות. להגיד לכם שלא נהניתי לנסוע בלי לחגור? נהניתי. אני חושב שעל כל אחד להחליט (במגבלות החוק) מה חשוב לו ברכב - ההנאה, הבטיחות, המזגן, לא יודע מה עוד, ולפי זה לבחור את הרכב שלו. לסיכום, עברנו חויה קשה, אבל כל הדברים הקשים מתרככים עם הזמן, ואני מקוה שהצלקות שלנו ישארו רק בגוף ושיבוא יום שנסתכל אחורה ונאמר, (כמו על דברים אחרים שקרו מזמן), "זה היה מטורף!" וזהו, בלי לחוש כאב. אני עדיין חייב פה את סוף סיפור המסע, וזה יקרה בפעם אחרת, ובינתים, לילה טוב, והפעם, בלי תמונות, את אלו, אני משאיר אצלי. שלכם, אריה
  13. כמה תמונות מהים, וגם מהיבשה.. שימו לב לשלט שקידם את פנינו ביציאה מהנמל - רכב פרטי 100 קמ"ש, מסחרי 75 ו... משטרה 65?? אולי רכב תופת? בסוף החלטנו שהכוונה היא לרכב המוביל חומרים מסוכנים.. הפורד אגב, אני חושב שזו הייתה טאונוס, צולמה בקפדוקיה שבטורקיה, לא בררתי מחירים
  14. חג שמח, אמנם נעלמתי לכמה ימים אבל עודני פה, והסיפור טרם תם. זוכרים את הפעם האחרונה? טורקיה, תשעה באב, צום, מחכים למעבורת.. וכן, בלילה, אחרי סעודה מפסקת, נסענו אל רציף העמסה והעליתי את משאית לאוניה. לילה לבן בבטן המעבורת הביא אותנו אל האי. המוכסים הקפריסאיים לא היו נחמדים במיוחד וחייבו אותי לעשות ביטוח לשבוע למרות שהסברתי שבאתי רק כדי לעבור לצד היווני. אולי הם לא אהבו את זה שבאתי כדי לעבור ליוון, ואולי הם פשוט ידעו יותר ממני! עוד נראה.. בכל אופן, השתחררנו, ונסיעה של שעתיים שלש הביאה אותנו אל הצד היווני ושוב, מעבר גבול, האחרון בטיול! והנה הפתעה, השוטר היווני מביט במסמכים ואומר "נכנסת מטורקיה נכון? אז אתה לא יכול לעבור לכאן, תסתובב ותחזור לטורקיה." איזו סצנה! אני חושב שהוא צוחק עלי, אך כשאני מבין שלא, אני המום, אשתי, שקולטת מה מתחילה להוריד דמעות כמים, והילדים, בשוק. "שמע" הוא אומר "אתה ישראלי, אם מישהו היה מנסה להכניס רכב לישראל מעזה, זה היה בסדר?" "נצחת," אמרתי, "אבל אפשר רק להעביר את המשפחה כדי שתטוס לישראל?" ופה הוא הסכים, וגם נתן לי אישור להכניס את הרכב, לשבועיים. עברנו את הגבול, ושעה אחר כך היו לי ביד ארבעה כרטיסי טיסה לבוקר יום המחרת. חנינו בפארק מחוץ לעיר ואכלנו את הסעודה האחרונה ..בטיול בבוקר, לקחתי את המשפחה הנרגשת אל שדה התעופה, ודרך החלונות צפיתי בהם מעוכבים לחקירה (עקב הכניסה ה"בלתי חוקית") אבל בסוף הם טסו, ואני, נשארתי בודד החלטתי לבלות את השבת בבית חב"ד המקומי, וביום ראשון לחזור לטורקיה, ומשם ליוון, ואז, לקפריסין והביתה. ביום ראשון התברר שיש לטורקים חג כלשהו כך שנשארתי באי עוד יומיים ד שהצלחתי לעלות שוב על המעבורת ולהפליג ליבשה. בינתים, דברתי עם רוני, חבר טוב, שהסכים לקחת שבוע חופש ולהצטרף אלי לנסיעה. קבענו להפגש בשדה התעופה באיסטנבול, ועל כך, בפעם הבאה. חג שמח! אריה
  15. עוד לא נגמר, חברים הסיפור יגמר עם תמונות של הרכב בארץ. מבטיח. אממ, אין לי מצלמת וידאו.. החזרתי את מה שהיה של החברה, ולי אישית מעולם לא הייתה אחת.. אני מתכוון להגיע לאירוע ברמת גן, בדרך אבקש מאשתי לצלם קצת עם הטלפון, היא בכלל היתה צלמת הוידאו של הטיול, אני אחראי רק על הסטילס.. שבת שלום וחג שמח אריה
  16. מועדים לשמחה! איזה כיף לשבת בסוכה ולכתוב.. טורקיה, הגענו למדינה הזו בכשנתיים מאוחר מידי. לו הגענו בקיץ 2009 היינו פוגשים מן הסתם בעשרות אלפי ישראלים נופשים, אבל ב2011, אחרי המרמרה, המצב היה שונה. עם זאת, נכנסנו בקלות ולא זכינו לשום יחס מיוחד במעבר הגבול. משהו על טיול יבשתי ארוך כמו שעשינו: רוב המטיילים כיום עושים את הדרכים הארוכות במטוס, ומדלגים מאיזור לאיזור, עבורנו, החוויה היתה שונה בתכלית. לאורך תשעה חודשים ולמעלה משלושים אלף קילומטרים הנופים השתנו לאיטם, ועימם האנשים, הלבוש, הערים, האכל. בגרוזיה כבר התחלנו להרגיש קרובים - הג'ונגלים של תאילנד והערבות של קאזחסטאן התחלפו ביערות עצי אורן על ההרים התלולים, אבל טורקיה, שם כבר הרגשנו ממש בבית! הנוף היה כל כך דומה שזה כאב, ואחרי תשעה חודשים בדרך, כבר באמת רצית הביתה. לחם טעים, יוגורט עיזים, בורקס, שווקים צבעוניים, טוב, עם הנשים מכוסות הפנים והגברים חבושי הכיפות זה הרגיש לפעמים יותר כמו מילואים בחברון מאשר אצלנו במושב, אבל בכל זאת, אנחנו כבר ממש קרובים! וטורקיה גם מתויירת, חזק! אם בגרוזיה פגשנו תיירים, הרי שפה, זו כבר תעשיה, ומה שראינו פה לראשונה, היו קרוואנים אחרים, המונים! המדינה היא במרחק יריקה מאירופה, ובעלי הקרוואנים מנצלים את חופשת הקיץ ויוצאים לפוש במדינה הזולה ומסבירת הפנים. גם לנו היה בסדר גמור אם כי פה, השתדלתי יותר ללכת עם כובע ולא כיפה.. תמונות: איך שחצינו את הגבול נתקלנו במשאית הדסוטו הזו, חברה שחשבתי שנעלמה מזמן, אני זוכר סיפורים על מוניות דסוטו שהיו פה לפני עידן הצ'קר וה404 סטיישן.. המסלול שלנו התפתל לאורך חופי הים השחור ואמור היה להגיע ליוון, אבל אז פגשנו קרוואניסט בריטי שטייל עם לנדרובר אמבולנס שהוסב לקרוואן. הוא אמר לנו שהוא הגיע מישראל במעבורת לקפריסין ומשם לטורקיה. נשמע מגניב (וזול..) אז שנינו כיוון וחצינו את רכס הקצ'קר לכיוון הים התיכון. הכבישים הצרים היו מרהיבים ביופים אבל מזג האויר לא תמיד הסביר פניו והתמונה של המשאית מראה מה עם מה היא היתהצריכה להתמודד. בדרך הביתה עצרנו בקפדוקיה שהינה חבל ארץ פשוט מקסים ביופיו. פה כבר גרים הרבה אנשים והיה קצת יותר מאתגר למצוא חניות ללילה, וביחוד לשבת, התמונות מראות אותנו חונים בצל עץ ליד שוקת שאליה באים בבוקר העדרים לשתות. משם המשכנו לסיליפקה, שם צלמנו את השלט המשמח עם הכיתוב קפריסין, ובתשעה באב, (שבאותה שנה היה גם באמצע הרמדאן..) קנינו כרטיסים בכיוון אחד למעבורת לקפריסין. כבר מריחים ת'בית!!
  17. כמו שאומרים, יש חיים לפני הפנסיה..
  18. אכן כך עודד, גר בגליל, ולפי השקפתי אני גם כשר למהדרין, אפילו בשנת שמיטה האם זה כך לפי כל השקפה פוליטית באנגליה? שאלה טובה..
  19. וואו! איזה מחמאות, תהיו בריאים חברה, אני משמין מנחת פה אז הנה סיפור, אמיתי, גם אם מבאס.. כפי שכתבתי, לפני שיצאנו מכרנו את זכויות הוידאו של המסע לחברת הפקות גדולה וידועה. החברה סיפקה לנו ציוד צילום והקלטת סאונד איכותי, דאגה לאספקה קבועה של קלטות למצלמות, (הבחירה הייתה בקלטות ולא כרטיסי זיכרון כי חששנו לאבד כרטיסים קטנטנים עם עשרות שעות צילום עליהם..). במאי/צלם של החברה ליווה אותנו בארץ, לימד אותנו מה ואיך לצלם את עצמנו, וגם נתן לנו "סידור עבודה" למהלך הטיול - יומני וידאו, צילומי פנים וחוץ, ראיונות וכו'. הוא גם הגיע אלינו פעמיים במהלך הטיול, לתאילנד, ולקאזחסטן. כל זה מצוין. החברה, מתוך רצון לבלעדיות, אסרה עלינו לפרסם חומר במהלך הטיול, ולכן, בלוג שהיה אמור לעלות באתר וואלה, וכתבות למגזין מסע אחר, נגנזו. כנ"ל כל הוידאו (300 שעות!) נמצא ברשות החברה. לדעתי, זו היתה טעות מאחר והמסע שלנו אינו אירוע חדשותי שמצריך "סקופ" אלא אירוע מתגלגל שככל שה"באז" שהוא מייצר גדול יותר, כך גדל העניין בו, ואניח חושב שככל היינו מוכרים יותר לקהל הרחב כך קל היה יותר למכור את הסדרה לאחד מערוצי הטלויזיה, אם נניח היו קוראים לי יהודה לוי, או חיים יבין, הסדרה הייתה נחטפת כמו לנד קרוזר קצר.. בכל אופן, מאז שחזרנו, החברה מנסה לעניין את ערוצי הטלויזיה והכבלים בסדרה על הטיול, ללא הצלחה. אין כסף בטלויזיה, אומרים, ומה שאתם רואים הן תוכניות בישול וריאלטי.. (אתם ולא אני, כי לנו אין טלויזיה, הוצאנו אותה כשיצאנו לטיול והשכרנו את הבית, וכשחזרנו, היא נשארה במחסן..) עכשיו, כשאני רואה את תשומת הלב שהשרשור הזה מקבל נחמץ בי הלב, כמה כיף היה יכול להיות לכתוב את כל זה בזמן אמת! אנחנו עדיין לא אמרנו נואש, הסדרה עומדת למכירה, אם מישהו כאן עובד בענף או מכיר מישהו כזה, וחושב שיש פה "בשר", ספרו לי, אשמח לחפש אפיקים חדשים כדי לספר את הסיפור הזה. חג שמח אריה
  20. שלום לכם, שמחים לצאת מרוסיה חצינו בצהרים שטופי שמש את הגבול (שבדיעבד הסתבר שהוא לא בדיוק פתוח עקב המלחמה שהתחוללה שם שנה קודם..). כבר בשעה הראשונה הבנו שבאמת חצינו גבול - משך חודשים כמעט לא ראינו תיירים, ובטח שלא ישראלים, והנה, הגענו לעולם מוכר, (יחסית..), תיירים, טיולי ג'יפים, מלונות, אכסניות, ושאר ירקות, אמריקה! ז"א גרוזיה, או גיאורגיה אם אתם דווקא רוצים. אגב, בשפת המקום השם הוא סכרת וולו (SAKART VELOׂ) את השם גיאורגיה נתנו היוונים כשהגיעו לפני אלפי שנים וראו אנשים עובדי אדמה, אדמה - גיאה, וגרוזיה, הוא הכינוי הרוסי, מלשון גרוז - משא, או נטל, שכן הרוסים חתמו איזו ברית בה הגנו על המדינה מהעות'מנים. מה יש לאמר? מדינה יפהפיה, הרים, אגמים, כנסיות ומבצרים, אנשים חביבים, דרכים גרועות, כל מה שאנחנו אוהבים סיפור אחד, ממש ליד הגבול מתרומם לו הר הקזבג. הוא נראה יפה, וגם הספר המליץ, אז התחלנו להעפיל בדרך הצרה, ולפתע, יורד מולנו ג'יפ, (לאדה ניבה), והנהג פלוס התייר שאותו הוא מסיע יוצאים אלינו בבהלה ומסבירים לנו שהדרך מיועדת לג'יפים, ושאין שסיכוי שנעבור, וחייבים להסתובב וכו'. טוב, קודם כל, לא היה לי סיכוי לעשות פרסה שם, וחוץ מזה, הוא רק הדליק אותי, אז המשכנו.. בדרך פגשנו עוד אנשים והם דוקא אמרו שזה בסדר, אז עלינו. דרך לא פשוטה, אבל המשאית בעלת ההנעה האחורית יודעת להתמודד יופי עם עליות קשות ומשובשות, כל זמן שזה לא חול, והגענו לפסגה. (לאחרונה היינו איתה בעין עקב, שום בעיות). הנוף למעלה מדהים, ולמחרת, הצטלמנו עם הניבות שפרנסתן מסתבר, בהעלאת תיירים אל ראש ההר.. עוד סיפור, לבקשת בני עידו, שהוא כוכב הסיפור הבא. אז ככה, חלל המחיה בקרוואן הוא קטן, כעשרה מ"ר צפופים, ומטבע הדברים, אחרי כמעט שנה של חיים יחד הפכנו למשפחה מגובשת מאד, ושום היבט גופני לא היה בבחינת טאבו או סוד.. הטבע היה השירותים שלנו, וההוראה היתה, שגם אם מדובר בשחרור גזים גרידא, יש לעשות זאת בחוץ. והנה, אחר צהרים גרוזיני לוהט אחד, אנחנו בדרכנו למערות נזירים על גבול אזארבייג'אן, ולפתע, טרמפיסטים! שלשה חברה, שני בחורים ובחורה, מטיילים מפולין. הסתבר שיעדנו זהה, והם עלו, הרויחו. כשהגענו, אנחנו בישלנו לנו ארוחת ערב, והם הלכו להקים אוהל, מה שנקרא, יש דרג, ויש.. אחר הארוחה הזמנו אותם לאבטיח קר (והם נגנבו! קר??!!) ולכוס תה - בכל זאת פולנים. אני והבחורה ישבנו על מדרגות הקרוואן ודיברנו, הסתבר שהיא מורה, מורה פולניה. עוד אנחנו מדברים, ולפתע מגיע עידו (שהיה אז כבן תשע) מסתובב, מפנה אלינו את גבו, ולתדהמת הגברת, משחרר אחת טובה ישר לתוך פרצופה! אני נקרעתי, ועידו, בנונשלאנטיות פנה חזרה לתוך הקרוואן ונעלם. בלי להוציא הגה. כשחזרתי לנשום, השתדלתי להסביר לגברת את המציאות. אני מקוה שהיא לא מלמדת לימודי המזה"ת או משהו. תמונות. בקזאחסטן, נפלה המצלמה הגדולה והעדשה רחבת הזוית נשברה, ומכיון ואני משתמש באולימפוס, לא מצאתי חלופית. משם ואילך התמונות צולמו תוך שימוש בעדשת טלה, או במצלמה הקטנה. חבל, אבל זה מה יש.. הנה התמונות.. ערב טוב וחג שמח אריה
  21. ערב טוב, היום זה יהיה קצר. את הפוסט הזה נקדיש למדינה הפחות אהובה עלינו בטיול הזה, ובהתאם, זו שממנה מיהרנו לצאת. ודוקא היא המדינה הגדולה מכולן, בעולם אפילו, ובטח יש בה המון מה לראות ולעשות, אבל השלטון, חברים, הרס לנו הכל. זה התחיל במעבר הגבול שארך שעות אל תוך הלילה, ובו, פקידת הביקורת טוענת שמעודה לא ראתה דרכון כזה, (מאמין לה, אז מה!) חושדת שהדרכון מזוייף ומנסה להפריד את הלמינציה של התמונה כדי לבדוק.. המשיך בסירוב חברות התקשורת למכור סים אינטרנט לתייר מכיוון "שאין לכם רגיסטרציה.." לך תבין. נמשך בשוטרים מושחתים בכבישים שניסו לקחת כסף בתואנות שונות ומשונות - לא עצרתם על הקו, עקפתם, וכו' ובאמת, ישוב בלאדה אזרחית עם שלשה שוטרים, נפתח ארנקי והשוטר שלח יד, חפן את כל הרובלים שהיו שם (500, לא נורא - 50 שקל) ושילח אותי לדרכי. גועל נפש. זה נגמר בעוד מעבר גבול בדרך לגרוזיה, שוב שעות ארוכות בהן נעקפנו על ידי משאיות רבות שנהגיהן כיבדו את פקידי המכס בחפיסות מרלבורו ששטרות מגולגלין בהן.. אני חיכיתי בסבלנות. היו גם דברים טובים בדרך, כמו הקהילה היהודית באסטרחן שאירחה אותנו לשבת בבית הכנסת שנבנה ע"י היהודים שגויסו הכפיה לצבא הצאר, הקנטוניסטים. היה החקלאי שמכר את תוצרתו מארגז המשאית בצידי הדרך והעניק לי ערימות מלפפונים במתנה באומרו בגאוה, "אני צ'רקסי!" היתה שבת קיץ רוסי חמים בפארק אשר על גדות הוולגה בו זוגות קשישים רוקדים צמודים, וילדים בלונדינים מלקקים גלידה לצלילי תזמורת נשיפה. היו דברים טובים, אבל הטעם שנשאר מהביקור היה מר. לא נורא, בפעם הבאה יהיה יותר טוב דאזבידניה אריה
  22. אה, פיספסתי את זה לרגע.. יחסי המשפחה התהדקו לטובה. בעיקר הרגשתי זאת אני אשר נעדר רבות מהבית עקב עבודה, ועכשיו, הפסדתי שנת עבודה, וקיבלתי משפחה. הילדים התאקלמו בשניה, וגם שכחו אחרי דקה שהם הסתלקו לשנה.. לא התמודדנו עם מסגרות, פשוט נסענו. לקחנו איתנו ספרי לימוד בעברית, אנגלית, וחשבון לכיתות ג' ה' ז', והילדים ישבו כשעה ביום (לא כל יום..) עם חוברות עבודה וקצת עזרה ובזה זה נגמר.
  23. אהלן אהלן, שבוע חדש, שנה חדשה, אחרי הצום, איזה כיף! כרגיל, (ואני לא מתרגל, וממש מעריך) תודה על התגובות האוהדות, מה אעשה כשיגמרו התמונות? אולי נצא לעוד טיול?? אנחנו עדיין בקאזחסטן, נוסעים מערבה בדרך לחצות את נהר אוראל מאסיה לאירופה, (כן! ככה זה הולך מסתבר) עוברים את העיירה אראל ומגיעים לעיר חביבה שאת שמה אני לא זוכר אבל את השוטר לבוש האפוד הקרמי ונושא הקלצ'ניקוב אני זוכר גם זוכר. "סליחה," אני שואל ברוסית העילגת שלי, "איך מגיעים מפה לאטיראו?" והשוטר, כמו בסיפור התלמודי על הילד שנשאל על הדרך לכפר ואמר "יש את הדרך הקצרה שהיא ארוכה, וזו הארוכה שהיא קצרה", השוטר הקזאחי אומר: "יש את הדרך הקצרה - 600 ק"מ, אבל אל תקח אותה, קח את הארוכה, 1200 ק"מ אבל עדיף" כבר הייתי בכיוון, אבל שני בני תשחורת שפגשנו בעיר, אמרו, "עזבו, סעו בקצרה, זה בסדר, בואו ונוביל אתכם", ואני, אשר שש מאות קילומטר לא הולכים אצלי ברגל, בחרתי בקצרה. איזה טעות לוגיסטית זו הייתה... אתם מבינים את הסיטואציה? קזחסטאן? שוטר ממוגן? שש מאות קילומטר בדרך שלא מסומנת במפה ולא קיימת בGPS? כמו שאומרים אצלנו, צחוקים.. אז בעיות בטחוניות לא היו, והכביש גם התחיל יפה, סלול, מסודר, עם שלטים שמראים את הדרך עד סנט פטרבורג (2305 ק"מ ביני ובינך מה הם?)אבל מהר מאד התדרדר למין דרך שהייתה פעם סלולה, ואולי לא? בורות בעומק חצי מטר מנקבים אותה ככברה ואני מוצא את עצמי עובר עם כל עם קזאחסטן (או השלשה רכבים וחצי שנוסעים שם..) לשביל המקביל, ולמקביל של המקביל.. פלאשבקים של מילואים בצאלים אני מקבל! רבאק! מזה הדבר הזה? זה לא פשוט, כן? הילוך ראשון, עובר לשני, מטפס שניה לשלישי, ושוב ראשון, וחוזר חלילה, ש ש מ א ו ת ק י ל ו מ ט ר ! ! ! אבל אז אני מתחיל לתפוס את העניין, מדלג מהציר הראשי למשני, חותך את הבורות, מגלה שהקטעים הבוציים (מאיפה לעזאזל הביאו בוץ למדבר אלה?), הקטעים הבוציים פחות קופצניים ובוחר בהם, אבל הגרמניה הקשישה כבדה ומאבדת מהירות בקלות אז צריך להיכנס מהר ולהישאר עם רגל כבדה על הגז גם כשהזנב בורח, אקשן. הלילה תופס אותנו באמצע הדרך ואנחנו מתארגנים ללינה כשמעלינו, בשמי הבדולח הכחולים כהים זורחים אלפי כוכבים מנצנצים כיהלומים מאופק אל אופק. הבוקר עולה ואנו ממשיכים ואז, אחרי כמה שעות, כמו מלח חוצה אוקיינוסים אני מזהה ומודיע "אהוי! כביש לפנינו!" בוחר נתיב עליה אל הכביש, מסתער ו.. כמעט. שלשה מטרים לפני הסוף המשאית מאבדת כח, בצעד נואש אני מנסה להוריד הילוך, אבל, מאוחר מידי, נעמדנו. אין ברירה, חייבים לרדת חזרה ברוורס ולנסות שוב, עם יותר תנופה, אבל אני טועה ברוורס, יורד מהשביל, וזהו, מחופרים סופית. ברור שניסיתי לחפור ולשפר, אבל סתם, רק בשביל המצפון. מה עושים? מחכים! הישועה הגיעה בצורת סמי טריילר מתוצרת קמז שדהר במדבר, (וידע באיזה שביל ואיך לנסוע..) וכשראה אותנו עומדים, צפר בקול תרועה לאמור, חברה, עופו מהשביל כי אני, לא עוצר.. אבל נפנופי ידיים נואשים עצרו אותו בכל זאת, על הכביש. ואז, הוריד בזהירות את העגלה אל הכביש, שאל "טרוס, יסט?" יעני, כבל, יש? היה. התחברנו. הוא נתן משיכה ואני השתחררתי כמו קיסם מעוגה אפויה.. רצתי אליו עם מוצרי "אהבה" כמנחת תודה, והנה, אנחנו על הכביש! בדרך לאירופה! השבוע, טפלתי קצת במשאית. שלש שנים אחרי, ועדיין, כל פעם שאני נשכב מתחת לאוטו, (גירוז, הפעם..) אני ממשיך ומנקה את המרכב מגושי החול הקזאחי שתקועים שם.. יופי! גמרנו! איפה אנחנו בפעם הבאה חברה? (רמז, יש לנו בגליל שני כפרים שתושביהם הגיעו מהאיזור שנשלט אז בידי האימפריה העות'מנית.) יאללה, ערב טוב ושנה טובה! אריה
×
×
  • תוכן חדש...