עקרתי את כל רביעיית השיניים, כאשר העליונות 'רגילות' אך התחתונות כלואות.
העקירה(ות) הראשונה שלי היתה בצבא, ועד היום למרות עיסוקי בספורט אקסטרים שגררו לא מעט פציעות נפילות ומרעין בישין, העקירה ההיא היא הדבר הכי מזעזע שקרה לי בחיים.
מה שהיה: עקרו לי 'במכה' שתי שיניים, את העליונה בסודר רגיל, ואת התחתונה בכירורגי. משום מה שכחו לתת לי מרשם לאנטיביוטיקה, ואני - חייל שכמוני, שמעולם לא תפרו לו כלום, לא ידעתי לבקש.
העקירות עצמן היו לא נעימות אבל שום דבר שאי אפשר להתמודד איתו.
חזרתי הביתה, הלכתי לישון, קמתי בתוך שלולית של דם.
ואלו היו הימים הבאים שלי, כניסה ויציאה מהכרה, כאשר כל פעם אני מתעורר בתוך שלולית של דם. עם הזמן התפתחה שם מוגלה בתוך הפה, שיחד עם הדם שלא הצליח להקרש יצרה טעם של בית קברות. כמובן שכל האזור נפוח, כמובן שאני לא מסוגל לחשוב על לאכול - במשך מספר ימים הצלחתי לאכול מילקשייק פה ושם, וזהו.
אחרי מס' ימים נפל לאמא שלי האסימון. היא שאלה אותי האם אני לוקח אנטיביוטיקה ואמרתי שלא, נסענו לקצין העיר והם היו שם בשוק מוחלט מהסיפור. התחלתי לקחת אנטיביוטיקה, יום אח"כ כבר היה שיפור, מס' ימים אח"כ חזרתי לתפקוד.
עד היום, אני זוכר בצלילות (עד כמה שאפשר לזכור בצלילות את המצב הזה) איך במשך מס' ימים הייתי מרותק למיטה, קם ונרדם כמו סהרורי, לא אוכל, עם תחושה מתמדת של ריקבון בפה. לא מאחל את זה לאף אחד.
לקח לי למעלה מ5 שנים להביא את עצמי לסיים את התהליך ולעקור את השיניים שנותרו בצד השני, כ"כ חששתי אחרי מה שעברתי שפשוט לא רציתי לבצע זאת. בסופו של דבר עשיתי את העקירות בנפרד, הן עברו חלק לגמרי.
אז לסיכום - לא לשכוח אנטיביוטיקה.