אני קורא את הפוסט הזה בדמעות,בעוד שלוש ימים אני עולה בפעם השנייה לאזכרת השנה של אחי.
הוא חלה בסוג הנדיר ביותר של הסרטן,סרקומה ברקמות הרכות.
כבר מההתחלה ידענו שאין סיכוי שהוא יבריא,הוא התחיל את הטיפולים כאשר הוא היה בדרגה 4 מתוך 5 בקושי המחלה. הוא עבר טיפולים כימוטורפים מטורפים,איבד את כל כוחותיו,השער נשר,הוא רזה מאוד ואבא שלי היה איתו יום יום.
גם הוא קיבל תרופה ביולוגית ניסיונית וזה דווקא עזר,והוא די השתקם אבל ב11 בלילה במוצאי שבת קיבלתי שיחה מאבא,אחי נפטר מדום לב,ללא סבל,ללא בעיות,ללא התרעה מוקדמת.
אני לא הולך לכתוב לך מה לעשות,אני לא אלוהים,אני רק מציע שלא תעשה את הטעות שלנו. תתכוננו לגרוע מכל,אנחנו לא היינו מוכנים ופשוט נקרענו ברמה שאני מכבה את הפלאפון לאחר השעה 11 כי אני מפחד לקבל שיחות נכנסות,ברמה שאני רק מתקרב עם האוטו לשער הבית עלמין העיניים שלי מתמלאות דמעות וברמה שאני לא מסוגל להסתכל לילד של אחי בעיניים מבלי להיקרע מבפנים כי הוא כל כך דומה לו.
תדברו עם הילדים,תדברו אחד עם השני.