אחרי שנה עם שירוקו, אני מאוהב ומאוכזב
מאוכזב כי הפוזה מקשה עלי - אני לא הטיפוס שמחפש את תשומת הלב, נהפוך הוא. מה שעניין אותי הוא צריכת הדלק והפן הספורטיבי שבשירוקו הוא הרבה יותר ממשכנע.
אחיזה גבוהה מאוד וצריכת דלק נמוכה שלא באה בקנה אחד עם המילה ספורטיבית. ובזאת אני מאוהב קשות ברכב הזה.
גם כוח לא חסר ולמעשה הפעם היחידה שהרגשתי שחסר לי כוח - היה במנחת בערד, כשהרגשתי שהרכב הזה מסוגל להתמודד עם עוד 60 כ"ס כמו כלום וזה עדיין לא ידגדג לשילדה. זמינות הכוח בנהיגה יומיומית היא הרבה יותר ממספקת.
אני קניתי את השירוקו כשהייתי בטיול בחו"ל ולמעשה הפעם הראשונה שראיתי אותה פיזית הייתה בקבלת הרכב. והתגובה שלי לאבי הייתה - "עשינו טעות".
אם הפוזה ותשומת הלב היא לא בסדר העדיפות שלך - לך על הגולף, שמשמעותית מושכת פחות תשומת לב מהשירוקו.
די אם אומר שאני ממעט לנהוג ברכב, ואם יש לי רכב אחר בנמצא לנהוג עליו - אני מעדיף אותו. (וכך גם אימי - שאוהבת מאוד לנהוג, אבל המבטים פשוט מורידים לה את החשק לנהוג ברכב).
יותר מכך, אם נהיגה ספורטיבית מעניינת אותך, אז השירוקו היא בעלת יכולות מאוד גבוהות - אבל! בגלל תשומת הלב שהיא מושכת, לי לפחות - קשה מאוד לעשות זאת.
שבוע שעבר לקחתי את המשרוקית לסיבוב אחרי שבועיים שלא נגעתי בה והתאהבתי מחדש, כי אחרי שבועיים של נהיגה יומיומית בטויוטה קורולה אתה מרגיש את ההבדלים - ואת העליה מנשר לאוניברסיטה אתה עולה במהירות שמכוניות דומות יכולות רק לדמיין בחלומות, לא רק בגלל הכוח - אלא הרבה בגלל האחיזה הגבוהה.
אם הייתי יכול לצבוע את הרכב בצעב דנידיני - האוטו היה מושלם מבחינתי. בנופך הארצישראלי - עם רכב כמו המשרוקית, אף אחד לא נשאר אדיש לידך בכביש, לטוב ולרע.
מקווה שעזרתי
אלון