אחח...למה לפתוח פצעים ישנים?...
ב-18 שנות בעלות על כל מיני רכבי אספנות מכרתי בסה"כ 2 מכוניות.
למכוניות שלי יש חרדת נטישה ולי יש נטיה לאסוף...
את המכונית הראשונה שלי, חיפושית 1968 מדהימה ומקורית, קניתי ב-1989 מאישה קשישה שקנתה אותה חדשה כאשר היתה כבת 60. היא ובתה עמדו והזילו דמעה במהלך המכירה ולא שיחררו את צרור המפתחות המקוריים לפני שהתחייבתי לשמור עליה כעל בבת עיני ולא לתת לאף בן איוולת לנהוג או אפילו להתבונן בה בכוונות שאינן טהורות.
קראו לה פרנצ'סקה.
מכרתי לאחר 5 שנים לבחור שהיכרתי מתקופת ביה"ס.
איזו טעות נוראית...במהלך השנים שלאחר מכן נאלצתי לצפות מהצד ולראות איך מצבה מתדרדר, עוברת ידיים, תאונות וצביעה זוועתית.
העניין כנראה הטריד אותי בתת המודע יותר משחשבתי כאשר התעוררתי לילה אחד מחלום בלהות מיוזע והחלטתי,
אני קונה אותה חזרה ומחזיר אותה למקוריותה! (למרות שכבר היתה לי חיפושית אחרת).
מאוחר מידי, פרנצ'סקה החזירה נשמתה לבורא אך חודשים בודדים קודם לכן.
אשקר אם אומר שלא בכיתי מעט...ככה כמו גבר...בשקט.
את המכונית השניה, וולוו 144 1974, מכרתי לפני כחודש.
הפעם מכרתי לאדם בן 65, חמו של חבר טוב ואני יודע שעתידה של הוולוו מובטח (אם לא - דמו בראשו של אותו חבר שקורא וכותב בפורום הזה...לתשומת לבך!).
תהליך המכירה היה מעניין, כמעט כל מי שהתעניין רצה רק חלק מהרכב או חיפש רכב לחלקים.
אחרים חשבו שהיא שווה פחות משאני חשבתי.
מה שבאמת מצחיק הוא שבזמנו, כאשר חיפשתי וולוו 144, הפנה אותי חבר למושב ליד מקום מגוריי ואמר:
"יש שם וולוו 144 זרוקה בחצר של מישהו עם בעיה בראש המנוע, קנה אותה ושמור לחלקים ואח"כ תמצא וולוו לנסיעה".
קניתי אותה ולאחר מספר שבועות היא הפכה לרכבי העיקרי...
מצרף תמונה של יום מציאתה במושב ותמונותיה ממפגש השרון.
יום טוב,
יניב