לא זכור לי שהיה פה שרשור בנושא. אולי אם נדבר על זה אולי יהיה לי או לכם קל יותר להתמודד עם זה.
מאז ומתמיד היו לי מספר לא מבוטל של פוביות. משכיחות שיש לרבים ועד למוזרות ביותר, מחלקן אני סובל מאז שאני זוכר את עצמי ואחרות פיתחתי עם הזמן (וממשיך לטפח..). חלקן כרגע בתרדמת וחלקן לצערי הולכות ומתחזקות.
את רוב הפוביות לא יוצא לי לחוות על בסיס יומי, כי מחלקן אפשר להמנע. לדוגמא, אני יודע שיש לי פחד גבהים, אז אני מוותר מראש על נסיעה במעלית שקופה או על מתקן גבוה בסופרלנד. אבל לצערי, יש פוביות שאין לי עליהן שליטה. למשל - המופוביה. הפוביה שהכי מפריעה לי ביום יום (לא הומופוביה, עם זה אין לי בעיה).
זה התחיל מגיל קטן שהיה לי פחד לא מוסבר מלקבל זריקות. אני לא מדבר על החשש של ילד קטן שעומד בתור לקבל את הזריקה שלו, שמפחד פחד טבעי לפני הזריקה ויוצא עם חיוך של גיבור לאחר מכן. לי זה באמת הרגיש מוזר, והיה מלווה בסחרחורות, דפיקות לב חזקות, חיוורון וחולשה כללית. כל הסיפטומים אף התחזקו לאחר הזריקה ולעיתים היה לוקח לי לא מעט זמן להתאושש ולחזור לעצמי.
עם השנים שעברו זה הלך והתגבר. דברים שהיו טריוויאליים מבחינתי בעבר נהפכו למסובכים מאוד בהווה. לדוגמא בדיקת דם פשוטה. לרוב האנשים שאני מכיר אין בעיה להסתכל איך לוקחים להם את הדם, אבל אני מפחד אפילו לחשוב על זה וצריך להכין את עצמי לזה מראש.
לפני כמה שנים הלכתי לעשות בדיקת דם פשוטה, שהייתה דיי שגרתית ועברה חלק. כהרגלי לקחו ממני דם בשכיבה (גם נוח יותר וגם אם כבר אתעלף אז עדיף שאעשה זאת בשכיבה). נשארתי במצב הזה עוד כמה דקות לאחר שהאחות סיימה, לאחר מכן יצאתי לשבת עוד קצת במסדרון ואחרי שהיה נראה שחזרתי לעצמי לגמרי יצאתי לדרכי.
באותו הרגע שיצאתי מהמרפאה, והתחלתי לחצות את הכביש קיבלתי בום לתוך הראש. תוך שניה איבדתי את עצמי לגמרי. צפצוף באוזניים, חולשה לא הגיונית בכל הגוף, אני בקושי מחזיק את עצמי על הרגליים ואני לא רואה כלום. אני באמצע הכביש שומע מכוניות עוברות לידי, אני מנסה ללכת לכיוון כלשהו ובכלל לא בטוח שאני מתקדם. אני מסובב את הרעש ומנסה בכל הכוח לראות משהו בעיניים, אבל אני רואה רק רעש טלויזיה בצבע אדום חזק.
איכשהו הצלחתי להגיע לצד השני של הכביש מבלי להדרס, התיישבתי על הרצפה וחיכיתי במצב הזה כמה דקות (שהיו נראות לי נצח) עד שהתחלתי לחזור לעצמי לאט לאט. מאז אותו המקרה, לכל בדיקת דם אני תמיד הולך עם מישהו מהמשפחה.
לשמחתי הרבה, למרות הילדות המאתגרת ושירות צבאי קרבי, מעולם לא נחשפתי לכמויות דם גדולות. אני מפחד שאם אני אקלע לסיטואציה כזו או אחרת עם נפגעים (ובארצינו הסיכוי הוא לא רע) אני אהיה משותק לגמרי. לא רק שלא אוכל לעזור לאחרים, אני בעצמי אהיה זקוק לעזרה ואהיה חשוף לסכנה.
ניסיתי לדבר על הנושא עם הרופאים, ונראה שאין להם בדיוק איך לעזור לי. מקריאה באינטרנט הבנתי שהטיפול הוא פסיכולוגי שעיקרו היא חשיפה הדרגתית לדם. אני לא רואה איך אני יכול ליישם את הטיפול הזה לבד.
נכון לעכשיו המצב הוא די בטטה. אני מתחיל להרגיש את רוב הסימפטומים רק מלראות שריטה כלשהי על הגוף, טיפה של דם או אפילו מלשמוע שיחה של מישהו שמספר על משהו שקשור לדם. ואני כבר לא מדבר על ביקור אצל רופא שיניים שזאת "חוויה" בפני עצמה. התחושה היא די מעפנה ולוקח לי לא מעט זמן להתעושש.
אגב, אחד הדברים שאני חייב לעשות בשלב כלשהו בחיי זה לתרום דם. זה ממש חלום קטן שלי שנמצא אצלי ברשימת הTODO. לא רק בגלל הסיפוק הרב שזה יעזור למישהו אלה גם כי זה יסמן מבחינתי שניצחתי את הפוביה הזו. לצערי אני לא רואה שזה קורה בזמן הקרוב.
יצא קצת ארוך מדי. מישהו מהנוכחים סובל ממשהו דומה? איך אתם מתמודדים עם זה?
במידה ולא - ספרו על הפוביה שלכם!