סיימתי לראות "TRUE DETECTIVE" או בשמו העברי "בלש אמיתי". נהנתי מאוד.
הבטחתי שאני אכתוב על הטיול, עכשיו כבר לא כול כך בא לי אבל אני אעשה זאת בכול מקרה.
אני מזכיר שאני לא משורר או משהו, וההתבטאות בכתב שלי חצי כוח ושהמוח שלי עף למקומות אחרים ואני לא תמיד מצליח לשמור על קו מחשבה רציף.
הערת ביניים: מסתבר שזה ארוך פצצות.
על ההתלבטות שלי לגבי הטיסה אתם יודעים, או אולי לא, זה לא באמת משנה. בצעד נועז החלטתי לקנות כרטיס ולטוס, מקסימום אני אמות שם, לא נורא. אז ביום רביעי הזמנתי כרטיס לטיסה של שישי וחזרה ביום שני, מכיוון שכבר תיכננתי את הקווים הכלליים של הטיול שבועות לפני כבר ידעתי איפה לחפש מלונות (האמת שחיפשתי אותם כבר ביום שלישי ומצאתי). \
התוכנית המופשטת:
ביום שישי לנחות בז'נבה , לקחת רכב ולרדת טיפה דרום למלון כולשהו.
ביום שבת לקום מוקדם בבוקר ולנסוע לChamonix כדי לעלות ל aiguille du midi , משם אני נותן לעצמי את רוב היום כדי להסתובב , שום דבר לא מתוכנן ביום הזה חוץ מלהחזיר את הרכב בשש בערב (היה לי רעיון להגיע לאיזה אגם קטנטן שנוצר מסכר שבנו במלחמת העולם השניה אבל לא הייתי נעול על זה). מסיים שם ומגיע למלון בז'נבה ואם יש כוח אז להסתובב טיפה בעיר.
ביום ראשון לקום ולבקר בתערוכת ז'נבה, הבנתי שהיא קטנה יותר מתערוכת פריז אז חשבתי שיקח לי איזה שש שעות לעבור אותה ואז אם יהיה לי כוח להסתובב בעיר.
ביום שני בבוקר יש לי טיסה חזרה לארץ.
כשרציתי להזמין את המלון שרציתי ללילה שבין שישי לשבת גיליתי שהוא כבר בתפוסה מלאה, כול שאר המלונות באיזור היו או מלאים או יקרים פצצות (1200 שקל ללילה ומעלה), כבר נלחצתי פצצות, הייתה לי תוכנית גיבוי אבל לא כול כך רציתי אותה. בסוף מצאתי מלון באיזור Annecy שעלה רק (בקירוב) 600 שקל ללילה. קראו לו שאטו משהו ואחרי כמה "שאטו" (Chateau) שראיתי שהיום סתם בתים כבר לא ציפיתי לטירה או משהו, בלי להסתכל יותר מדי הזמנתי.
ההמתנה ליום שישי הרגה אותי, בשישי בבוקר שמתי פעמיי לנתבג , כביש 6, האימפרזה חוטאת במהירות לא חוקית אבל אני מרגיש את זה, בוולוסטר הייתי נוסע 160 בלי לשים לב, בסובארו ב170 אתה כבר מרגיש שקשה לאוטו ושומע את רוח , אבל היו רק ספייקים של מהירויות כאלה, ניסיתי לשמור על קצב סביר אבל לא איטי מדי.
הגעתי לטרמינל 1, המקום העלה בי זכרונות ילדות רק שהוא די נטוש, האולם של ביקורת הדרכונים עדיין העביר בי חלחלה קטנה, משם אוטובוס לדיוטי של טרמינל 3 ויאללה למטוס. הכנתי את עצמי טוס לטיסה, עם שקית של M&M כחולה כאוכל ומלא מים והכי חשוב - בידור: ראיתי פרק של רשימה השחורה ושוב את גלאדיאטור בגרסא המורחבת , רציתי לעשות את זה כבר הרבה זמן.
נחיתה רכה בז'נבה, לא כול כך קר כמו שחשבתי שיהיה, הולך לדוכן של סיקסט ומקווה לקבל סדרה 1 או ג'ולייטה. כשאני מגיע למגרש חניה אני מקבל את המפתחות. החברה שלי ל24 שעות הקרובות היא אלפא רומאו ג'ולייטה 2 ליטר טורבו דיזל עם 2500 קילומטרים על השעון , אם הבנתי נכון אז מתחת למכסה מנוע של 150 סוסים איטלקים, לא סדרה 1 אבל לא נורא היא גם טובה, יש חיבור USB למוזיקה ויש GPS, מה עוד אני צריך.
בGPS אני מקליד את השם של הכפר שאני הולך לשהות בו: Thorens-Glières ויאללה נוסעים.
הניווט קצת מזייף ואני טועה במסלול איזה שלושה פעמים (הוא אומר לי לפנות מוקדם מדי או מאוחר מדי) ואז הוא החליט להעביר אותי דרך כול ז'נבה ימח שמו, עמדתי בפקק במשך זמן לא ידוע, השמש שקעה ואני עדיין באותו הרחוב המסריח, לקחתי את הניווט לידיים וחתכתי דרך איזה רחוב צדדי, עשיתי בטעות איזה חיתוך מגעיל של פקק ברמזור כי לא הבנתי מה הולך שם והתבלבלתי. הופס ואני כבר בצרפת. הופס ואני יורד מהכביש המהיר, מסתבר שאני אמור לשלם 4.40 יורו , בדיוק מתקשרת אלי הבחורה מהמלון והיא לא מצליחה להבין אותי, אני מנסה להסביר לה שחמש דקות ואני חוזר אליה ועל הדרך אני מנסה להבין מה פתאום עומדת לה קופת תשלום באמצע פניה לאיזה כביש כפרי ולמה לעזאזל אני צריך לשלם. אני לוחץ על הכפתור שאמור להחליף שפה לאנגלית והשער נפתח, אני נוסע. זהו, ירדתי מכבישי ה "A" ועכשיו אני על כבישי ה"D" , הייתי לדעתי על הD2 , אני פתאום שם לב שממש כיף לי, אומנם חשוך מוות והדרך לא ממש מוארת אבל היא מפותלת וזה טוב (חוץ מהסיכוי לא להיכנס לפניה ואז לגלות מה יש בחשיכה מימין).
הג'ולייטה סבבה , המנוע נחמד , הוא מוכן להעלות למעל 3.5-4K אבל שם הוא כבר מתחיל סתם להרעיש, אבל אני לא מחפש את הגבולות של הרכב, אני לא מכיר את הפניות וחשוך ובכלל מה אני דפוק להתגרזן על רכב לא מוכר באמצע הלילה (אז מה שאין השתתפות עצמית). לכפר אני מגיע אחרי עוד כמה טעויות של הGPS, מתקשר לבחורה שאומרת לי שהנה עוד 2-3 דקות אני אצלה. אני זוכר את האיזור משיטוטי בגוגל מאפס ואני מנווט את עצמי למלון, הדרך האמיתית נגמרת ואני עולה על סוג של דרך אפר כזאת, אין שילוט , חושך , אני באמצע שום מקום, אני טועה ופונה שמאלה במקום להמשיך ישר, למה? כי זה היה נראה לי הגיוני. אני כבר נוסע בבוץ, פה אני מתחיל לחשוש ופתאום אני רוצה ביניינים, מסתבר שאחד מהם זאת אורוות סוסים. "דוד יא מפגר לאן הגעת, השעה כבר שמונה ומשהו ונכנסת למישהו לחווה, יא דביל תסתובב תסתובב חזרה". אני מסתובב והבחורה מתקשרת אלי: "ראיתי אותך" היא אומרת לי "היית באורוות, היית צריך להמשיך פחות".
"אז לחזור לאורווה?" אני שואל
"ווי ווי" היא עונה לי.
שוב פרסה בין העצים , מזל שיש חיישני חניה קדמיים ואחוריים, אני לא באמת רואה משהו ומסתובב כמו כוסית.
חוזר לאורוות ופתאום אני רואה מרחום איזה סימון עם פנס. האנגלית של הצרפתיה לא משהו, היא התבלבלה בין 'יותר' ל'פחות'.
אני מגיע, היא עוזרת לי עם אחד התיקים, עכשיו אני באמת כוסית, לפחות נתתי לה את הקל.
אני מגיע ל MOAT , משם על שער עץ דרך דלתות עץ גדולות, מסביבי הכניסה בנויה מאבנים, אני ממשיך ללכת ויוצא החוצה, קולט שאני לא באיזה בית קטנטן, זאת פאקינג טירה לא קטנה. אני בשוק אמיתי, אם יש משהו שלא ציפיתי לו זה זה.
לאן הגעתי? ל Chateau De Thorens. אני תיכף אצרף תמונה שלי אבל תנו איזה גוגל קצרצר כדי לראות על מה אני מדבר.
אני זורק את הדברים בחדר, חתיכת חדר, תקרה גבוה, רהיטים ישנים , שיש, מה לא. וואו, פשוט וואו. הWi-Fi חלש, נו מה אני רוצה, הראוטר ממוקם קומה מתחת, הרצפת פרקט לא מונחת על רצפה מבלוקים של איטונג. עושה שיחת סקייפ קצרה לאמא שנקטעת באמצע כי האינטרנט התנתק.
אני מנסה למצוא את הסופר הפתוח הכי קרוב, צריך לנסוע לAnnecy ולהגיע לפני 21:30, כמה שלא ניסיתי הגעתי כשהסופר כבר נסגר, ניסיתי לנצל את האינטרנט החינמי של מקדונלדס כדי למצוא סופר אחר לקנות בו קצת אוכל, מצאתי משהו שלא ידוע אם הוא פתוח או לא. נוסעים, הג'ולייטה בסדר, אני מתחיל להתרגל כבר אליה, את הסופר אני כמובן לא מוצא למרות שהGPS מתעקש שהוא מימיני, כנראה שגם הוא סגור. ספונטנית נסעתי למרכז העיר, מצאתי חניה חינם, מצאתי מסעדה ונכנסתי לאכול.
אני מרגיש מוזר, אני יושב לבד מול שולחן, מחכה לאוכל, קצת משעמם אבל לא נורא, היד נשלחת לפלאפון אבל פה אין WIFI, כול מי שנשאר לבד בשולחן אפילו אם זה לרגע שולף את הטלפון ולי אין מה לעשות איתו. אוכל. לא מצליח לסיים את המנה. משלם 40 יורו , משאיר טיפ של 5 יורו (בדיעבד זה נראה לי יותר מדי, לא נורא, המלצרית החמודה בטח תחזור מחוייכת הלילה). טיול קצר בעיר ואני מבין שאני מפוצץ מוות וכול צעד שאני עושה לא עוזר לי. אני נוסע חזרה למלון שאותו אני כבר מוצא ביותר קלות, כמובן שכמעט טעיתי בתוך הטירה, הדרך לחדר לא בדיוק ברורה ועוברת בכמה מזדרונות וחדרים שיש בהם הרבה דלתות.
וואי וואי לא טוב לי, אני שורד, מקלחת , מים חמים , שלא נגמרים, לא אכפת לי מחשבון המים, 40 דקות מקלחת, השעון המעורר מכוון לרבע לשבע, בשבע ורבע אמרתי לה שאני אוכל את ארוחת הבוקר, לישון.
מתעורר בבוקר, הנוף מהחלון נחמד מאוד, אני רואה איפה אני, מתארגן ויוצא לאכול ארוחת בוקר, בתכלס אני עדיין מפוצץ מארוחת הערב שלי, אני אפילו לא מצליח לסיים כוס מיץ תפוזים. בעלה של המארחת ששיחק אותה לא מבין אנגלית שוחח איתי קצת וליווה אותי החוצה, שם הוא סיפר שלי שהטירה במשפחה של אישתו כבר מעל 500 שנה (מגנייייב).
בחוץ 1- מעלות אבל הכנתי את עצמי מראש אז נעים לי.
שתי תמונות שצילמתי של הטירה:
(עוד על הטירה פה: http://en.wikipedia.org/wiki/Ch%C3%A2teau_de_Thorens)
הנסיעה התחילה בדרך D2 ולאט לאט היא הצתמצמה לאיזה כביש חד נתיבי בין כפרים עם פניות כיפיות ושינויי גובה רבים, אני עם חיוך מטומטם על הפנים, ועוד שנה שעברה אמא שלי התלוננה לי שהכבישים האלה מפחידים ולא מהנים, אני מבסוווווווט.
וזה קטע קטן מהנסיעה לChamonix, איזה עשר דקות לפני שהגעתי:
[video=youtube_share;sswWWOnqgVQ]
זפלין ליוו הרבה מהנסיעות שלי, היה פינוק.
הגעתי לעיירת הסקי, מצאתי חניה, שמתי שלוש שכבות של מכנסיים ויצאתי לביניין שממנו יוצא הרכבל. אחרי המתנה בתור בכריזה אומרים שכרגע הרכבל מבוטל בגלל הרוחות , עיכון הבא עוד חצי שעה ב09:30. אני מחכה, אבל אם בתשע וחצי זה לא נפתח אני לא מתכוון לחכות שם כול היום. בעידכון הבא היא אומרת שהיא תעדכן ב10:00. לכי חפשי מי ינענע אותך, נכנסתי לאוטו, בחרתי כביש חמוד ונסעתי ל Servoz.
רק שתבינו מה קנה אותי:
שלג זרוק בצד הדרך, עצרתי לעשן ולהשתין ולדפוק כמה תמונות, רכב אחד עדיין לא ראיתי על הכביש הזה.
הנה הבובה:
עוד סרטון של הדרך: (המלצמה לא ישבה טוב, בטעות גם לא הייתי על פוקוס אוטומטי והכביש לא בדיוק חלק אז נאלצתי להחזיק את המצלמה ביד אחת, הילוך שני או שלישי ויאללה)
[video=youtube_share;jdmdh6eNy8s]
במקום לעצור בכפר שתיכננתי החלטתי ספונטנית לעלות עוד על ההר, עוד כבישים מהנים בטירוף, אני עובר כפר שכבר לא נמצא על המפה של גוגל והדרך נגמרת, טיול קצר באיזור מגלה שיש שם נקודה שממנה עושים טיולים בשלג עם נעליי שלג, אבל אין לי לצערי נעליים כאלה.
בלי לדעת מה אני באמת מתכנן לעשות אני בוחר כפר אקראי מהמפה ונוסע אליו, אז מה שהוא רחוק. בחרתי ב Chézery-Forens במסלול המשוער הבא (בתכלס באמצע נמאס לי מאוטוסטרדות וירדתי לכבישי צד כאלה):
לכפר לא ממש הגעתי כי היה על הכביש שלג ופחדתי להתקדם (למרות שהיו לי צמיגי חורף) אז פירססתי ועצרתי באיזה מקום אחר, כמה חברה עשו סקי ואני סתם ישבתי לעצמי קצת.
השעה כבר אחרי הצהריים ועוד מעט צריך להחזיר את הרכב, אחרי שהGPS שוב פעם שולח אותי לכבישים לא קיימים או ללא מוצא אני מחליט לעזור את כול האומץ שיש לי ולנסוע בכביש המושלג.
למזלי היו קטעים שבהם השלג נמס. נסעתי לאאאאט , 30 הייתה מהירות מוגזמת לדעתי, נורא פחדתי להחליק בהר-פינים , לפגוש את הקיר שלג ולגלות שאולי אין מעקה ולך תדע לאן אני נופל. הGPS שוב הטעה אותי המנייאק, ניסה לשלוח אותי לתוך בית פרטי של מישהו, לאחר שלא הקשבתי לו הוא חישב מסלול מחדש שלקח אותי לכפר שתיכננתי להגיע אליו בהתחלה, גרם לי לעשות פרסה ולעלות שוב לאותו הבית, לקחתי את הניווט לידיים שלי והסתדרתי. עשיתי עוד סיבוב גדול בכך שעשיתי עיקוף צפוני בדרך לז'נבה, נהנתי רוב הזמן חוץ מכשנתקעתי מאחורי איזה מישהו שזחל. דרך אגב, המהירות המותרת בכול כבישי הD האלה היא לרוב 90 (יורד ל70 באיזור של כפרים קטנים ו50 באיזור של כפרים גדולים יותר). אני לא יכול להעביר בכתב או בשום דרך אחרת בעצם עד כמה שנהנתי לנהוג שם, היה כיף לא נורמאלי. הגעתי לגבול, תידלקתי 33 ליטר דיזל , שילמתי 45 יורו. איזה בחור צרפתי שאל אותי לגבי הרכב, חזרתי לז'נבה והחזרתי אותה, ביי ביי ג'ולייטה כפרע עליך!
הנה גיבוב שלי פה שמספר על מה שקרה לי מהרגע שהחזרתי את הרכב:
קצת ארחיב ואספר שהמכונה בתחנת NYON רשמה שהיא לא מקבלת שטרות שגדולים מ 20 פרנק, אז הלכתי לפרוט, הבחורה בדלפק ביקשה ממני לקנות משהו, קניתי מארס וניסיתי לדחוף שטר של 20 למכונה, הסתבר שהמכונה לא רוצה לקבל שטרות , הרכבת שהגיעה לכיוון ג'נבה הגיעה ועזבה את הרציף לפני שהספקתי לקנות כרטיס. פרטתי שוב, שילמתי, חיכיתי בדיכאון, הסתבר שיש WI-FI אז התחברתי , העברתי כמה מילים עם חברים והרכבת הגיעה. באותו הרגע אני כבר גמור, סחוט לגמרי, צוחק עם עצמי ואומר שזה יהיה מצחיק אם תחנת הרכבת רחוקה מבית המלון.
ה1.6 קילומטר האלה היו אסוף, בכול צעד משהו קטן מת בתוכי.
למלון הגעתי הרוג, כמעט עברתי אותו. עליתי לחדר. רועד וחסר כוח נכנסתי מתחת לשמיכה, אחרי שהבנתי שאני פיזית לא מסוגל לצאת ממנה התחלתי לקרוא את הגיבוב. יצאתי מהר למקלחת חמה, חזרתי שוב למיטה ושוב לא יכולתי פיזית לקום כדי להשתין.
לילה בוקר יום ראשון, יום התערוכה.
אני הולך לתחנת האוטובוס של קו 28, זאת התחנה שנמצאת בכניסה לגן הבוטני, חשבתי לטייל בו אבל הוא נראה כול כך עצוב שויתרתי, האוטוב איחר ביותר מ12 דקות, לתערוכה נכנסתי, אחרי שלוש שעות יצאתי לעשן, קניתי ממתקים, שילמתי על זה פאקינג 28 פראנק. פראנק אחד זה כמעט 4 שקלים, עכשיו אתם מכפילים בראש ואומרים לעצמכם "איזה שמן, מתוקים במעל 100 שקל" אבל לא קניתי הרבה בכלל, הכול יקר פצצות.
הנה הלמבו החדשה שמחליפה את הגאיירדו:
על התערוכה אין לי הרבה מה לספר, היה די כיף, לקח לי רק 4 שעות. בשלוש וחצי בצהריים כבר הייתי במלון, עייף.
בחמש החלטתי שוואלה כדאי למצוא איזה משהו לאכול, שיטוט קצר בWikiTravel וקראתי המלצה על Cafe De Paris
אז מה זאת המסעדה הזאת?
במסעדה יש רק מנה אחת, אנטרקוט עם צ'יפס. נשמע מעפן, אבל זה לא.
ב42 פראנק (כן יקר אבל הכול יקר אז מה לעשות) מקבלים סלט קטן טעים כמנת פתיחה.
אחר כף מקבלים צלחת מתכת שבתוכה 180 גרם של אנטריקוט ששוחה באיזו חמאה ועם זה גם צלחת צ'יפס.
אז נכון, האנטריקוט טוב אבל אכלתי יותר טובים.
הצ'יפס מעולה ויוסיפו עוד אם תבקש אבל במעל ל160 שקל למנה אני מצפה לא רק לזה.
מה עושה את המנה הזאת? החמאה.
השילוב של הבשר עם החמאה הוא פשוט אלוהי.
באמת, זה אחד הדברים הטעימים. אני עכשיו מוכן לשלם שוב את הסכום הזה כדי לאכול את המנה שוב.
כמובן שבדרך חזרה לא מצאתי את התחנת אוטובוס, הלכתי קצת ושאלתי אנשים, רק איזה בחור הודי / ערבי בפיצוציה אמר לי את הכיוון הנכון.
הלכתי לישון באיזר ה23:30 , מתעורר ב 04:15 , צ'ק אאוט ומתחיל את המסע ברגל לתחנת הרכבת.
כול הדרך חשבתי שאני ללא כרטיס ושעכשיו יבוא כרטיסן וירחיב לי את החור מאחורה, תודה לאל שזה לא קרה למרות שכשהגעתי לארץ הבנתי שהכרטיס נסיעות חינם בעיר שקיבלתי מהמלון (שטענו שהוא רק לאוטובוסים) תופס גם לרכבת.
בטיסה ישנתי. הגעתי בשלום. כביש שש וישר לעבודה.
כול מה שנשאר מהטיול זה זיכרון שמתחיל להתערפל ופוסטר של מקלארן 650S.
פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ פפפפפפפפפפפפפפפפפפ
חברים השקעתי כמעט שעתיים, כבוד.