ובכל זאת, למען הדיון האקדמי.
למרות הגסות (העדינה יחסית), יש הרבה צדק בדבריו של גיא.
לא כל קשיש סיעודי הוא חסר ישע, זה לחלוטין תלוי בסיטואציה, במצבו הקוגניטיבי, במשאבים העומדים לרשותו ובמערכת התומכת.
גם לא כל עובדת זרה היא כ"כ רחוקה מלהיות מסכנה. נכון שהחוק מגן עליהן רבות, אך עדיין הן אוכלוסיה העובדת עבודה קשה, בשכר זעום, עם הגבלות על חופש העיסוק שלא קיימות במגזרים אחרים.
אחרי כל זאת, זו אינה תופעה מקובלת כלל וכלל, ומעטות המשפחות שיסכימו לזה. אך זה מאוד תלוי בקשיש ובמשפחה. לדוגמא, אם היא מטפלת בקשישה סיעודית לחלוטין, שמשעה שמונה נניח ישנה עד הבוקר - אני לא רואה מה המניעה לכך. גם לא ליציאה מהבית של שעה שעתיים.
לעומת זאת, אם מדובר בקשישה דמנטית ומתהלכת - הייתי רואה בכך הזנחה, כי יש סכנה משמעותית כשהיא נמצאת לבד. אך כאן הייתי שואל - מי מגיע להחליף את העובדת הזרה במהלך היום? היא לא יכולה להיות כלואה בבית. לא סביר לא לאפשר לעובדת יציאה של שעה שעתיים להתאווררות.
לכן, הכל מאוד תלוי בסיטואציה.
החוזה, כפי שנכתב הוא נצלני, וככל הנראה גם לא חוקי. אני יכול לומר שראיתי חוזים רבים, מעולם לא ראיתי את הסעיף הזה. ראה לדוגמא חוזה של חברת נתן http://www.nathan.co.il/wp-content/uploads/2015/04/7.doc
גם החוזה שאושר בזמנו כחוזה אחיד ע"י שגרירות הפיליפינים לא כלל את הסעיפים האלו.
בסוף בסוף - אלו יחסי עובד מעביד. העובד צריך להיות מרוצה, וכך המעסיק. כל עוד השוויון הזה נשמר - המצב תקין בד"כ.