ראשית כל, ברוכים הנמצאים.
אחרי חופשה של 12 ימים שכללה נסיעה של כ-2500 ק"מ בפורד פוקוס C-Max בכבישי גרמניה ושוויץ, אני שמח לחזור לארץ ולנפץ אשליות, שלפחות לי היו על כבישי אירופה.
באמת אבל באמת, כל מה שאמרו על האוטובאנים של גרמניה - אי אפשר להסביר את זה. תענוג תענוג תענוג. 180 (שזה 150 לפי GPS) עם 4 אנשים ובאגז' עד 0 מקום במזוודות זה תענוג. אבל, וזה אבל גדול - עד שמגיעים לאוטובאן ו/או יורדים ממנו, זה סיוט.
נתחיל בכבישים הבינעירוניים. מי לעזעזל חשב עליהם? רוחב הנתיב פשוט צר עד צר מאוד, מרווח הטעות לא קיים. שוליים? אם בישראל אפשר להכניס חצי רכב לשוליים (במקרה הגרוע), פה כל הרכב פשוט עף לעץ/דשא/תהום.
גדר בצד הכביש? מילה גסה. בכבישים שלא צריך יש, בכבישים שהכי צריך - אין. מה לעזעזל?
בשוויץ, עקב טעות בניווט נאלצנו לסוע כ-150 ק"מ בהרים בין Aletschgletscher (אל תנסו להגיד את זה, איזה קרחון מגניב בהרים) לאינטרלאקן. הנסיעה הכי מפחידה שהייתה לי אי פעם בחיים. הכביש עוד בסדר, אפשר להבין את זה שהוא צר ורק נתיב אחד... אבל למה לעזעזל אין גדר שתעצור אותי מלפול קילומטרים למטה? ומה זה הבטונדות הקטנות האלה ששמו במרחק של 5 ס"מ מהכביש (חסר השוליים כמובן). כל טעות הכי קלה, מפגש עם אחד הדברים האלה ובום, במקרה הטוב אין אוטו. במקרה הרע אין אוטו+תיירים.
סלחנות בכבישים האלה לא קיימת. והגבלת המהירות המצחיקה הזאת - 100 קמ"ש וזהו. כאילו זה אפשרי בכבישים הסיבוביים והלא סלחניים האלה.
כאשר לפני שנתיים היינו בארה"ב, בכבישים הררים דומים, כל סיבוב ועיקול היה לו הגבלת מהירות משלו, שאפשר יהיה לדעת כמה לסוע ולהיות בטוח. למה כאן לא?
הכבישים העירוניים.... איפה להתחיל?
בואו נתחיל ברמזורים - למה הם קטנים ובמקומות שלא רואים אותם? למה הם בצד ולא ממול? 90% מהזמן לא ראיתי את הרמזור שלי. או שחיכיתי לצפירות או שביקשתי ממי שישב מצידי שיודיע לי מתי הוא מתחלף, זה בלתי אפשרי היה לראות אותו מכיסא הנהג.
והשילוט? אני חשבתי שבארץ גרוע... למי שיצא להיות ביפו, בקטע שבונים שם עכשיו את רכבת השקר, השילוט לעיקוף שם הרבה יותר מובן לי מאשר השילוטים לעיקופים בגרמניה.
בדרך ל-Fussen היו לי 2 כבישים שנסגרו לגמרי לשיפוצים, ושילוט להיכן לסוע לא היה קיים, בכלל.
במינכן, לקח לי חצי שעה למצוא עליה לאוטובאן. העליה שה-GPS תכנן עליה הייתה סגורה למען שיפוצים. והשלטים הקטנטנים ששמו איפה שהוא מאחורי עצים לא הכי עזר.
בקשר לתרבות נהיגה - אין מה להשוות. האירופאים יודעים לנהוג בסבלנות וברוגע. אף אחד לא חותך אף אחד לא נדחף. לא צופרים ולא עוקפים מהימין, תענוג אמיתי. אבל הכבישים... לא מה שחשבתי. אחרי 2500 ק"מ באירופה התגעגעתי מאוד לאיילון, לכבישים הכאילו משופצים שלי ליד הבית, לפסי האטה ששוברים לי את הגב כל בוקר מחדש, לשוליים שאני יכול לרדת אליהם, לסלחנות של הכבישים בהרים, לנתיבים רחבים, לשילוט גדול, לרמזור שאפשר לראות ולא לנחש....