sinkto

פניתי לנתיבי ישראל, ואכן, יש סיכוי שהאירוע הוקלט. כרגע בבירור וטיפול. תודה לכולם אריה

שלום לכולם, חבר ישב איתי עכשיו והתבונן בתמונות, (אחד כזה שלבד לא ישב מול מחשב..) והנה, פתאם הוא פולט "מה זה על העמוד הזה, ציפורים? אה! זה מצלמות! אריה, כל התאונה שלך מצולמת!!" הסתכלתי, והוא צודק! על העמוד מימין למשאית רואים בבירור שתי מצלמות. יש למישהו מושג איך משיגים את התצלומים האלו? האם זה מוקלט? יש פה מישהו עם קשרים במשטרת התנועה? אני ניסיתי לתפוס אותם היום בטלפון ללא הצלחה.. אם יש למישהו רעיון, אשמח. כל טוב אריה

שלום לכולם, משך שבוע לא כתבתי, ואיזה שבוע זה היה!! טוב, כולכם יודעים פחות או יותר איזה שבוע זה היה, לא? אז ככה, קודם כל תודה על כל איחולי ההחלמה, הם חשובים לנו, ותודה לכל האנשים שטרחו ובאו לבקר, זה ממש חימם לנו את הלב. תודה לאיתמר וניב שעזרו ברגעים הקשים שלאחר התאונה, וגם התגלו כ"דוג סיטר" לכלבים שלנו אחריה.. אני ממש לא משווה בסדר גודל, אבל כמו במלחמה האחרונה, העם שלנו פה מגלה גדולה ברגעים קשים, החל מחברי מועדון שלא ראו אותי מעולם ובאו לבקר, וכלה בפרמדיקים וסתם נהגים מזדמנים שעצרו והציעו עזרה, מרגש. דו"ח מצב למתעניינים: אני הגעתי הערב הביתה להמשך מנוחה של 30 יום בינתים עם שבר דחיסה בחוליה בגב, מה שנקרא, "לא רציני". רונית אשתי עדיין מאושפזת עם שבר מסובך בכתף בבי"ח מאיר. היא גם עדין לא החלימה לגמרי מהטראומה הפיזית העצומה של התאונה, זה ייקח זמן. אחד הבנים עם גבס ברגל אבל הוא מבסוט - יקבל פטור מנעליים בפנימיה הצבאית בה הוא לומד.. הרכב - אני יודע בדיוק כמוכם, עוד לא ראיתי אותו, וגם לא גיבשתי החלטה מה אני רוצה לעשות. נחיה ונראה. עכשיו סיימתי לקרוא את כל התגובות ויש כמה דברים שאני רוצה לאמר, לא לפי סדר חשיבות דווקא, אלא לפי סדר כרונולוגי.. ראיתי כמה תגובות שקראו "לטפל" בנהג ובחברת ההובלה. אז קודם כל, לחברה לדעתי אין קשר לצורת הנהיגה של העובדים בה, (אלא אם הכריחו אותו לעבוד שעות ארוכות ללא מנוחה בניגוד לחוק) הרכב נראה חדיש ולא נראה לי שהיתה פה תקלה מכנית כך שבואו נעזוב את עינב הובלות בשקט. (קצין הבטיחות של החברה גם טרח להתקשר ולדרוש בשלומנו וכו') הנהג - טוב נו, אני לא בדיוק מעריך במיוחד את כישורי הנהיגה שלו, אבל הוא יצא בעיני ממש בסדר בתור בנאדם. הוא לא התנער מאחריות, וכבר באתר החל להתנצל, ומובן שדי נפנפתי אותו. מסתבר שזה ממש מציק לו והוא התקשר שוב לפני שבת לבקש סליחה ולשאול מה שלומנו, ופעם נוספת ביום ראשון. זה, בעיני, מכובד. אגב, הוא סיפר שהוא כלל לא נסע בנתיב שלי, אבל רכב פרטי "חתך" אותו והוא נמלט ימינה ואז פגע בי, אתם יודעים מה? זה לא מעניין אותי כל עוד ברור לכל שהוא האשם בתאונה המיותרת הזו. ברור שהוא טעה פה, אבל ביננו, מי פה יכול להגיד שהוא מעולם לא טעה על ההגה? למזלנו, לרוב זה נגמר בכלום, או בפגיעות קלות, הפעם זה היה חמור יותר ולצערי כמובן, אני ומשפחתי הם אלו שנדפקו. חגורות בטיחות - נכון. חגורות פה היו מצילות את אשתי מהפגיעה הקשה, כך גם כריות אויר. גם מנוע אחר היה עוזר כי אז הייתי יכול לנסוע שמונים ולא שישים ועוד כהנה וכהנה, אבל זה כל הקסם ברכב אספנות! הוא ישן, והוא שונה, וההילוכים עוברים קשה, והרדיו הוא AM, אם היינו רוצים הכל חדש, היינו נוסעים במזדה 3 וזהו! אז נכון, הרכבים פחות בטוחים, וספציפית, חבל שלא היו ברכב חגורות בטיחות. להגיד לכם שלא נהניתי לנסוע בלי לחגור? נהניתי. אני חושב שעל כל אחד להחליט (במגבלות החוק) מה חשוב לו ברכב - ההנאה, הבטיחות, המזגן, לא יודע מה עוד, ולפי זה לבחור את הרכב שלו. לסיכום, עברנו חויה קשה, אבל כל הדברים הקשים מתרככים עם הזמן, ואני מקוה שהצלקות שלנו ישארו רק בגוף ושיבוא יום שנסתכל אחורה ונאמר, (כמו על דברים אחרים שקרו מזמן), "זה היה מטורף!" וזהו, בלי לחוש כאב. אני עדיין חייב פה את סוף סיפור המסע, וזה יקרה בפעם אחרת, ובינתים, לילה טוב, והפעם, בלי תמונות, את אלו, אני משאיר אצלי. שלכם, אריה

כמה תמונות מהים, וגם מהיבשה.. שימו לב לשלט שקידם את פנינו ביציאה מהנמל - רכב פרטי 100 קמ"ש, מסחרי 75 ו... משטרה 65?? אולי רכב תופת? בסוף החלטנו שהכוונה היא לרכב המוביל חומרים מסוכנים.. הפורד אגב, אני חושב שזו הייתה טאונוס, צולמה בקפדוקיה שבטורקיה, לא בררתי מחירים

חג שמח, אמנם נעלמתי לכמה ימים אבל עודני פה, והסיפור טרם תם. זוכרים את הפעם האחרונה? טורקיה, תשעה באב, צום, מחכים למעבורת.. וכן, בלילה, אחרי סעודה מפסקת, נסענו אל רציף העמסה והעליתי את משאית לאוניה. לילה לבן בבטן המעבורת הביא אותנו אל האי. המוכסים הקפריסאיים לא היו נחמדים במיוחד וחייבו אותי לעשות ביטוח לשבוע למרות שהסברתי שבאתי רק כדי לעבור לצד היווני. אולי הם לא אהבו את זה שבאתי כדי לעבור ליוון, ואולי הם פשוט ידעו יותר ממני! עוד נראה.. בכל אופן, השתחררנו, ונסיעה של שעתיים שלש הביאה אותנו אל הצד היווני ושוב, מעבר גבול, האחרון בטיול! והנה הפתעה, השוטר היווני מביט במסמכים ואומר "נכנסת מטורקיה נכון? אז אתה לא יכול לעבור לכאן, תסתובב ותחזור לטורקיה." איזו סצנה! אני חושב שהוא צוחק עלי, אך כשאני מבין שלא, אני המום, אשתי, שקולטת מה מתחילה להוריד דמעות כמים, והילדים, בשוק. "שמע" הוא אומר "אתה ישראלי, אם מישהו היה מנסה להכניס רכב לישראל מעזה, זה היה בסדר?" "נצחת," אמרתי, "אבל אפשר רק להעביר את המשפחה כדי שתטוס לישראל?" ופה הוא הסכים, וגם נתן לי אישור להכניס את הרכב, לשבועיים. עברנו את הגבול, ושעה אחר כך היו לי ביד ארבעה כרטיסי טיסה לבוקר יום המחרת. חנינו בפארק מחוץ לעיר ואכלנו את הסעודה האחרונה ..בטיול בבוקר, לקחתי את המשפחה הנרגשת אל שדה התעופה, ודרך החלונות צפיתי בהם מעוכבים לחקירה (עקב הכניסה ה"בלתי חוקית") אבל בסוף הם טסו, ואני, נשארתי בודד החלטתי לבלות את השבת בבית חב"ד המקומי, וביום ראשון לחזור לטורקיה, ומשם ליוון, ואז, לקפריסין והביתה. ביום ראשון התברר שיש לטורקים חג כלשהו כך שנשארתי באי עוד יומיים ד שהצלחתי לעלות שוב על המעבורת ולהפליג ליבשה. בינתים, דברתי עם רוני, חבר טוב, שהסכים לקחת שבוע חופש ולהצטרף אלי לנסיעה. קבענו להפגש בשדה התעופה באיסטנבול, ועל כך, בפעם הבאה. חג שמח! אריה

רנו 11? אולי 9? ההגה נראה לי צרפתי כזה..

עוד לא נגמר, חברים הסיפור יגמר עם תמונות של הרכב בארץ. מבטיח. אממ, אין לי מצלמת וידאו.. החזרתי את מה שהיה של החברה, ולי אישית מעולם לא הייתה אחת.. אני מתכוון להגיע לאירוע ברמת גן, בדרך אבקש מאשתי לצלם קצת עם הטלפון, היא בכלל היתה צלמת הוידאו של הטיול, אני אחראי רק על הסטילס.. שבת שלום וחג שמח אריה

מועדים לשמחה! איזה כיף לשבת בסוכה ולכתוב.. טורקיה, הגענו למדינה הזו בכשנתיים מאוחר מידי. לו הגענו בקיץ 2009 היינו פוגשים מן הסתם בעשרות אלפי ישראלים נופשים, אבל ב2011, אחרי המרמרה, המצב היה שונה. עם זאת, נכנסנו בקלות ולא זכינו לשום יחס מיוחד במעבר הגבול. משהו על טיול יבשתי ארוך כמו שעשינו: רוב המטיילים כיום עושים את הדרכים הארוכות במטוס, ומדלגים מאיזור לאיזור, עבורנו, החוויה היתה שונה בתכלית. לאורך תשעה חודשים ולמעלה משלושים אלף קילומטרים הנופים השתנו לאיטם, ועימם האנשים, הלבוש, הערים, האכל. בגרוזיה כבר התחלנו להרגיש קרובים - הג'ונגלים של תאילנד והערבות של קאזחסטאן התחלפו ביערות עצי אורן על ההרים התלולים, אבל טורקיה, שם כבר הרגשנו ממש בבית! הנוף היה כל כך דומה שזה כאב, ואחרי תשעה חודשים בדרך, כבר באמת רצית הביתה. לחם טעים, יוגורט עיזים, בורקס, שווקים צבעוניים, טוב, עם הנשים מכוסות הפנים והגברים חבושי הכיפות זה הרגיש לפעמים יותר כמו מילואים בחברון מאשר אצלנו במושב, אבל בכל זאת, אנחנו כבר ממש קרובים! וטורקיה גם מתויירת, חזק! אם בגרוזיה פגשנו תיירים, הרי שפה, זו כבר תעשיה, ומה שראינו פה לראשונה, היו קרוואנים אחרים, המונים! המדינה היא במרחק יריקה מאירופה, ובעלי הקרוואנים מנצלים את חופשת הקיץ ויוצאים לפוש במדינה הזולה ומסבירת הפנים. גם לנו היה בסדר גמור אם כי פה, השתדלתי יותר ללכת עם כובע ולא כיפה.. תמונות: איך שחצינו את הגבול נתקלנו במשאית הדסוטו הזו, חברה שחשבתי שנעלמה מזמן, אני זוכר סיפורים על מוניות דסוטו שהיו פה לפני עידן הצ'קר וה404 סטיישן.. המסלול שלנו התפתל לאורך חופי הים השחור ואמור היה להגיע ליוון, אבל אז פגשנו קרוואניסט בריטי שטייל עם לנדרובר אמבולנס שהוסב לקרוואן. הוא אמר לנו שהוא הגיע מישראל במעבורת לקפריסין ומשם לטורקיה. נשמע מגניב (וזול..) אז שנינו כיוון וחצינו את רכס הקצ'קר לכיוון הים התיכון. הכבישים הצרים היו מרהיבים ביופים אבל מזג האויר לא תמיד הסביר פניו והתמונה של המשאית מראה מה עם מה היא היתהצריכה להתמודד. בדרך הביתה עצרנו בקפדוקיה שהינה חבל ארץ פשוט מקסים ביופיו. פה כבר גרים הרבה אנשים והיה קצת יותר מאתגר למצוא חניות ללילה, וביחוד לשבת, התמונות מראות אותנו חונים בצל עץ ליד שוקת שאליה באים בבוקר העדרים לשתות. משם המשכנו לסיליפקה, שם צלמנו את השלט המשמח עם הכיתוב קפריסין, ובתשעה באב, (שבאותה שנה היה גם באמצע הרמדאן..) קנינו כרטיסים בכיוון אחד למעבורת לקפריסין. כבר מריחים ת'בית!!

כמו שאומרים, יש חיים לפני הפנסיה..

אכן כך עודד, גר בגליל, ולפי השקפתי אני גם כשר למהדרין, אפילו בשנת שמיטה האם זה כך לפי כל השקפה פוליטית באנגליה? שאלה טובה..

וואו! איזה מחמאות, תהיו בריאים חברה, אני משמין מנחת פה אז הנה סיפור, אמיתי, גם אם מבאס.. כפי שכתבתי, לפני שיצאנו מכרנו את זכויות הוידאו של המסע לחברת הפקות גדולה וידועה. החברה סיפקה לנו ציוד צילום והקלטת סאונד איכותי, דאגה לאספקה קבועה של קלטות למצלמות, (הבחירה הייתה בקלטות ולא כרטיסי זיכרון כי חששנו לאבד כרטיסים קטנטנים עם עשרות שעות צילום עליהם..). במאי/צלם של החברה ליווה אותנו בארץ, לימד אותנו מה ואיך לצלם את עצמנו, וגם נתן לנו "סידור עבודה" למהלך הטיול - יומני וידאו, צילומי פנים וחוץ, ראיונות וכו'. הוא גם הגיע אלינו פעמיים במהלך הטיול, לתאילנד, ולקאזחסטן. כל זה מצוין. החברה, מתוך רצון לבלעדיות, אסרה עלינו לפרסם חומר במהלך הטיול, ולכן, בלוג שהיה אמור לעלות באתר וואלה, וכתבות למגזין מסע אחר, נגנזו. כנ"ל כל הוידאו (300 שעות!) נמצא ברשות החברה. לדעתי, זו היתה טעות מאחר והמסע שלנו אינו אירוע חדשותי שמצריך "סקופ" אלא אירוע מתגלגל שככל שה"באז" שהוא מייצר גדול יותר, כך גדל העניין בו, ואניח חושב שככל היינו מוכרים יותר לקהל הרחב כך קל היה יותר למכור את הסדרה לאחד מערוצי הטלויזיה, אם נניח היו קוראים לי יהודה לוי, או חיים יבין, הסדרה הייתה נחטפת כמו לנד קרוזר קצר.. בכל אופן, מאז שחזרנו, החברה מנסה לעניין את ערוצי הטלויזיה והכבלים בסדרה על הטיול, ללא הצלחה. אין כסף בטלויזיה, אומרים, ומה שאתם רואים הן תוכניות בישול וריאלטי.. (אתם ולא אני, כי לנו אין טלויזיה, הוצאנו אותה כשיצאנו לטיול והשכרנו את הבית, וכשחזרנו, היא נשארה במחסן..) עכשיו, כשאני רואה את תשומת הלב שהשרשור הזה מקבל נחמץ בי הלב, כמה כיף היה יכול להיות לכתוב את כל זה בזמן אמת! אנחנו עדיין לא אמרנו נואש, הסדרה עומדת למכירה, אם מישהו כאן עובד בענף או מכיר מישהו כזה, וחושב שיש פה "בשר", ספרו לי, אשמח לחפש אפיקים חדשים כדי לספר את הסיפור הזה. חג שמח אריה

שלום לכם, שמחים לצאת מרוסיה חצינו בצהרים שטופי שמש את הגבול (שבדיעבד הסתבר שהוא לא בדיוק פתוח עקב המלחמה שהתחוללה שם שנה קודם..). כבר בשעה הראשונה הבנו שבאמת חצינו גבול - משך חודשים כמעט לא ראינו תיירים, ובטח שלא ישראלים, והנה, הגענו לעולם מוכר, (יחסית..), תיירים, טיולי ג'יפים, מלונות, אכסניות, ושאר ירקות, אמריקה! ז"א גרוזיה, או גיאורגיה אם אתם דווקא רוצים. אגב, בשפת המקום השם הוא סכרת וולו (SAKART VELOׂ) את השם גיאורגיה נתנו היוונים כשהגיעו לפני אלפי שנים וראו אנשים עובדי אדמה, אדמה - גיאה, וגרוזיה, הוא הכינוי הרוסי, מלשון גרוז - משא, או נטל, שכן הרוסים חתמו איזו ברית בה הגנו על המדינה מהעות'מנים. מה יש לאמר? מדינה יפהפיה, הרים, אגמים, כנסיות ומבצרים, אנשים חביבים, דרכים גרועות, כל מה שאנחנו אוהבים סיפור אחד, ממש ליד הגבול מתרומם לו הר הקזבג. הוא נראה יפה, וגם הספר המליץ, אז התחלנו להעפיל בדרך הצרה, ולפתע, יורד מולנו ג'יפ, (לאדה ניבה), והנהג פלוס התייר שאותו הוא מסיע יוצאים אלינו בבהלה ומסבירים לנו שהדרך מיועדת לג'יפים, ושאין שסיכוי שנעבור, וחייבים להסתובב וכו'. טוב, קודם כל, לא היה לי סיכוי לעשות פרסה שם, וחוץ מזה, הוא רק הדליק אותי, אז המשכנו.. בדרך פגשנו עוד אנשים והם דוקא אמרו שזה בסדר, אז עלינו. דרך לא פשוטה, אבל המשאית בעלת ההנעה האחורית יודעת להתמודד יופי עם עליות קשות ומשובשות, כל זמן שזה לא חול, והגענו לפסגה. (לאחרונה היינו איתה בעין עקב, שום בעיות). הנוף למעלה מדהים, ולמחרת, הצטלמנו עם הניבות שפרנסתן מסתבר, בהעלאת תיירים אל ראש ההר.. עוד סיפור, לבקשת בני עידו, שהוא כוכב הסיפור הבא. אז ככה, חלל המחיה בקרוואן הוא קטן, כעשרה מ"ר צפופים, ומטבע הדברים, אחרי כמעט שנה של חיים יחד הפכנו למשפחה מגובשת מאד, ושום היבט גופני לא היה בבחינת טאבו או סוד.. הטבע היה השירותים שלנו, וההוראה היתה, שגם אם מדובר בשחרור גזים גרידא, יש לעשות זאת בחוץ. והנה, אחר צהרים גרוזיני לוהט אחד, אנחנו בדרכנו למערות נזירים על גבול אזארבייג'אן, ולפתע, טרמפיסטים! שלשה חברה, שני בחורים ובחורה, מטיילים מפולין. הסתבר שיעדנו זהה, והם עלו, הרויחו. כשהגענו, אנחנו בישלנו לנו ארוחת ערב, והם הלכו להקים אוהל, מה שנקרא, יש דרג, ויש.. אחר הארוחה הזמנו אותם לאבטיח קר (והם נגנבו! קר??!!) ולכוס תה - בכל זאת פולנים. אני והבחורה ישבנו על מדרגות הקרוואן ודיברנו, הסתבר שהיא מורה, מורה פולניה. עוד אנחנו מדברים, ולפתע מגיע עידו (שהיה אז כבן תשע) מסתובב, מפנה אלינו את גבו, ולתדהמת הגברת, משחרר אחת טובה ישר לתוך פרצופה! אני נקרעתי, ועידו, בנונשלאנטיות פנה חזרה לתוך הקרוואן ונעלם. בלי להוציא הגה. כשחזרתי לנשום, השתדלתי להסביר לגברת את המציאות. אני מקוה שהיא לא מלמדת לימודי המזה"ת או משהו. תמונות. בקזאחסטן, נפלה המצלמה הגדולה והעדשה רחבת הזוית נשברה, ומכיון ואני משתמש באולימפוס, לא מצאתי חלופית. משם ואילך התמונות צולמו תוך שימוש בעדשת טלה, או במצלמה הקטנה. חבל, אבל זה מה יש.. הנה התמונות.. ערב טוב וחג שמח אריה

ערב טוב, היום זה יהיה קצר. את הפוסט הזה נקדיש למדינה הפחות אהובה עלינו בטיול הזה, ובהתאם, זו שממנה מיהרנו לצאת. ודוקא היא המדינה הגדולה מכולן, בעולם אפילו, ובטח יש בה המון מה לראות ולעשות, אבל השלטון, חברים, הרס לנו הכל. זה התחיל במעבר הגבול שארך שעות אל תוך הלילה, ובו, פקידת הביקורת טוענת שמעודה לא ראתה דרכון כזה, (מאמין לה, אז מה!) חושדת שהדרכון מזוייף ומנסה להפריד את הלמינציה של התמונה כדי לבדוק.. המשיך בסירוב חברות התקשורת למכור סים אינטרנט לתייר מכיוון "שאין לכם רגיסטרציה.." לך תבין. נמשך בשוטרים מושחתים בכבישים שניסו לקחת כסף בתואנות שונות ומשונות - לא עצרתם על הקו, עקפתם, וכו' ובאמת, ישוב בלאדה אזרחית עם שלשה שוטרים, נפתח ארנקי והשוטר שלח יד, חפן את כל הרובלים שהיו שם (500, לא נורא - 50 שקל) ושילח אותי לדרכי. גועל נפש. זה נגמר בעוד מעבר גבול בדרך לגרוזיה, שוב שעות ארוכות בהן נעקפנו על ידי משאיות רבות שנהגיהן כיבדו את פקידי המכס בחפיסות מרלבורו ששטרות מגולגלין בהן.. אני חיכיתי בסבלנות. היו גם דברים טובים בדרך, כמו הקהילה היהודית באסטרחן שאירחה אותנו לשבת בבית הכנסת שנבנה ע"י היהודים שגויסו הכפיה לצבא הצאר, הקנטוניסטים. היה החקלאי שמכר את תוצרתו מארגז המשאית בצידי הדרך והעניק לי ערימות מלפפונים במתנה באומרו בגאוה, "אני צ'רקסי!" היתה שבת קיץ רוסי חמים בפארק אשר על גדות הוולגה בו זוגות קשישים רוקדים צמודים, וילדים בלונדינים מלקקים גלידה לצלילי תזמורת נשיפה. היו דברים טובים, אבל הטעם שנשאר מהביקור היה מר. לא נורא, בפעם הבאה יהיה יותר טוב דאזבידניה אריה

אה, פיספסתי את זה לרגע.. יחסי המשפחה התהדקו לטובה. בעיקר הרגשתי זאת אני אשר נעדר רבות מהבית עקב עבודה, ועכשיו, הפסדתי שנת עבודה, וקיבלתי משפחה. הילדים התאקלמו בשניה, וגם שכחו אחרי דקה שהם הסתלקו לשנה.. לא התמודדנו עם מסגרות, פשוט נסענו. לקחנו איתנו ספרי לימוד בעברית, אנגלית, וחשבון לכיתות ג' ה' ז', והילדים ישבו כשעה ביום (לא כל יום..) עם חוברות עבודה וקצת עזרה ובזה זה נגמר.

אהלן אהלן, שבוע חדש, שנה חדשה, אחרי הצום, איזה כיף! כרגיל, (ואני לא מתרגל, וממש מעריך) תודה על התגובות האוהדות, מה אעשה כשיגמרו התמונות? אולי נצא לעוד טיול?? אנחנו עדיין בקאזחסטן, נוסעים מערבה בדרך לחצות את נהר אוראל מאסיה לאירופה, (כן! ככה זה הולך מסתבר) עוברים את העיירה אראל ומגיעים לעיר חביבה שאת שמה אני לא זוכר אבל את השוטר לבוש האפוד הקרמי ונושא הקלצ'ניקוב אני זוכר גם זוכר. "סליחה," אני שואל ברוסית העילגת שלי, "איך מגיעים מפה לאטיראו?" והשוטר, כמו בסיפור התלמודי על הילד שנשאל על הדרך לכפר ואמר "יש את הדרך הקצרה שהיא ארוכה, וזו הארוכה שהיא קצרה", השוטר הקזאחי אומר: "יש את הדרך הקצרה - 600 ק"מ, אבל אל תקח אותה, קח את הארוכה, 1200 ק"מ אבל עדיף" כבר הייתי בכיוון, אבל שני בני תשחורת שפגשנו בעיר, אמרו, "עזבו, סעו בקצרה, זה בסדר, בואו ונוביל אתכם", ואני, אשר שש מאות קילומטר לא הולכים אצלי ברגל, בחרתי בקצרה. איזה טעות לוגיסטית זו הייתה... אתם מבינים את הסיטואציה? קזחסטאן? שוטר ממוגן? שש מאות קילומטר בדרך שלא מסומנת במפה ולא קיימת בGPS? כמו שאומרים אצלנו, צחוקים.. אז בעיות בטחוניות לא היו, והכביש גם התחיל יפה, סלול, מסודר, עם שלטים שמראים את הדרך עד סנט פטרבורג (2305 ק"מ ביני ובינך מה הם?)אבל מהר מאד התדרדר למין דרך שהייתה פעם סלולה, ואולי לא? בורות בעומק חצי מטר מנקבים אותה ככברה ואני מוצא את עצמי עובר עם כל עם קזאחסטן (או השלשה רכבים וחצי שנוסעים שם..) לשביל המקביל, ולמקביל של המקביל.. פלאשבקים של מילואים בצאלים אני מקבל! רבאק! מזה הדבר הזה? זה לא פשוט, כן? הילוך ראשון, עובר לשני, מטפס שניה לשלישי, ושוב ראשון, וחוזר חלילה, ש ש מ א ו ת ק י ל ו מ ט ר ! ! ! אבל אז אני מתחיל לתפוס את העניין, מדלג מהציר הראשי למשני, חותך את הבורות, מגלה שהקטעים הבוציים (מאיפה לעזאזל הביאו בוץ למדבר אלה?), הקטעים הבוציים פחות קופצניים ובוחר בהם, אבל הגרמניה הקשישה כבדה ומאבדת מהירות בקלות אז צריך להיכנס מהר ולהישאר עם רגל כבדה על הגז גם כשהזנב בורח, אקשן. הלילה תופס אותנו באמצע הדרך ואנחנו מתארגנים ללינה כשמעלינו, בשמי הבדולח הכחולים כהים זורחים אלפי כוכבים מנצנצים כיהלומים מאופק אל אופק. הבוקר עולה ואנו ממשיכים ואז, אחרי כמה שעות, כמו מלח חוצה אוקיינוסים אני מזהה ומודיע "אהוי! כביש לפנינו!" בוחר נתיב עליה אל הכביש, מסתער ו.. כמעט. שלשה מטרים לפני הסוף המשאית מאבדת כח, בצעד נואש אני מנסה להוריד הילוך, אבל, מאוחר מידי, נעמדנו. אין ברירה, חייבים לרדת חזרה ברוורס ולנסות שוב, עם יותר תנופה, אבל אני טועה ברוורס, יורד מהשביל, וזהו, מחופרים סופית. ברור שניסיתי לחפור ולשפר, אבל סתם, רק בשביל המצפון. מה עושים? מחכים! הישועה הגיעה בצורת סמי טריילר מתוצרת קמז שדהר במדבר, (וידע באיזה שביל ואיך לנסוע..) וכשראה אותנו עומדים, צפר בקול תרועה לאמור, חברה, עופו מהשביל כי אני, לא עוצר.. אבל נפנופי ידיים נואשים עצרו אותו בכל זאת, על הכביש. ואז, הוריד בזהירות את העגלה אל הכביש, שאל "טרוס, יסט?" יעני, כבל, יש? היה. התחברנו. הוא נתן משיכה ואני השתחררתי כמו קיסם מעוגה אפויה.. רצתי אליו עם מוצרי "אהבה" כמנחת תודה, והנה, אנחנו על הכביש! בדרך לאירופה! השבוע, טפלתי קצת במשאית. שלש שנים אחרי, ועדיין, כל פעם שאני נשכב מתחת לאוטו, (גירוז, הפעם..) אני ממשיך ומנקה את המרכב מגושי החול הקזאחי שתקועים שם.. יופי! גמרנו! איפה אנחנו בפעם הבאה חברה? (רמז, יש לנו בגליל שני כפרים שתושביהם הגיעו מהאיזור שנשלט אז בידי האימפריה העות'מנית.) יאללה, ערב טוב ושנה טובה! אריה

עוד יום עבר, אבל הסיפור טרם נגמר, וגם לא התמונות, אז נמשיכה. סיפור השקיעה וההחלצות אירע כאמור על גדת נהר ה"סיר דאריה" במקום לא כ"כ מרוחק מבייקנור. מה זה בייקנור? בייקנור היא לרוסיה מה שקייפ קנוורל לארצות הברית - בסיס שיגור טילים לחלל. לא, לא חשבנו לנסוע לבקר, ומן הסתם גם אי אפשר אבל מה שרואים בתמונה הראשונה, נחשד כקשור למקום. היום החל כיום רגיל במסע חוצה הערבות הקזאחיות: קמים, אוכלים, נוסעים כמה שעות, עוצרים שוב לבשל ולאכול צהרים, ..ואז הגיעה ההפתעה. עמדנו ליד מבנה קבר קדוש מרשים שעמד בבדידות בצד הדרך, ואז, אשתי, תוך כדי צילום האיזור בוידאו שואלת "אה אריה, מה זה הענן הזה מאחוריך?" אני מסתובב, ועיני חושכות, אבל ממש, ענן אבק עצום ונפוח מתקדם לעברנו במה שנראה מהירות לא קטנה. "בואו לאוטו" אני צועק ברוח "מסתלקים מפה". מהכיוון השני מגיעה משאית קטנה, ונהגה, שנראה לא מבסוט בעליל, מתבונן בסערה המתקרבת ואומר "בייקנור." אז אני לא יודע אם כך נראה האיזור אחרי שיגור, אולי, ואולי צפינו באחת מסופות האבק שהאיזור נודע בהן לשימצה מאז הצטמקה לה ימת אראל שהייתה (ואולי עדיין?) מקוה המים המתוקים הגדול בעולם. מה שאני יודע, זה שהדבר הזה השיג אותנו די מהר. נסענו בתוך סופת אבק משתוללת שהורידה את הראות לקרוב לאפס, כך שאי אפשר גם לעצור, כי מישהו אחר עלול להתנגש בך, ורק אחרי כמה שעות, בלילה, ראינו מתחם מנוחה (מגרש עפר פתוח, ולא יותר, אבל זה מספיק) ונעצרנו לשינה. בבוקר גילינו שמישהו השאיר חרך קטן פתוח בחלון והסופה, כמו ששר דיויד ברוזה, טרפה הכל.. הרצפה כוסתה בסנטימטר של חול. מזל שאין הרבה רצפה בקראוון.. בעיר אראל צילמנו כמה כלי רכב שחנו לידנו בשוק המקומי. הם נראים עתיקים למדי ,אך הם לא. האמצעי, משמש גם את הממשלה וראינו כאלו בתצורת אמבולנס או ואן משטרתי. הקמאז הכתומה היא חיה מאד נפוצה בכבישים הקזאחים, יצא לנו גם לקבל טרמפ בתוך אחת כזו מדגם 6X6 צבאי - חויה אחרת.. מתלים זה כנראה לא שהמהנדסים הרוסים מתמחים בו.. עם שוך הסערה, התנקו השמים, והאויר היה צלול כבדולח, מה שאומר שיכולת לראות את הכביש נמתח כסרט אפור עד שהוא הופך דקיק ונעלם באופק. על אחד הכבישים מצאנו אחות! כתומה וגדולה, (אולי 2629) שגררה קורות ברזל ארוכות ועצרה לנוח.. הכיתוב על הדלת הפתיע אותי כי הוא בכתב מערבי ולא קירילי, אז בדקתי, חברת בניה אירנית שלה סניפים בקזחסטאן. עוד מקבץ תמונות אחד ואנחנו עוברים לרוסיה, אבל זה כבר יהיה אחרי החג. אז.. צום קל וגמר חתימה טובה, אריה

תודה עבור לעמוד הראשון, תיאור בניה, וכמה תמונות. כעקרון, הרכב מאובזר לחמישה איש בנוחות רבה. לפחות לטעמנו..

יכול מאד להיות עודד. אני כל כך לא מומחה, שאפילו לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא קראז.. מה שבטוח, מפלצת היא היתה.

ושוב ערב טוב, ועכשיו אנחנו עמוק בליבה של אסיה. הנסיעה בערבות האינסופיות של אסיה היא חויה בלתי נשכחת לנהג הישראלי המצוי שכביש הערבה מרגיש לו בלתי נגמר.חלק מהתמונות המצולמות פה הן מכביש אלמטי - אסטנה, מעיר הבירה הישנה אל זו החדשה. זה הכביש הטוב והמהיר במדינה, סוג של ירושלים תל אביב, והוא נמתח לאורך 600 ק"מ דרך השממה. בדרך אתה פוגש עיר אחת - קרגנדי שמה, שבימי ברית המועצות נקראה קרגנדה ושימשה כעיר מחוז לגולאגים הענקיים שסביבה. קודר משהו. בקזחסטאן התחלנו לפגוש את פאר התוצרת הסובייטי ובתמונות פה אנחנו רואים שתי תצורות של "גאז". זו הקטנה שגרמה לשלי להרגיש בבית, והשניה, המפלצתית שגרמה לי להזיל ריר עד שהתחלתי לחשב את כמויות הדלק שהדבר הזה לוגם לפי מחיר הסולר בארץ ולא לפי ה"שקל לליטר" ששילמנו בקזחסטאן.. הנסיעה על הכבישים הישרים והארוכים חדגונית ונשברת רק על ידי שיירת גמלים תועה (כמו זו שהבן הקטן שלי מתבוננן בה ), ועל ידי המצבות העגומות שבצידיה, המספרות על נסיעות שלא נשלמו. המישורים העצומים לא מכסים ממך דבר, הנוסע בדרך יודע מתי לצפות לגשם כי הוא רואה אותו מגיע, וגם רכב חולף, אם יש כזה, ייצפה ממרחק קילומטרים. האוהל שעל המרפסת שלנו שייך לגילי, הבמאי/צלם שלנו שבא לבקר עם אשתו ויחדיו הצטרפו אלינו לכמה ימים. והתמונה של אחורי המשאית המאובקים בחציית ה"סיר דאריה" לא מרמזת על מה שקרה לנו שעה אחר כך. כאלכסנדר מוקדון בשעתו, שחצה את הנהר בדרכו להודו, גם אנחנו חצינו, ואז חיפשנו מקום לשבות בו. ירדתי לגדה, ומהר מאד התברר לנו שמה שיכולות הלאדות והוולגות בנות הטון וחצי, לא יסכון לשמונת הטון שלנו ו.. שקענו. אבל לא סתם, עד הצירים, וכל זה שעתיים לפני שבת! מקומיים נחמדים באו והציעו עזרה, וכשלא צלחו, יעצו לנו להתפנות משם רגלית לפני בוא הלילה כי, ופה הם העבירו אצבע על צואר בתנוחת שיסוף ולחשו ברוב משמעות "בנדייטי!!". טוב, ברור שנשארנו, וברור שישנו עם דלתות וחלונות פתוחים, (אם יגיעו הבנדיטים, לפחות לא נהיה מיוזעים..) וברור שלא קרה כלום, אבל בכל זאת, איך יוצאים מזה?? אז לאורך השבת באו חברה והציעו עזרה ונענו ברוסית העילגת שלי, "יא סובוטה, ניי רבוטה" שאני מניח שישמע בעברית בדומה לזה: "אני שבתת לא עובדת".. החברה סובבו אצבע על רקה בתנועה בינלאומית מוכרת והלכו. ואז הגיע שופל, לא אלי, אבל לסביבה ואני הלכתי אליו וביקשתי חילוץ, אבל לא עכשיו, בלילה ואכן, בלילה הוא בא, משך, גרר, וחילץ, (כשאחד מה"בנדיטים" המקומיים המשופמים יושב מאחורי ההגה שלי כי השבת עוד לא יצאה..), ובתום העבודה, קראתי לשני המחלצים אל הרכב פנימה, הראיתי להם את הארנק ואמרתי "בבקשה, בשבילי כסף היום זה משהו שאני לא נוגע בו" העיפו בי מבט תמוה, פתחו הארנק, וברוב כבוד לקחו בדיוק מה שסיכמנו ויצאו לדרכם. אני נשארתי עם חמישים שקל פחות, עיקום בגשר האחורי של השאסי וסיפור נחמד. תמונות לא, כי.. זוכרים? יא סובוטה ניי רבוטה.. אבל לא לדאוג, שקענו עוד, ויהיו תמונות, אז עד הפעם הבאה.. להתראות אריה

לגבי דברים שנכתבו, מעניין שדווקא הבריטים מעגלים פינות, לא? ובתכלס, השתדלתי באמת לעגל כמה שאפשר, וכן, היו פציעות, אבל ברמה של סריטות, וגם אם עמוקות, זה לא סיפור. ביננו, בלי סריטה ממש עמוקה היינו יוצאים למסע שכזה? ובאשר לסינים ולמשאיותיהם, כבר כתבתי פה קצת על הרגלי הבלימה שלהם, וכן, הם לא בדיוק ברורים. החלוקה השונה של הסרנים נפוצה לא רק בסין אלא במזרח כולו. אין לי מידע בנושא, אבל אם חושבים על זה, אז על הסרן האחורי יש ארבעה צמיגים ומספר הצמיגים בשני הסרנים הקדמיים גם הוא ארבע וכך יש גם חלוקה שווה וגם היגוי משופר. שוב, אלו רק השערות שלי.. ויש לך עין חדה, שתי משאיות זו לצד זו, אבל האורך!

יש לי CTEK. אמנם מדגם אחר (XS2500). הוא לא מיועד להתקנה ברכב והוא קצת יותר גדול, אבל הדבר הזה מחייה מתים! אם המטרה היא אך ורק לשמור על מצבר באופן קבוע, יש גם דברים הרבה יותר קטנים, (הסוג נקרא trickle charger) ולי אישית יש שנים כאלה של חברת battery tender והם עושים עבודה על מצברי אופנועים, ואולי יעשו גם על מכוניות, אבל אם רוצים מטען למצבר ששבק, זה משהו אחר. הCTEK שלי החזיר לחיים שני מצברים בני 105 אמפר כל אחד מחוברים במקביל, אחרי שעמדו שנתיים ללא מגע. בהצלחה

אם זה משהו חשמלי, נניח איזה חוט שנוגע במשהו המנוע יכבה גם בלי הפרסה אלא מספיק לסובב הגה עד הסוף וזה יקרה. לא קורה? שללת בעיית קצר. אני חושב.. תבדוק מה קורה בסבוב פרסה לכיוון הנגדי, שוב, כבה? שללת בעיה במיכל הדלק. וספר לנו בסוף מה זה היה..

שלום לכולם, אני מתפעל מהתגובות הרבות שעורר אבי, ומתפעל אגב גם מהעמידה שלך אבי על דעתך. אני חולק על אבי, אבל גם על חלק מהדעות האחרות. אני לא מסכים שרכב אספנות הוא צעצוע, גימיק, או טיארה. הרכבים הללו נוצרו כדי לעבוד והם יודעים לעשות את זה. החלקים לא תמיד עולים הון, (לאחרונה החזרתי תיבת הילוכים תקועה לחיים עם חלק מקורי של מרצדס שנקנה במוסך כלמוביל ב110 ש"ח) אני סומך על המשאית הקשישה ונטולת המחשב שלי יותר מאשר על הצעצועים החדישים והמהירים. דרך אגב הדגם 1315 הוא חדיש, פעם היו 911, 1113 1117ואחכ זה עלה ל..19 אגב, הספרה הראשונה (או שתי הראשונות) מייצגת את המשקל בטונות, והספרות השניות את ההספק בכוח סוס (חלקי עשר) אני מפנה את מי שבא לו לשרשור שמראה מה משאית ישנה יודעת לעשות וכמה רחוק היא יכולה ללכת.. http://www.carsforum.co.il/vb/showthread.php?542065 וגם, הנה כמה תמונות שלא קשורות לשרשור הנ"ל שמראות שרכב אספנות יודע להגיע גם לגבול הרצועה, לחלק בגדים לחיילים, ואפילו לתת להם להתקלח לפני שהם עולים על בגדים חדשים. שנה טובה אריה

ערב טוב, תודה על כל התגובות המעודדות, איך אומרים? "די, תמשיכו!":biglaugh: ועכשיו לעוד כמה סיפורים ותמונות ירדנו מהרמה הטיבטית והמשכנו להעריב. (מערבה..) הדרך לקחה אותנו אל קצה החומה הגדולה ומעבר לה, אל הלא נודע, ארצות השממה, המקום ממנו איש לא חוזר - מדבר גובי. כל זה היה אז, בימי תפארתה של הממלכה הסינית, היום, יש שם אוטוסטרדה.. סוף סוף אנחנו באמת על דרך המשי! (מושג שנטבע אגב לפני כמאה שנה בלבד ומדבר בעצם לא על דרך אחת, אלא על רשת דרכים שמובילות מסין אל המערב, אבל למה להיות קטנוניים? דרך המשי!) האוטוסטרדות הסיניות מדהימות, אתה נוסע בנוף הררי וכמעט לא מרגיש בשינוי גובה. גשר, מנהרה, ועוד גשר, ושוב מנהרה, וכן הלאה. לעיתים, הכביש המהיר נגמר באחת ואתה מוצא עצמך נוהג על קטע שעדיין לא נסלל, פעם אחת (זכורה לא כל כך לטובה..) הקטע הבלתי סלול נמשך לאורך 150 (!) ק"מ של זועה - חול, אבק, ואלפי משאיות מדשדשות יחדיו, זה באמת הרגיש כמו שיירת גמלים מדרך המשי ששודרגה לטור משאיות. נורא, אבל מדהים. הכביש חוצה המדבר ישר ורחב, וגם די ריק ואפשר לראות את התוצאות בתמונות שצולמו תוך כדי נסיעה - אשתי עושה כושר ומניפה את הילדים אל על, (תמונה שאני צילמתי דרך החלון הקטן שבין הקבינה לקרוואן, תוך כדי נהיגה..). אני, משועמם ומחפש דרכים לגוון.. כשהגיעה אלינו הכבאית, היא הייתה במצב פעולה כרכב כיבוי, כפי שכתבתי, נפטרתי מרוב הציוד, אבל חלק מחזרתי, ואחד הדברים המועילים היה הגז הידני שהיה ממוקם מאחור ואיפשר לכבאים להעלות את מהירות המנוע כדי להשתמש במשאבת הכיבוי מונעת הPTO. את הידית הזו שמרתי, ובניתי צנרת חדשה לכבל הגז אל תוך הקבינה, וכך יצרתי לי מעין "קרוז קונטרול לעניים..) שהתגלה ככלי מדהים בנוחותו לנסיעות ארוכות. הרכב ממילא נוסע לאט, ואני הייתי מציב אותו על 60-70 קמ"ש ונהנה מהנסיעה. צריך רק להיות מרוכז ולהתרגל להוריד גז לפני בלימה.. שמתי כמה תמונות של משאיות, הגודל שלהן מדהים! לא רק האורך, אלא גם הרוחב, שקשה לראות אותו בתמונות אבל הוא חורג הרבה מהמראות. אבל הנהגים הסינים נטולי פחד המה, והם יוצאים לעקוף ללא שום מושג אם יש מישהו לידם. אני פיתחתי תיאוריה שהם פשוט אומרים "אי, אה" (אחת, שתיים) ויוצאים לעקיפה, ואם איתרע מזלך והייתה לידם כשזה קורה, אתה פשוט בורח.. היונימוג לא היה חבר למסע, הוא סיני. שמעתי שיש כמאה וחמישים רכבים זרים שנכנסים לסין מידי שנה, אנחנו לא פגשנו ולו אחד מהם. התמונות האחרונות מצולמות בקצה המערבי של המדינה הענקית, באיזור הרי האש ה"טיאן שאן". האנשים הם כבר לא סינים אלא קירגיזים או ווייגרים מוסלמים. והאוטובוס? אוטובוס, ולך תדע מה חשב הנהג כשהחליט להתסתער כך על משאית, טוב שזו לא הייתה שמשאית שלנו זהו להיום, בפעם הבאה אנחנו עוברים לקזחסטאן! ערב טוב אריה