טוב, אני מניח שזה היה בלתי נמנע עם סגנון הנהיגה שלי...
נסעתי עם חבר בעיר, הגענו לפנייה, לקחתי אותה די מהר, הייתה שלולית מים בצד הכביש.
לא התייחסתי לזה, 2 הגלגלים הימניים נכנסו למים, האוטו התחיל לסטות לצד ימין, לתוך המדרכה. בשביל לא להיכנס למדרכה לחצתי בעוצמה על הבלמים, סובבתי את ההגה בחדות שמאלה, יותר מדי בחדות. האוטו שלי איבד שליטה. השלמתי 2 סיבובים מלאים לפני שעליתי על אי-התנועה בצד שמאל של הכביש. אבני השפה של המדרכה היו בשיפוע. מה שגרם לי לעוף באוויר. באמצע האי-תנועה היה עמוד תאורה גדול ומאסיבי. פגעתי בו. ב60 קמ"ש. באוויר. הקדם-מותחנים משכו אותי לכיסא, כריות האוויר נפתחו. כואב לי כל הגוף. כל החלק הקדמי השמאלי של הרכב מרוסק לחלוטין. השמשה סדוקה. החלונות מנופצים.
לחבר, תודה לאל, לא קרה כלום. גם לי לא קרה משהו כל כך נורא. קצת דם ביד מכשניסיתי לפתוח את הדלת וכאבים מכרית האוויר. לא סוף העולם. אבל האוטו. האוטו...
התקשרנו לגרר, ואז לסוכן הביטוח. לא יודע מה יקרה עכשיו עם זה...
נשבעתי לעצמי שאני מפסיק לנהוג כמו שנהגתי עד היום. הוכחתי לעצמי שאני מטומטם ואין לי חצי מושג מה אני עושה על הכביש ואיך להתנהג במצב חירום. ראיתי שאני סתם עוד ילד טיפש ומתלהב שלא מבין מהחיים שלו ולא יודע כמה שרכב זה כלי מוסכן בידיים של מי שלא יודע לתפעל אותו. זהו. פה זה היה הסימן שלי שאני משתנה. לא עוד מהירות מופרזת, זריקות תחת בסיבובים, החלקות בכל מקום שאפשר. מהיום נהג רגוע, שקול, זהיר.
אני יודע שמההתחלה כולכם אמרתם לי שאני אעשה תאונה. עם ה150 קמ"ש, צלחות, הכל. וצדקתם. אני פשוט לא הקשבתי. אני מצטער. פשוט צדקתם.
בבקשה אל תתחילו להטיף לי עכשיו. אני הבנתי כמה שאני מפגר. אני לא צריך שתגידו לי שוב. אני בחיים לא אנהג ככה שוב. בחיים...
למזלי אני עוד פה בשביל לספר על המקרה הזה. אבל זה יכול היה להיגמר אחרת. למזלי אין נפגעים.
אני מודה לאלוהים שאני בסדר ושאף אחד לא נפצע.