יפה כתב Derish.
בכל אופן, אי אפשר להשוות טרגדיות, שני ימי האבל מאוד עצובים, אבל יום השואה הוא עבורי יום הרבה יותר עצוב. הטרגדיה לא נקלטת בכלל וזה מה שהופך אותה למין מחזה וירטואלי שהרבה אנשים לא מצליחים להבין.
מבחינתי יש משהו שונה במוות של חייל שלפחות נלחם מאשר רצח המוני (6,000,000 הושרש כביטוי ולא מספר ואולי באשמתינו) של ילדים, נשים וגברים חסרי אונים וידיעה (בדיוק כמונו, אחינו, אחיותינו, דודינו, בני דודינו, אבינו ואימנו) בהרעבה, כדור לראש ומה לא. יום השואה מסמל טרגדיה כל כך עצומה במימדיה שהיא כבר נשגבת מבינתינו, לכן המון אנשים לא כל כך מתחברים אליו.
יום הזכרון הוא יום רלוונטי גם להיום כאשר מידי שנה מתים לנו חיילים שמצורפים למעגל האבל הזה.
בלי קשר, לי אישית יש בעיה עם הכללת חיילים שמתו בכל מיני דרכים אחרות שאינן קשורות לתפקידם בצבא (תאונות דרכים בחופשה, התאבדויות, כאלו חיילים שגם אני הכרתי, כמו כל ישראלי). אם הייתי מת כחייל בתאונת דרכים, לא הייתי רוצה שיעמדו לכבודי ביום הזכרון, אני לא גיבור, לא נלחמתי ולא מתתי בגלל הצבא או למען המולדת. עצם היותי חייל (היפוטתי, אני כבר לא חייל), דבר שהוא כל כך טריוויאלי במדינה כמו שלנו, לא קשורה ליום הזכרון. לטעמי, עצם ההכללה הזו, רק יצרה מלכתחילה מין קו שוויון שאסור להפר ולכן הטענה הראשונה שאני שומע כתגובה לדברים האלו היא שחייבים שוויון והכללת החיילים הללו ביום הזכרון היא לטובת המשפחה השכולה, למען ההתמודדות עם האבל. בכל זאת, לדעתי, זו לא האמת.
זו דעתי הצנועה ואני מצטער אם פגעתי במישהו.