אנלוגי

מפורק מהתחת אחרי יום עבודה קשה+400 ק״מ נהיגה, חלקם המציק במיוחד בפקקי הערב. הגעתי למסקנה אחת עיקרית: יש המון זונות במדינה, והן לא משתמשות באמצעי מניעה, כמות הצאצאים שלהן פשוט מדהימה. בשלב מסויים נפלה עלי ההבנה העצובה ביותר: העולם הזה מלא בטפשים. ברוב המקרים אין מה לעשות נגדם, כי להיות טיפש זה לא נגד החוק. רק במקום אחד זה נגד החוק - בכביש. כל ביטוי של טמטום בכביש הוא עבירת תנועה. הנה המקום שלנו לשפר את החברה האנושית, לגרום לטפשים לשלם. אבל לא, המשטרה תתמקד באכיפת מהירות, שבין כל עבירות התנועה היא זו שמבצעים גם אנשים נורמטיבים, בצורה מודעת ובטוחה, כי החוק מטומטם. אז במקום להעניש אנשים טפשים, משרתים חוק טפשי. למה זה הופך את המשטרה? חזרתי הביתה רצוץ, הדלקתי את הדוד, הרמתי את הגיטרה, זוכר שיש לי חתך עמוק באצבע ושאסור להשתמש בה. אחרי שלוש שניות שכחתי. אני שוב מדמם. יאללה שיתחמם כבר הדוד, ושיגמר היום הזה.

אתה מתכוון אף יורס.

איכס. לא סתם אוכל כחול אינו נפוץ - זה צבע של מקולקל. מצליחים לחשוב על אוכל כחול שאינו סינטתי? ולא, אוכמניות לא נחשבות. מכירים מקומות שמגישים בצלחות/כלי אוכל כחולים? ולא, חלבי בצבא לא נחשב. זה לא סתם. ראיתי עכשיו ארץ נהדרת. איזו טעות. חיכיתי כל הפרק שיתחיל המצחיק, לא בא. תכל׳ס? אפשר להעיף את כולם ולעשות תוכנית רק עם יובל סמו. פיניש גם טוב, אבל כנראה כותבים לו חרא. כמה פעמים אפשר לחזור על אותו גג? פרידמן אה, מריאנו נה, עלמה זק איבדה את זה. לשני כהן אף פעם לא היה. ליאת הרלב מדהימה, אבל לא שם. זרחוביץ׳ כנ״ל. רועי בר נתן סתם מקבל משכורת וקרדיט, הוא לא עושה כלום. ברלד גורם לי לתהות איפה אבדנו, אם כי בסוף יוצא לי חיוך. בקיצור, פני הארץ נהדרת כפני הדור.

וזלין עושה עבודה לא רעה במקרים כאלה.

פעם אחת ולתמיד: לכתוב ״קרדיט לצלם מהפייסבוק״ זה כמו לכתוב ״פיל ירוק אכל נעל״. חסר משמעות לחלוטין, כי לא נתת שום קרדיט. כשנותנים קרדיט או שמזכירים את שמו של הצלם/האדם ממנו נלקח הצילום/טקסט, או, אם לא יודעים או לא רוצים לחשוף את שמו, אבל לא רוצים להצטייר כמי שצילם את התמונה - ״מצאתי בפייסבוק״ או משהו בסגנון. קרדיט לצלם מהפייסבוק - שוב - משפט חסר כל ערך. בדרך כלל נותני הקרדיט עושים זאת כי הצלם ביקש. הוא לא התכוון ל״קרדיט לצלם מהפייסבוק״. הוא התכוון לשמו.

לך אתה תסכם ארבעה חודשים שכל יום בהם יכול למלא גיבוב בפני עצמו. אני נזכר תוך כדי כתיבה בעוד דברים אז מקצר. שכחתי את אחד הגדולים: עומד בצד הכביש, מנגן מפוחית. סתם, זה אהוד. מחכה לטרמפ. מסתובב עם הגב לכביש כדי להשתין, תוך כדי שאני מנער אני קולט צ׳קלקה. שוטר עוצר לידי, מסתבר שזה לא חוקי להשתין בצד הדרך. אני מתנצל כמובן, הוא מבין שאני תייר. מאיפה? ישראל. באמת? עבדתי שם פעם באיזה מושב. איזה מושב? מה אתה אומר! גדלתי חמש דקות משם, בטח שאני מכיר את המשפחה שעבדת אצלה. הוא מתרגש עד אימים, ומזמין אותי אליו הביתה. יושבים על המרפסת, שותים בירות. הוא עדיין על מדים, באמצע משמרת. אחרי כמה בירות הוא אומר שהוא חייב לחזור לתחנה, נכנסים לניידת. אני שואל אותו בחיוך איך הוא נוהג אחרי ששתה. הוא מתפקע מצחוק ואומר שזה לא נקרא לשתות. מה שאולי לא עבר בגיבוב הקודם, כי לא כתבתי, זה שהניו זילנדים ברובם אנשים תמימים וטובי לב. לפחות אלה שאני פגשתי. טוב להם בחיים, הם לא מעריכים עד כמה ומשתעממים. אין בהם רוע, אין להם אויבים ואפילו לא חיות מסוכנות. אין שם שום דבר ארסי או טורף פרוע. לא יקרה לך כלום. הם מקבלים דמי אבטלה די בקלות ולא ממש אוהבים לעבוד, צודקים. למה לעבוד כשאפשר להנות מהחיים? הגדיל לעשות איזה מייקל אחד שפגשתי על הר מונגונוי, שסיפר לי שהוא עבד עד שהיה לו מספיק כסף לקנות יאכטה קטנה (זה לא כזה יקר שם). אח״כ הוא חתם אבטלה והתחיל להפליג מסביב למדינה. כשטענתי שהמדינה קטנה וההרפתקאה שלו תיגמר די מהר הוא ענה: מה פתאום? אני מפליג כבר שנה והתחלתי את ההקפה השלישית... עוצר כל פעם במקום אחר, מעביר שם כמה זמן שבא לו וממשיך הלאה. בן 27 ומצא את יעודו בחיים מבחינתו. אחד משתייני הבירה הטובים יותר שפגשתי, וזה לא שלא הייתה לו תחרות מכובדת. דביל עם תעודות, פילוסוף שלא יודע כמה הוא יודע. ישראלים שהייתי פוגש מדי פעם היו מקטרים שהניו זילנדים אנשים טפשים ומשעממים. אני תמיד הייתי מתקן: לא טפשים, תמימים. הלוואי עלינו שיכולנו להרשות לעצמנו להיות ככה תמימים. אותם ישראלים גם טענו שלא צריך יותר מחודש בניו זילנד, שלושה שבועות באי הדרומי ואחד בצפוני ואפשר לראות הכל. וואלה מה אתם אומרים, שלושה חודשים באי הצפוני ואחד בדרומי (ואפילו לא בחלקו המעניין...) ולא ראיתי שבריר מבחינתי. רוצה לחזור, צריך לחזור, אחזור. אין שום ספק.

LM002 - חלום רטוב. רוצה כזה. עכשיו. אפילו שניים. לא אכפת לי שזה לא יתן לי כלום. RCZ - האמת שאני אוהב את איך שהיא נראית, חבל שהיא ממש לא מתנהגת בהתאם. סה״כ נחמדה, אבל הגימיק עובר מהר ואתה נשאר עם פיג׳ו שאפילו לא מרגישה כמו פיג׳ו. תנו לי 306 בכל יום נתון מבחינת הנאה מנהיגה. גיבוב ניו זילנד, דוד תעריך: טסתי לאוסטרליה. עוד נגיע לניו זילנד, אל דאגה. כל השנה האחרונה של הצבא פינטזתי על אוסטרליה. בזמן ששאר החבר׳ה חלמו להיות דולפין בהודו או לדמם מהאף בקולומביה, אני רציתי אוסטרליה. גם ידעתי בדיוק איך - בטרמפים. ואכן, חצי שנה אחרי השחרור, אחרי קריעת תחת בשדה אספתי את הסכום הדרוש וטסתי. לקחתי איתי לונלי פלנט כי אמרו שצריך, לא פתחתי אותו עד שנחתי בסידני. בנחיתה פתחתי כדי לחפש הוסטל, התברר שיש שני כרכים לאוסטרליה, שלי זה לצד השני... נתתי אותו לאיזה מטיילת, והלכתי לחפש הוסטל. מצאתי לוח בשדה עם פליירים של אכסניות, אחת הציעה בירה חינם עם ההגעה. חצי שעה אח״כ גביתי את הבירה שלי. ככה התחיל הכל. שלושה ימים מאוחר יותר, הצטיידתי באוהל, לקחתי אוטובוס שמגיע לקצה העיר, עוד קצת ברגל - והנה אני על הכביש המהיר צפונה, בידי שלט שכתוב עליו ״Please״. בתיק יש לי מפה ובראש יעד - פורט דאגלאס, בקצה החוף המערבי. לוח זמנים - אין. חריגות מהמסלול - בוודאי, הרי אין מסלול. עולה על טרמפ ונוסע לאן שלוקחים אותי, או עד מתי שנמאס לי לנסוע. מכאן התחיל חודש מטורף לחלוטין, שאולי עוד יסופר כאן. אחרי חודש חבר טוב שרצה להיות דולפין בהודו שלח מייל שהוא באוסטרליה. אני כבר הגעתי לטאונסוויל, טסתי לאדלייד, קנינו רכב ונכנסנו למדבר. חלק שני מטורף, שבו עוד אולי יסופר. שלושה חודשים פאסט פורוורד, חזרה בסידני. כסף כבר אין, אבל יש כמה חבר׳ה שבאו מהארץ. שוכרים דירה, אני מתחיל לעבוד כדי שיהיה מה לאכול. ולשתות. ולעשן. טבק כמובן. יש לי כרטיס הלוך חזור לאוסטרליה ביד, השתמשתי בהלוך. יש חזור. אני מוצא עצמי עם כמה מאות דולרים ביד, אחרי שאפילו קניתי מינידיסק שהחליף את הווקמן. תקופה טובה. בקיצור, כמה מאות דולרים במזומן, אפס בבנק, ונמאס לי לעבוד בשיפוצים בשביל לשתות עוד בירה. לא בא לי לחזור עדיין. נכנס לסוכנות הנסיעות הקרובה וקונה הלוך ושוב לניו זילנד, תוך מחשבה שבמקרה הכי גרוע עוד שבוע אני חזרה על מטוס בדרך לארץ. יש לי נחיתה רכה, חברים של ההורים שגרים לא רחוק מאוקלנד. ניו זילנדים שהם הכירו כשעבדו יחד באוסטרליה 30 שנה קודם ואיכשהו שמרו על קשר. הבן שלהם בא לעבוד אצלנו במשק לפני המון שנים, אני זוכר אותו כמתנדב כשהייתי ילד. עכשיו אני בא לעשות אותו דבר. בערך. מסתבר שהחווה שלהם, כבשים כמובן, כבר לא פעילה מסחרית ואין ממש עבודה, ובטח לא סיבה לשלם לי. לא מפריע לי כלל, אני נהנה מאוד מלעבוד בחווה, תיקונים קלים, קצת רעיית כבשים עם כלבים מדהימים. מבקע בולי עץ לקראת החורף, ובין לבין מטייל בשטח החווה, יושב ליד המפל (יש להם מפל! שלהם! טבעי לגמרי. אין דברים כאלה) ושומע מוזיקה. אחרי איזה שבוע שבועיים, אני יושב בפאב עם הבן שלהם (זה שהיה מתנדב אצלנו), כמה חבר׳ה שלו מצטרפים, שותים וצוחקים כרגיל. אחד מהם שיפוצניק, גלן קוראים לו. הוא שואל אם בא לי לעבוד איתו. אני כמובן מסכים. הרחבה - אולי בעתיד, גם היו בעבר. חפשו תחת הערך גלן. שבוע שבועיים עוברים, יש לי כמה דולרים ביד, ועונת התפוחים עומדת להתחיל קצת יותר דרומה. אני נפרד מגלן וכל החבר׳ה, ושוב נעמד על הכביש עם השלט. כן כן, אותו אחד. כמה ימים לוקח לי להגיע לאיזור התפוחים, מצטרף לחבר׳ה שעובדים ומתחיל לדלל. ביום הראשון אני עובד לאט יחסית, חושב טוב טוב מה להוריד ומה להשאיר, עושה עבודה מדוייקת. בערב בעל החווה טוען שזה לא טוב, לא מספיק מדולל ואני צריך לחשוב יותר ולעבוד יותר מהר. ביום השני אני מעיף תפוחים לכל עבר, כמובן לא מתוך נזק אבל עם הרבה יותר הספק. הוא בוחן את העצים ומבסוט רצח. חצי דולר לעץ אני מקבל. מאה דולר פלוס אני עושה ליום. הרבה עצים. בערבים אני קופץ עם האנגלים לדוג. קופצים למבשלה הקרובה, ממלאים היישר מהברז בירה לבקבוקי ליטר וחצי, שמים בצידנית עם קרח. המטרה - לגמור את הבירה לפני שיש דגים שימלאו את הצידנית. זה עובד בד״כ, למרות שזה לא קל - הדגים פשוט עפים מהמים. ולא תגידו שאנחנו איזה דייגי על, כולנו טירונים מוחלטים בעניין. יושבים על מזח עם גליל חוט דיג וקרסים, אפילו בלי חכה. מוציאים דגים עצומים, רובם Red Snapper, טעימים להפליא. חוזרים לאכסניה, שם יש הרבה חבר׳ה שעובדים בשדות מסביב. כל אחד מביא משהו מהשדה, מבשלים יחד ואוכלים בשולחן ארוך. הקוריאניות מבשלות את הדגים שלנו בד״כ, הן פשוט עושות את זה נהדר. שם אני פוגש את ג׳ולייט, זו שהראתה לי שאפשר להתרגל לשיערות בבית שחי. איזו תקופה! אני, חיידק הנדודים מציק לי. אוסף מספיק כסף לטייל קצת, ושוב על הכביש עם השלט, על החוף המערבי לכיוון צפון. אני עם ראסטות הזנחה, וכובע אוסטרלי מסמורטט. בחור רחב ולא בדיוק לבן, מה שאומר שעוצרים לי לא מעט מאורים, הילידים המקומיים, שבטוחים שאני אחד משלהם. חבר׳ה מפחידים במבט שטחי, אבל נשמות טובות. אני כבר עם אנגלית זורמת לגמרי ובמבטא מקומי. את כל הסמול טוק הראשון אני עובר בקלילות, בלי שחושדים בי בכלל שאני תייר. רק אחרי כמה דקות שואלים בחשש ״אתה לא מקומי נכון״? מופתעים כל פעם מחדש. אני מבסוט עד הגג. זוג מאורי אחד הזמין אותי אליהם הביתה, כמובן שנעניתי בשמחה. אחת החוויות הכי חזקות שהיו לי בחיים. גם על זה ארחיב אולי יום אחד. דוד, תזכיר לי את מרת׳ה ורא. אני ממשיך באותו הלך רוח מאוסטרליה - טרמפ לאן שמסתדר, עד שנמאס לי או עד שמורידים אותי. נוסע לפעמים שעות, לפעמים דקות. לפעמים ישן קילומטר מאיפה שיצאתי, לפעמים 200. אני מבקש המלצות מכל מי שעוצר לי ומממש אותן. מגיע לכל מיני חורים, בקושי פוגש תיירים. מנהל שיחות נפש, מוזמן לבתים של אנשים, הראש בעננים. יום אחד אני יוצא מאיזה חוף עם מעיינות חמים, שגם אליו הגעתי בעקבות המלצה. על הכביש הקטן בקושי יש תנועה. מגיע טנדר חד קבינה, בפנים זוג על ילדה קטנה, ובארגז הפתוח ילדה בלונדינית. הם עוצרים, שואלים לאן. אני אומר לאן שאתם ממליצים. יאללה עלה מאחורה. עולה. מקשקש עם ילדה בת עשר על החיים, וקצת עם הזוג דרך החלון. כמה אפשר לבטוח באנשים כדי לעצור ליצור כמוני? זה פשוט מדהים. מגיעים אליהם הביתה, אוכלים צהריים. הגבר שואל אם בא לי לראות את החווה שלו שנמצאת על ההר. ברור. אנחנו עולים בדרך עפר, חווה שמשקיפה על האוקיינוס. אין דברים כאלה, פשוט אין. אני מסתובב מוקסם. הוא שואל אם אני רוצה לעבוד. ברור. אני עובד כמה ימים בחווה, מרסס עשבים ומסדר קצת. בערבים אוכל עם המשפחה החביבה הזו. מבטיח לחזור עוד כמה חודשים לקטיף הקיווי. לא מקיים, לא באשמתי. יש לי עוד כ"כ הרבה סיפורים, זה לא נגמר. זה באמת רק קצה הקרחון, ובקיצור מקוצר. חלק א׳, אפילו הקדמה. אני לא זוכר את שמות המקומות, צר לי, זה לא עניין אותי כלל. יש ביקוש לעוד? אני אשתדל. יש לי בולונז על האש ובא לי נורא מקלחת. ועכשיו גם בא לי נורא לפתוח את האלבום, אבל אני מתאפק. זה בכנות יגרום לי לבכות.

זה לא באמת משנה, כולם אותו דבר. ברצינות, זה כמו שתשאל מישהו שלקח פרייבט בליסינג מה הוא לקח. צחוק צחוק, אבל דבר ראשון שוידאתי אחרי שקיבלתי את הרכב ובראותי את השטחים זה שיש את אוזן הגרירה המתברגת. לשמחתי יש שתיים. עוד לא יצא לי להשתמש בהן, ומקווה שלא ייצא. יחד עם זאת יש סיכוי טוב שזה יקרה, יום גשם אחד רציני והכל נראה אחרת. מזל שיש טרקטורים מסתובבים בכל פינה. כוס ראבאק גברת קארמה. היום צחקתי על אחד החבר׳ה שנחתך באצבע ובא עם פלסטר של בוב ספוג. ומה קרה לי כשחתכתי סלט לארוחת ערב? כלום. פשוט כלום. לעומת זאת כשחתכתי את הלחמניה להכניס בפנים את החביתה הצלחתי לתקוע סכין שף די חדה עמוק וחלק באצבע של הז׳. אמה קוראים לה בעברית. עמא זה מה שיצאתי. מהחתכים האלה שלא כואבים בשניה הראשונה, כי הסכין חדה מספיק, אבל אתה מבין טוב מאוד שזה עמוק והולך לכאוב. ואכן, בקצות האצבעות נמצאים קצות העצבים, וזה כואב. לפחות את הדימום עצרתי עם התחבושת המסורתית שלי, נייר סופג ואיזולירבנד. מחר אני בא עם פלסטר לעבודה, חבל שיש לי רק את החומים המשעממים האלה.

מקבלים טנדרים, אבל יש כרגע איזה דין ודברים עם חברת הליסינג/וואטאבר, אז בינתיים אני עם הג׳יפון. כשהבוס אמר לי שזה מה שאני מקבל, הזהרתי אותו שאני לא הולך לעשות לו הנחות בגלל שהוא רכב של כוסיות. הבוס היה מבסוט ואמר שאם הייתי חושב לעשות לו הנחות לא הייתי נשאר בחברה. כבר אמרתי שאני מבסוט לאללה מהחיים כאן? אגב, הג׳יפון בינתיים מוכיח את עצמו, וצולח בצורה די מרשימה שבילים בוציים ומשובשים. לפעמים זה מצריך רגל כבדה על הגז, תמיד זה מצריך ביטול בקרות לפני אובדן האחיזה. אני די בנוהל כניסה לשטח=כיבוי בקרה.

אתה לא רוצה לרדת עד אילת, זה לא קרוב ולא בדרך. אם המסלול יהיה דומה לטיול המועדון הקודם בכביש (בו השתתפתי) המסלול מתחיל בהר חריף, לכיוון הר שגיא, וחזרה עד עזוז, ליד ניצנה. מקום נהדר לישון בו (בחאן בארותיים). אם הוא יהיה בכיוון ההפוך או אם בא לך עוד קצת נסיעה אחרי סיום הטיול - חניון בארות במכתש רמון, חאן השיירות ליד שדה בוקר, יש בטח עוד כמה שאני לא מכיר או לא זוכר. מה שנתתי לך הם המלצות למקומות שסביר שלא תהיה בהם לבד, כלומר יש אופציה לקצת חברה. רוצה לבד לגמרי? אמצא לך משהו אחר. שוטט קצת באתר הזה.

אמור, אבל כנראה הרבה פחות ממה שחשבו. היום ירדו עלי 20 טיפות בערך. לא מספיק. מה שכן יש ריח מטריף של גשם. יאללה שיבוא! האדמה צמאה מאוד. רופני יא בכיין, אין כמו טרקטור בבוץ! ותחסכו ממני את הבדיחה... חכה תראה מה זה טנק בבוץ. איך אני חולה על הימים האלה שדברים הולכים חלק. זה לא חייב להיות מקיף, מספיק רק בתחום מאוד מצומצם. זה עוד יותר כיף כשזה בתחום שאתה אוהב. קורה לי מדי פעם עם הגיטרה, אני מנגן וממש מרגיש ושומע שאני טוב הרבה יותר מבדרך כלל. יום אח״כ חוזר לבינוניות הרגילה. זה קורה עם נהיגה לפעמים, קרה לי היום. נוסע בשבילים, מרגיש את העקצוץ הזה ברגל ימין שאומר לך תן גז. מנתק הבקרה ומועך דוושה. אני מטורף על נהיגת שבילים, אפילו שהרכב הנוכחי 2X4 הנעה קדמית (אם כי סוג של ג׳יפ מדרכות, או סופר ג׳יפ). השבילים עפים, אני משחק עם העברות משקל. המטרה שלי היא לא להחליק (טוב נו, לא רק) אלא לנסוע מהר במינימום טלטול. אני מתמרן בין המהמורות ועם העברות משקל ממזער את הטלטולים. עכשיו, אני לא רע בזה, יש לי ניסיון לא מועט. אבל היום, כמו שקורה לפעמים - הכל מתחבר, אני מרגיש שאני יכול לתת פייט לטובי הנהגים (כנראה שזו סתם תחושה). מדהים כמה שמח ורגוע אתה חוזר לכביש ולהמשך היום אחרי רבע שעה של אטרף כזה (שחזר על עצמו בכמה מופעים לאורך היום).

ברדיו ברכב הקודם שלי (איזה JVC לא פאר היצירה) היה אפשר לבחור את צבע התצוגה, ואפילו לשחק עם הגוונים ב-Fine tuning, ככה התאמתי אותו בול לצבע שאר התאורה. מניח שזה נפוץ בעוד כמה מכשירים.

תעבור פה זרוק איזה גוש.

מד המהירות ״יעבוד״ רק אם אתה יודע איזה מרחק עברת. את הזמן השעון יודע, והחישוב משני הנתונים האלה הוא פשוט. הג׳ישוק שלי מתקופת הצבא (חישוב זריז מעלה שהוא בן 17 או יותר, מי זוכר מתי קניתי אותו) שוכב לו איפושהו, הסוללה כבר נגמרה. מישהו מעוניין? יש שוק לג׳ישוקים ישנים? שלי די מיוחד אני חושב. לא ראיתי כמוהו אף פעם. אולי אחפש אותו יותר מאוחר ואעלה תמונה.

מה צריך להיות כדי להיכנס לממשלה? פשוט מאוד: איך אני שם כאן את התמונה בגודל מלא ולא לינק? אולי ככה? אני לא שותף לתלונות על הפורום החדש, דווקא מוצא חן בעיני שיש שינויים מדי פעם. נראה יותר מודרני. כמו קלפטע זקנות אנחנו מתלוננים על כל שדרוג בחיים, ואז מתרגלים.

נו להגיד אני אוהב קובה, או אכלתי פעם אחת זה לא רציני. זה כמו להגיד אני לא אוהב ירקות. מדובר על משפחה שלמה של מאכלים, מגוון מעטפות ומגוון מילויים (אם כי רובם בשר). ספציפית מה שאני מדבר עליו הוא קובה בורגול מטוגן עם בשר טחון בפנים. אי אפשר לא לאהוב את זה. מצאתי את המפתח של המקדחה, שכמובן היה בארגז הכלים. כלומר, הוא בוודאות לא היה שם בפעם הראשונה שחיפשתי, אבל הופיע באורח פלא בפעם השניה. אתם יודעים טוב מאוד שזה הגיוני כי זה קרה לכם אלף פעם. קשה לאכול צלפים, צריך להתגנב אליהם מאחורה כשהם לא שמים לב אם אתה לא רוצה לחטוף יריה.

לוקו בחייך, אני מקווה לפחות שהבנת שזה מגעיל. אני לחלופין קיבלתי דחף רציני לחומוס, קפיצה קטנה לכפר הערבי הקרוב למקום מגורי, חומוס מצויין בקופסת פלסטיק, שתי פיתות טריות, חריף ירוק מצויין ולא התאפקתי אז לקחתי גם כמה קובה (קובות? זה נשמע נורא). בבית, צלחת מתאימה, חומוס, במרכז טחינה ביתית, הרבה חריף, שמן זית, צלחת קובה ליד. תענוג. אח״כ החלטתי לבצע את פעולת העיכול הכי טובה שיש, ונתתי שנ״ץ איכות על הספה. קמתי מלא אנרגיה, סגירת פינות ברחבי הבית, הכל במקומו חוץ מהמפתח של המקדחה. כוסאוחתו, יש לי בדיוק שני חורים לקדוח כדי להגיד שסיימתי ורשמית יש לי בית חדש.

אני מת לדעת מה יש לך על הכסא.

חביתת פטריות עם זרעי כוסברה ושמן כמהין שיצאה פשוט מדהים, חליטת זוטא ומנטה מהגינה, רגליים מול תנור ספירלה - לזה אני קורא ערב טוב. היה לי דיון לא מזמן עם מישהו על השיר עברנו לצפון של שלומי שבן. אני טענתי שזו ציניות, הוא טען שהוא לא שומע ציניות. אני כבר לא בטוח בעמדתי. [video=youtube;rgH_3kO-WrY] אגב, השקדיות יפרחו עוד מעט והולך להיות כאן יפהפה ברמות אחרות.

לא מבין מה הקשר בין גיבושים לשריון, לפחות בזמני לא היה כזה. אני ויתרתי על גיבוש טיס (עד היום מצטער על זה), הגעתי פצוע לגיבוש צנחנים ולא עברתי יום סיירות - ושלחו אותי לגבעתי. לשריון לא הייתי הולך בזמנו בשום מחיר (בלי סירוב, אבל משיכת כל חוט אפשרי). היום אני חושב אחרת. אגב, באוטובוס לבקו״ם גיבבתי עם עצמי שממש מתחשק לי ללכת לחיל הים, ואכן ביקשתי מקצין המיון. צחוק כזה לא שמעו בבקו״ם מעולם לדעתי. קיבלתי בעיטה בתחת לאוטובוס לקציעות. רופני, תתחיל להשקיע מאמץ מעכשיו אם אתה לא רוצה להגיע לשריון, אם תשב בחיבוק ידיים אתה תגיע ולא תצא. זה לאו דווקא רע. במקרה מישהו מקורב לכאן בחן מרכבה סימן 4, בבקשה.

לדרוש תגובה לגיבוב זה בערך כמו להאשים את היומן שהוא רק מקשיב. תכתוב בשבילך, לא בשביל מישהו. לחלופין, אם תגובות זה מה שחשוב לך תלמד מבנצי, שפוך את הקרביים שלך כאן או שים תמונה עם אף מזוייף. הנה, זכית לתגובה. כמו שאמר אריק שרון כשחזר הביתה לאחר הקרב הארוך לכיבוש המתלה - אני הולך לישון.

לוקו, הקדמת אותי. אני לא בטוח לגבי הגבינה, אבל השאר נשמע מצויין והמחיר בכלים - ללא תחרות! חזרתי מהעבודה היישר להרכבת ארון, כמו מפגר לא מדדתי נכון בחנות והוא לא בדיוק מה שאני צריך. מתי גיליתי את זה? נכון, כשהוא כבר היה מורכב ובאתי למקם אותו. יופי, כיף גדול. זה לא נורא, הוא עדיין שימושי מספיק, אבל רציתי שיהיה מסודר פרפקט, וזה כנראה כבר לא יהיה. מה שעשיתי בריהוט הבית הנוכחי זה לנסות להתחכם, ועל הדרך לחסוך. במקום יחידת ארון גדולה או סט תואם קניתי שני ארונות זהים, קטנים/בינוניים. הם עומדים אחד ליד השני עם רווח בינהם. ברווח יושבת ארונית מגירות נמוכה שכבר הייתה לי. זה דווקא ישב סבבה. בין אחד הארונות לקיר חיברתי מוט תליה למעילים/קולבים. החלטתי שאני צריך עוד מקום אכסון, אז מצאתי יחידה שמתיישבת על ראש הארון. תכננתי לשים אותה באמצע, כך שתשב משני צדדיה על הארונות, תוך שהיא מהווה ״גג״ לשידה. על הקיר החשוף בין הארונות ומעל השידה אני מתכנן לשים מראה, או שלא, עוד לא החלטתי. חזרה ליחידת האכסון - מדדתי בחנות את האורך, היה בול מה שאני צריך. גובה לא הטריד אותי. מה לא מדדתי? נכון, את הרוחב/עומק. ככה יצא שהיא בולטת 10 ס״מ מהארונות. חשבתי אולי להרחיק את הארונות מהקיר וליישר קו, אבל: א. אני מאבד מרווח בחדר (אולי לא קריטי). ב. אני מייצר מרווח בין הקיר לארון, לא אסתטי ופתח מצויין לדברים ללכת לאיבוד. ג. אני מאבד יציבות, וממילא אלה רהיטים זולים עשויי סיבית, לא נראה לי חכם במיוחד. באתי לגובב מתוסכל. מה שכן - קניתי אדניות וכמה צמחי תבלין שישבו על החלונות, זה דווקא עבר בהצלחה מרובה. פיתרון ביניים עד שאתפנה לסדר איזו גינה נחמדה, מה שיקרה מתישהו או לעולם לא. בחייאת תהיו בני אדם, ופעם הבאה כשאני עובר דירה שמישהו יזכיר לי שהצהרתי שזו הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט זול. לזכותי ייאמר שזו בסה״כ הפעם השניה בחיים שאני קונה ריהוט, עד היום כל הדירות ששכרתי (חוץ מהנוכחית והקודמת) היו מצויידות בארונות. רק לפני שנה קניתי את הארונות הקודמים, מאיקאה, אבל החלטתי שיהיה רע מאוד לפרק ולהרכיב אותם, וגם שנאתי את איך שהם נראו (או במילים אחרות - התעצלתי לפרק אותם). רופני, אם לא תקנה לא תטעה, אבל גם לא תהיה צודק. אמרו לי לא מזמן שעדיף להיות אולי צודק מבטוח טועה. כל יום שעובר והגיוס מתקרב הקניה נהיית מטופשת יותר. שים את ה-4k האלה עכשיו, תתגלח על משהו זול. חכה עם ה-GTI. במקרה הכי גרוע תמכור, כמה כבר תפסיד? או שאל תקנה בכלל, אבל תפסיק לחפור. שלא תבין לא נכון, אני לא מאשים אותך, מכיר לגמרי את המצב שאתה נמצא בו, גם בי נכנסות קריזות כאלה מדי פעם ואני חופר כמו JCB, אבל אני מוצא את אחד משני הפתרונות האפשריים - לקנות, או להשתכנע למה לא. המצב ביניים של החפירה לא מוביל אותך לשום מקום.

פרסומות מהרדיו המקומי: חברת השכרה כלשהי, שכחתי איזו: -כמה שנים הלכו בני ישראל במדבר? -40 -40! עכשיו 40% הנחה. חבר׳ה, עוד לא קרוב לפסח, מה נסגר איתכם? רואה את ישיבת הקופירייטרים: ״מה מתחבר עם 40? בני ישראל! יאללה תכין לי בריף, הלקוח כבר יבלע את זה. סגרנו את הפינה הזו, עכשיו אפשר לחזור לגרבץ ולגבות את הריטיינר המוגזם לגמרי שלנו״. אבל זה עוד כלום לעומת הפנינה הבאה, שבוודאי לא ראתה קופירייטר מימיה: ״צמיגי ביטון, כי צמיגים זה ביטון, וביטון זה ביטחון״. תודו שזה גדול. אין לי מושג איך לא נשפכה לי הכוס קפה מרוב צחוק. היא כן נשפכה שניה אח״כ באיזו מהמורה בדרך... מזל שהבגדים מלוכלכים ממילא, ומה שהגיע לרצפת הרכב בטח נספג בבוץ שעליה ובכלל לא הגיע לשטיח. מודעת פרסומת למתחם ביג טבריה: ״חונים, קונים, נוסעים״. בניגוד למה בדיוק? זה מטופש לפחות כמו שלם וקח.

משפט של טלפון חכם סיני אומר שבמקום בו הטלפונים חכמים, האנשים נהיים טפשים.

חייב להתנצל על הודעתי הקודמת המלאת שגיאות כתיב, אני ממש מתבייש. היא נכתבה מהסמרטפון באיזו הפסקת סיגריה, לא שזה תירוץ. גועל נפש. לא יקרה שוב. ברכות לספגטי על הסרת השיוך הלאומני! אני חושב שמשהו בי מקולקל, היום ״תקעו״ אותי במשרד לאיזה פרוייקט קטלוג וארגון. מצד אחד אני לא רע בזה, יש לי את הריכוז הנדרש ואיזו אהבה לא ברורה למספרים. מצד שני לא מסוגל לשבת על התחת! איך עושים את זה כל האנשים שזו עבודתם, לשבת מול מסך? ואני עוד עשיתי את זה רק חצי יום. מצאתי את עצמי יוצא יותר מדי לעשן, להכין קפה, מתרץ לעצמי שההספק שלי הופך את זה לבסדר. בסוף נשברתי לגמרי, נכנסתי לרכב ונסעתי לעשות טובה למישהו מהעבודה, אפילו שאמרתי לו שאעשה את זה מחר. פשוט הייתי חייב לצאת. על הדרך ירדתי לסיבוב קצר בשבילי עפר, 10 דקות וחזרתי בכוחות מחודשים לניירת. מי שאחראי על הפרוייקט ומאוד מנוסה בכאלה דברים אמר לי שזו כמות עבודה של בערך יומיים מלאים שלו, והוא נותן לי חודש (לא רצוף, שאתעסק בזה בזמני הפנוי, אבל עוד חודש זה חייב להיות גמור). בחצי יום גמרתי חצי פרוייקט, מקווה מאוד לעוד חצי יום פנוי השבוע כדי שזה יירד ממני. חזרתי הביתה מותש כמו ששום יום של עבודה קשה בשדה לא גורם לי להיות. ישר הסתערתי על המשך סידור הבית, ואחרי שהזעתי קצת בקדיחות והזזת דברים נרגעתי. אני מרגיש כמו כלב, במובן הטוב של המילה - חייב לפרוק אנרגיה. גם השתנתי היום על עץ, אבל זה לא יוצא דופן.